על דם ועל כפרה || על סוגי קרבנות שונים ודרך פיגולם
מה אנחנו יודעים לספר על פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים? כבר משמם המצמרר אפשר להבין שהם לא יסיימו את חייהם ברעייה שלווה בחיק הטבע
↓ הלכות הקורבנות בשפה קלילה/ ארנון סגל
כמו בכל סיפור טוב, גם בעלילות הקרבנות מוכרחים להכניס הרבה דם. קחו את העולה, למשל, אותו קרבן מוכר והמוני. ובכן, רק העובדה שדמה נשפך על המזבח מאפשרת לנו להתקדם בעניינים, לשרוף גם את בשרה באש של אותו המזבח ולהעניק את עור הבהמה האומללה לכוהנים כשרים שהצטיינו בתהליך. אותו הדבר גם בעולת העוף, אלא בהבדל אחד זעיר – עור של ציפור איננו מציאה גדולה. הוא לא ממש מעניין את הכהנים ולכן ייאלץ להישרף על המזבח. כך או אחרת, אנחנו חייבים דם, והרבה. אנחנו ממש מייחלים לראות דם על קיר המזבח, כי רק אחרי השלב הזה נוכל להעלות באש את כל יתר היצור המוקרב.
הציפיה מהדם באופן כללי היא לכפר, מפני שזה מה שדם של קרבנות יודע לעשות היטב. הוא אלוף בכפרות. בכדי להימנע מהבנה שגויה של הסיטואציה יש להדגיש: אין כאן חלילה משום התרת דמו של מאן דהו. בדיוק להפך: דווקא שפיכת הדם הסיטונאית היא המתירה את השלבים הבאים במהלך, כגון שריפתם המלבבת של אברי עולה תמה על גבי המזבח או לעיסתן של חטאות בידי כהנים כשרים סוג א'.
וכעת לפרים הנשרפים ולשעירים הנשרפים, אשר כפי שניתן ללמוד כבר משמם המצמרר, לא יסיימו את חייהם ברעייה שלווה באחו. ובכן, אף הם זקוקים להקזת דם כדי לקדם את שאר ענייניהם. רק דמם הנשפך במקום שבו צריך לשפוך דם, מתיר את הפיכת אבריהם הפנימיים המכונים בחיבה 'אימורים' – לאפר ולאבק על גבי המזבח. ואם כבר דאגתם בעניין שאר חלקיהם, יש להרגיע שאף הם יישרפו ללא אפליה – אם כי הרחק מהמקדש. ככלות הכל, רק בשל כך זכו היצורים הללו לכינוי האפל אך רומנטי 'הנשרפים'.
אגב, כל העיסוק המטריד-משהו בדם במשנה הזו איננו נעשה סתם כך מתוך אהבה אפלטונית לנוזל הזה ולעיסוק בו ובצבע האדום ככלל. המשנה היא גורם תכליתי וענייני להחריד, ממש כמונו – היהודים. לא תמצאו כאן רגשנות. הכל מכוון-מטרה ומיועד לגרום לישראלי הממוצע לבצע בדיוק את הפעולות המצופות ממנו במגעיו עם קרבנות. בענייננו המסויים, ניכר לגמרי שחז"לנו הממעטים במלים התכוונו להסביר לנו משהו על פיגולים. ובכן פיגול, אותו קרבן שאכילת בשרו תמיט עונש כרת על המעז לעשות זאת – כמעט כמו כניסה להר הבית לשיטת יתד נאמן או שירות בצבא הציוני לפי 'הפלס' – מתאפשר רק בחלקי קרבן שפעולה קודמת אפשרה את הקרבתם או אכילתם.
ובדיוק בנקודה הזו אנו מגיעים לדם החביב עלינו כל כך ומבינים את חשיבותו העצומה. למה דם כה נחוץ לנו, היהודים, ילדים יקרים? נכון מאוד. מפני שזריקתו מאפשרת להפוך לפיגול את כל האובייקטים המעורבים במעשים שנעשו אחריו. הבשר המוקטר אחרי זריקת הדם, למשל, יכול מבחינתנו להפוך לפיגול בשמחה רבה באופן מיידי, לו רק נצהיר מראש שבכוונתנו לאכול או לשרוף אותו אחרי תום זמנו.
זה כה מקובל וזוכה לקונצנזוס בציבור הישראלי מקיר לקיר, כך שגם רבי שמעון מסכים לעניין הזה. הרבי מבקש להכניס רק סיוג אחד, אם יורשה לו – שהזכות לפגל מוגבלת לקרבנות קונוונציונאליים שאת הדם שלהם שופכים במקום המקובל, זאת אומרת על המזבח. נכון, בימינו מאוד לא מקובל לזרוק דם על המזבח, תשאלו את עיתון הארץ, אבל בכל זאת זה עדיין טוב בהרבה מהפרים ומהשעירים הנשרפים. הרי את הדם שלהם שופכים במקום שלחלוטין איננו שגרתי, על הפרוכת ועל מזבח הזהב שבהיכל. טיפות דמם המושלכות שם לכל עבר, משדרות שלמעשה אין מדובר בקרבן נורמטיבי כאחד מבעלי החיים ברי-הפיגול אלא ביצור כלאיים מוזר – שאיננו מסוגל להפוך לפיגול גם אם נצווח עליו עד מחרתיים שבכוונתנו לזלול אותו אחרי הזמן המותר.
אולם אל דאגה, רבי שמעון איננו מבטא את דעת רוב גדולי ישראל. רובם המוחלט חלקו עליו ודחו את השקפתו מכל וכל, ממש כפי שהם מתנגדים בשאט נפש לעליה בהר. עוד חזון למועד, הם מסבירים. לאט לכם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה