יום שישי, 12 בפברואר 2016

אל תעירו ואל תעוררו

מתנגדי העליה ההר כהמשך למתנגדי העליה ארצה  || מה נשתנה?

ספר מצהיב משנת 1936 מעורר חשד כבד, שההתנגדות הרבנית העזה לעליה להר הבית היא בסך הכל גלגול עכשווי של הקרב הרבני הישן נגד עליה ארצה בכלל  על הפירסום ההוא, 'תיקון עולם', חתמו כל גדולי הדור שכעבור שנים מעטות עלה בסערה השמיימה

↓ מאת: ארנון סגל


שמונים שנה עברו ומאמץ הבלימה הרבני עוד נמשך. כמעט הכל השתנה מאז הוצאתו לאור של הספר 'תיקון עולם' בשנת 1936 במונקאץ', אז עיירה בהונגריה וכיום בשטח אוקראינה – מלבד עצומות הרבנים שנשארו בדיוק אותו הדבר. את הספר המדובר הוציא לאור משה גולדשטיין, חסידו הנלהב של האדמו"ר המקומי הרב חיים אלעזר שפירא, במטרה אחת: לבלום את העלייה ההמונית ארצה מטעם התנועות הציוניות. 

מונקאץ' היתה אז חוד החנית במאבק הזה, אבל אין לטעות – הרוב המוחלט של בכירי יהדות אירופה וארץ הקודש בימים ההם טרח לשגר את הסכמתו לפירסום הזה או התבטא באופן אחר נגד גל העליה. הספר מתעד את מאמציו הסיזיפיים של הרב שפירא להשיב את הגלגל לאחור ולקטוע את העליה ארצה, כשעל הפרק הצהרת בלפור (המכונה בידי המחבר 'בעל פעור') שסחפה אל ארץ ישראל ואל הציונות אפילו חרדים אדוקים. 

שמותיהם של 150 רבנים שהפגינו הזדהות עם תוכנו הובאו בפתח הספר. בין השאר מצוטטים בו מכתביהם של רב העדה החרדית בירושלים דאז, הרב יוסף חיים זוננפלד, וגם של האדמו"רים מגור, מבעלז, מצאנז ומאלכסנדר ועוד ועוד, מנהיגיהם של מאות אלפי חסידים במזרח אירופה ערב הפעלת המשרפות. 

הרב יוסף יצחק שניאורסון מחב"ד:
"ואשר מעפילים לעלות אל הארץ, הוא נגד משפט התורה ונגד
ציווי ואזהרת השם יתברך עד כי יקבץ נדחינו על ידי גואל צדק.
בבוא משיח צדקנו יוטב בעיניו ובעיני השם א-לוהינו
בית הצדקה אשר נוסד בגולה בבריטניה, יותר מהבית חרושת
ובית עבודה אשר יוסד חלילה בירושלים עיר הקודש"
מי שנדמה בספר כבעל מוטיבציה מיוחדת בעניין היה מנהיג חסידות חב"ד דאז, האדמו"ר השישי הרב יוסף יצחק שניאורסון מלובביץ'. במכתב ששלח הרב שניאורסון לעמיתיו רבני אירופה הוא קובע בנחרצות שייסוד "'קרן בניין הארץ' הוא טעות כי ...בזה היה מָעַל, שהיו צריכים לחזק את הישוב שהיה מקודם ולא לבקש חדשות". כלומר, אין להקים יישובים חדשים בארץ ישראל ויש להסתפק בתרומות לתחזוקת היישוב הישן. 

הרבי מלובביץ' קבע שם: "ואשר מעפילים לעלות אל הארץ הוא נגד משפט התורה ונגד ציווי ואזהרת השם יתברך עד כי יקבץ נדחינו על ידי גואל צדק במהרה בימינו אמן". בהמשך הוא מתלונן על כך ש"היראים יכבשו את הארץ נגד ציווי השם יתברך ונגד התורה". 

רבם של חסידי חב"ד מציין שחכמי ישראל "הקדישו את הארץ רק להשם ולתורתו, ולא נתנו טמא את הארץ בכל גשם [עניין גשמי. א"ס] וחומר בתי מסחר, בתי עבודה וחרושת. קדושה הארץ! עלינו להאמין באמונה שלמה ולהכיר בדעת נכונה אשר בבוא משיח צדקנו במהרה בימינו אמן, יוטב בעיניו ובעיני השם א-לוהינו יותר החדר הכנסת [אורחים. א"ס] והבית-הצדקה אשר נוסד בגולה בבריטניה, [יותר. א"ס] מהבית חרושת ובית עבודה אשר יוסד חלילה בירושלים עיר הקודש".

וכמו בימינו בעניין העליה להר, גוייס אז טיעון ה'התגרות בגויים' כסיבה להימנע מעליה ארצה: "כל היראים יוכלו להיות יהודים כשרים ונאמנים בהיותם במקומם [כלומר בחו"ל. א"ס], ובכל אופן לבלתי היות סיבה וגרם לעשות חס ושלום פרעות בהדרת ישראל", חתם האדמו"ר השישי של חב"ד. 

עיקר הספר, מכל מקום, מיוסד על דבריו, אגרותיו ומאמציו הבלתי נלאים של הרב חיים אלעזר שפירא, הרבי ממונקאץ', להשאיר את עם ישראל באירופה. בפתח הספר מצוטט קול קורא שלו משנת 1919 שפורסם בתגובה להצהרת בלפור: "קול ברמה נשמע להעיר ולהזהיר מיישוב ארץ ישראל הגשמי והחומרי, ושגם אם כל האומות יסכימו ליישבה אין לשמוע להם עד ביאת הגואל".

הלה מטיף להמשך קבלת כספי החלוקה והחזקת לומדי התורה בארץ, אולם חלילה לא להגיע ארצה במטרה לעבוד את אדמתה: "העיקר מיוסד לעוסקים בתורה, אבל לבא שם להיות עובד אדמה, חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה כשאר איכרי הארץ, הלא יתגשמו [יהפכו לגשמיים. א"ס] ביותר בעבודת עמי הארץ!".

הספר מצטט בעניין הזה חיבור בשם 'אהבת יהונתן' הרותם לשם כך את הפסוק בשיר השירים 'השבעתי אתכם בנות ירושלים... אם תעירו ואם תעוררו את האהבה' ודורש אותו כך: "באם שהכל נועדו יחדיו לילך לירושלים וכל האומות מסכימים, אפילו הכי צווחה [כנסת ישראל] שחלילה שתלך שמה, שהקץ סתום ואולי אין עתה הזמן האמיתי, רק עת רצון לפי שעה, והיום או מחר יחטאו ומוכרחים לגלות פעם שנית, ו[החורבן. א"ס ]האחרון קשה מן הראשון". כן, החשש מחורבן נוסף גרם לבכירי רבני אירופה להישאר בגוב האריות האירופי עד הסוף המר.

והספר ממשיך ותוקף: "ואשר עניין יישוב ארץ ישראל בדרך הקאלאניען [מושבות] ששמו להם למטרה, זהו דרך חדש אשר לא שערום אבותינו, והוא רק חורבן ארץ ישראל כאשר ביארתי כפסק הרמב"ם ז"ל שלא הזכיר כלל מצוות יישוב ארץ ישראל בזמן הזה, רק בביאת גואל צדק במהרה בימינו. מלך המשיח בעצמו יחלק ארץ ישראל לשבטים ברוח קדשו, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים, לא כשיטת הכופרים הציונים ודומיהן. ואך לזה עינינו צופיות כלות ומייחלות לישועה, בדרך נס מן השמיים במהרה בימינו". 


"שום צד היתר לעליה"

הרב חיים אלעזר שפירא ממונקאץ':
"חס ושלום לא להגשים את הגאולה שתהיה טבעית,
וגם לא בכוח אנושי ועצמי, כי גאולה טבעית ואנושית לא שמה גאולה,
אלא גאולתנו ופדות נפשנו ובניין בית קודשנו ובניין ארצנו הקדושה
תהיה הכל נִסיית. ונודע מנהג האבות הקדמונים
שלא עשו שום תעמולה ליסע לארץ ישראל"
בהמשך הספר מביע העורך גולדשטיין געגועים לרבני הדורות הקודמים, שבימיהם איש משלומי אמוני ישראל לא העלה על דעתו להעפיל לארץ המובטחת: "חכמי קדושי ישראל, צדיקי אמת, אריות ונמרים מדור שלפנינו זכרם יגן עלינו, שהתרחקו בכל מיני התרחקות ולא אבו להכניס עצמם בשום צד היתר לעליה לארץ ישראל לעבוד בשדות וכרמים וכיוצא בזה". הוא מצטט מכתב של האדמו"ר מגור, מחבר הספר 'שפת אמת', משכבר הימים אשר אסר עליה לארץ ישראל "גם לחרדים שנכון לבם בטוח", מכיוון ש"אין להתיר להביאם לנסיון הנפש והרוח". הלה הוסיף ש"בוודאי יש בזה [בעליה לארץ. א"ס] חשש איסור ולא נוכל לצרף זאת להתיר לעלות לארץ ישראל".

גולדשטיין מצטט את מורו ורובו הרב חיים אלעזר שפירא המזהיר: "חס ושלום לא להגשים את הגאולה שתהיה טבעית, וגם לא בכוח אנושי ועצמיי, כי גאולה טבעית ואנושית לא שמה גאולה, וכל שכן הבטחת והסכמת גויי ועמי הארצות, אלא גאולתנו ופדות נפשנו ובניין בית קודשנו ובניין ארצנו הקדושה תהיה הכל נסיית [על ידי נס. א"ס]. וכן כתוב בתורת משה רבנו הרמב"ם, ז"ל בסוף אגרת תימן: אם נעורר עלינו ונקרא במלכות בדברים בטלים ושקר, הלא נסכן בנפשותינו ונבוא לידי מיתה". 

את השבחים שמאמרי חז"ל חולקים למי שבוחר להתגורר בארץ ישראל הסביר האדמו"ר ממונקאץ' כמתייחסים דווקא לזמן שבו בית המקדש קיים, ולחיזוק עמדתו הוא מצטט את מאמר רב יהודה בתלמוד הבבלי שלפיו "כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר ב'עשה'". את כל זה, הוא מסכם, כתב כדי "להעיר לבות בני אדם... בעניין עליית ארץ ישראל זה לזיתו, זה לכרמו, זה למסחרו וזה לעבודתו עדי ערב ולא ידעו במה יכשלו לעבור על דעת גאוני שרפי קודש שהזהירו על קדושת הארץ. ועיקר ישיבתה נתייסדה רק לפנות שם מכל עסקים ולהיות יושב אוהל של תורה ותפילה, ונודע מנהג אבות הקדמונים שלא עשו שום תעמולה ליסע לארץ ישראל". 

יש המטילים את האחריות לפרוץ המהומות האיסלמיות הנוכחיות על כתפי העולים להר הבית, אולם בשנת 1936 הטיל הספר 'תיקון עולם' את האחריות לפרוץ מאורעות תרפ"ט על כתפי העולים ארצה: "הלא למשמע אוזן דאבה נפשנו לפני שש שנים וגם עתה את הפרעות בארץ ישראל שעשו הערביים הרוצחים שם... ועל זה נאמר באור החיים הקדוש בעניין ארץ ישראל... שבאמצעותה יתקנאו בכם האומות ויאבדו אתכם ממנה בנקמה גדולה". "עולי פלעסטינא מטמאים ארץ ישראל וקדושתה", מסכם גולדשטיין. "שום פעולה אנושית ומפלגה לא תועיל לגאולתה". 

בספר מצוטט גם מאמר ששיגר לעיתון היהודי במונקאץ' הרב יששכר שלמה טייכטל, שהתנגד אף הוא בתוקף לעליה ארצה: "וחדשים מקרוב באו וקוראים את ארץ ישראל בשם 'פלעסטינא' ולא כאשר קראוה מעולם אבותינו ורבותינו – הוא גם כן מורה בעוונותינו הרבים שאינה מצד הקדושה". כעבור שנים מעטות שינה הרב טייכטל את דעתו והפך לציוני, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. הוא נרצח בחורף 1945, ככל הנראה בידי הנאצים באושוויץ. קודם לכן, בעודו נרדף בידי הנאצים העלה הרב טייכטל על הכתב בספרו 'אם הבנים שמחה' את המהפך התודעתי שעבר. 

הרב חיים אלעזר שפירא לא נאלץ לחוות את אימי השואה. הוא נפטר עוד לפניה, בשנת 1937, בעודו בהתנגדותו החריפה לציונות ולעליה ארצה כפי שהיה כל חייו. הרב יוסף יצחק שניאורסון מחב"ד חולץ בשלהי 1939 מוורשה הכבושה בידי הגרמנים. כמותו הצליחו להימלט מציפורני הנאצים גם הרבי מגור והרבי מבעלז. מאות אלפי חסידיהם נשארו באירופה תוך ציות לאדמו"ריהם ונרצחו בידי הנאצים. שארית הפליטה עלתה לארץ הקודש וייסדה כאן מחדש את החסידויות החרבות, אבל אל דאגה – זאת רק על מנת להמשיך במלחמת החורמה בציונות בדיוק מהנקודה שבה זו נקטעה. 

9 תגובות:

  1. כותב המאמר טועה ב-2 דברים חשובים:
    1. ההבדל בין אז להיום הוא שהספר ומאה חמישים החתימות שהכותב מציין היו מיעוט דמיעוט מתוך אלפי גדולי ישראל בכל העולם שאמרו אז להיפך. או לכל הפחות לא הביעו עמדה. אכן היתה זו שאלה סבוכה, אך לומר ש"כל גדולי ישראל" התנגדו לעליה לארץ, זו ממש רמאות.
    מבחינת ניתוח היסטורי, יותר יש לדמות את קבוצת המיעוט של הכותב ומעט הרבנים שתומכים בו, לאותם רבנים שהתנגדו לעליה לארץ, מאשר לדומת אליהם את מפעל הציונות האדיר היום שמתהווה בארץ מתוך הבנה שאנו בהדרגה בהדרגה מתקדמים בראשית צמיחת גאולתנו. גם אם לא מיד 'קופצים' לבנין בית המקדש, או לדרוס ברגל טמאה על מקום הר הבית והמקדש.
    2. גדולי ישראל התנגדו בעיקר בגלל האופן בו הציונים החילוניים הקימו את ההתיישבות והמדינה לפי תפיסות עולם חילוניות. ברור שלא התנגדו לעליית תלמידי הגר"א ותלמידי הרש"ז מלאדי והבעש"ט, שהחלו את העליה לארץ מתוך קודש. גם לא מצאנו בספר המוזכר במאמר התנגדול עליהם אלא על ה'כופרים' וה'רשעים ארורים' (וד"ל). אם המפעל הציוני היה ע"פ חוקי התורה, ברור שלא היינו 'זוכים' לספר המוזכר כאן במאמר (שאף אחד כמעט לא שמע עליו).
    לכן, דוקא מר ארנון סגל וחבריו שמכניסים להר הבית אנשים שלא ע"פ ההלכה, ומבססים כל מיני עמדות זרות לרוח ישראל ביחס למקום המקדש ונוראות קדושתו, דוקא הם דומים לאותם כופרים של הציונות, ואין פלא שרוב ככל גדולי ישראל מתנגדים אליהם.
    אם יקומו אנשים ויחזקו את הציבור במורא מקדש, ובכיסופים למקדש, מבלי לעבור על ההלכה ומבלי לעשות פרובוקציות ושאר שטויות, אז בודאי שיסכימו איתם כל גדולי ישראל. אלו בעצם אותם אנשים שמחזקים את מעמדו של הכותל המערבי, וגורמים למליוני יהודים בשנה להגיע לשריד מקדשנו, ולהתחבר דרכו אל העבר העתיק של היהדות, ומתוך כך גם לעורר ציפיה גדולה (או קטנה - כל אדם לפום שיעוריה) לבנין המקדש.

    השבמחק
    תשובות
    1. מסכים עם דבריך.

      וביחס לעמדת רוב גדולי ישראל כלפי פרעות תרפ"ט - גורמיהם ותוצאותיהם, יותר נכון לציין את דברי הרב יעלין (המוכר יותר בספרות המוסר), שראה בעמידת היהודים על שמירת היישוב בארץ במסירות נפש, כדבר שבעצמו יקרב עוד יותר את הגאולה, וכך כתב:

      הנה לפי שגדול עתה מאוד בכל העולם הרעש מעוצם השערוריה והשפיכות דמים [של] רבים מאחינו בית ישראל, שנעשה עתה בירושלים עיר הקודש ובשאר מקומות בארצנו הקדושה, מחמת מסירת נפשם של אחינו בית ישראל שמה, שלא להניח לחלל שריד בית מקדשנו הוא כותל מערבי שאף בעת חורבן בית מקדשנו לא זזה השכינה משם, ודרך שם הוא עליות התפילות מכל העולם, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק "וזה שער השמים" (בראשית כח, יז. ראה מדרש תהילים, צא), והתפילות שם מסוגלים להתקבל יותר מבכל המקומות, כמבואר בספרים, לפי שהתפילה משאר המקומות מוכרחת לבוא שמה ולעלות דרך שם [אל] השמים, ולכן צריכין זכות גדול שלא יעכבוה החיצונים שעל הדרך מלבוא שם, מה שאין כן התפילה שם....
      ונראה לי שכל המאורעות שהיה עתה, בחודש אב שנת תרפ"ט, לבני ישראל בארץ־ישראל בענין כותל־המערבי יש לו שייכות לענין זה שכתבנו מהסרת השיקוץ שומם והשבת התמיד. כי לישועה זו שיעשה לנו הקב"ה היה נצרך לזה התעוררות דלתתא - שבני ישראל יתחילו להתעורר בכל לבבם ובכל נפשם על קדושת מקום זה, ואז יתעורר ד' ממרום להושיעם בכל הישועה להחזיר לישראל כל המקום המקודש. ובזה שבני ישראל הראו עתה מסירת נפשם על זה שלא להניח מידנו על־כל־פנים שריד בית מקדשנו, ודמים רבים מבני ישראל נשפכו עתה עבור זה, הנה על ידי התעוררות גדול זה דלתתא שהיה מבני ישראל יתעורר ד' יתברך להחזיר לידינו כל מקום מקדשנו, ולהסיר השיקוץ שומם ולשוב ולבנות בית מקדשנו, וד' יתברך יושיענו לראות כל זה בקרוב אמן.

      עד כאן לשונו הזהב!!

      מחק
    2. אמת!
      מסכים בעיקרון לתגובתך, וגם קצת למגיב השני.
      הייתי מציע לכולם גם לא לשכוח שמאז ומתמיד - אז והיום - מונקאטצ' היו נחשבים לקיצוניים.
      גם זה לא השתנה.. אז מה הרעש הגדול.
      אפשר להישאר רגועים ולהמשיך ליישב את הארץ מתוך מורא מקדש ועמידה מרחוק, עד שנוכל להכנס לשם בטהרה בהסכמה ואחדות של כל גדולי הדור!

      מחק
    3. אענה לשלשתכם,
      לא אדון במציאות ההיסתורית שהייתה אז, האם הרוב תמכו או התנגדו, זה שאלה שככל הנראה אין שום אפשרות לברר את תשובתה, וזה תלוי בעיקר את מי אתה שואל, אלה שמתנגדים גם היום לציונות יבטיחו שהרוב התנגדו, והתומכים בה כמובן מערערים על קביעה זו.

      מה שבטוח שכאז כן עתה היו חכמים רבים שאכן התנגדו בכל תוקף לעליה ולפעולות מעשיות לקירוב הגאולה, וכל זאת מתוך "השקפת עולם" מסוימת בלי כל צורך להוכיח אותה בצורה תורנית הלכתית, מספיק להשתמש בביטויים "רשועים ארורים" ולאמר ש"קופצים מדרגות" וש"רומסים ברגל טמאה על מקום הקודש" ושאר אמירות שאולי מאד נוחות לבעלי השקפה מסוימת אבל אין להם כל שורש וענף בתורה ובהלכה.
      העיקרון שצריך להסיק מטעותם הוא שאין ללכת בעיניים עצומות אחרי כמה חכמים שטוענים איזו טענה מבלי לבססה, אלא חובה על כל מי שיכול לנסות ולברר מהי באמת עמדת התורה וההלכה ומה באצת רצון ה' מאיתנו.

      מי שמאמין בתורה ובהלכה ויודע שהקב"ה שציונו על "מורא מקדש" גם נתן לנו את השיעור המדויק בהלכה מה נכלל בהגדרה של "מורא" ומה לא. ילמד את ההלכה ויראה שודאי אין שום ספק שאין שום חשש איסור הלכתי בעליה להר הבית בטהרה (מטומאות היוצאות מן הגוף) ובמורא (בלי מנעל וסנדל, ובכובד ראש כנגד בית קה"ק) והדבר מותר לכתחילה ואף מצוה.
      שאלה זו אקטואלית כבר קרוב ל50 שנה וטרם נכתבה תשובה הלכתית מסודרת (להוציא פשקווילים לקוניים) המסבירים למה אסור לעלות, אך עם זאת ישנם חכמים רבים שהעליה להר וכל פעולה מעשית לבניין הבית אינה עולה בקנה אחד עם השקפת עולמם האישית ועל כן מעדיפים לפרסם איסורים ואזהרות כנגד פעולות אלה בלי שום צורך לבסס זאת על פי התורה וההלכה. אכן, כאז כן עתה.

      ואם כבר במספר תומכים ומתנגדים עסקינן, גם היום כמדומה שרוב פוסקי ההלכה בציבור הדתי לאומי, שרוב הציבור נוהג על פי פסקיהם אכן מעודדים את העליה להר (כמו הגר"ד ליאור, הג"ר נחום רבינוביץ', הרב דרודי, הרב דרוקמן, הרב ישראל אריאל, הרב אליעזר מלמד ועוד) ולכל הפחות גם אם לא מעודדים בפרוש גם לא מתנגדים וודאי לא רואים בזה איסור (כמו הרב יעקב אריאל והרב זלמן מלמד ועוד)

      אין שום בסיס הלכתי לטענה ש"אפשר להישאר רגועים ולהמשיך ליישב את הארץ מתוך מורא מקדש ועמידה מרחוק, עד שנוכל להכנס לשם בטהרה בהסכמה ואחדות של כל גדולי הדור!" אדרבה, כמדומה שין דבר שיכול לגרום לאחדות גדולי הדור זולתי בניין המקדש שתפקידו לרכז את הפולחן של כל העם למקום אחד. "ירושלים הבנויה [בנויה דווקה] כעיר שחוברה לה יחדיו [שעושה את כל ישראל חברים].

      ושם נעלה ונראה....

      מחק
    4. שפתיים יישקו!
      מילים כדרבנות במקום ססמאות נבובות ולא מבוססות.

      מחק
    5. לאנונימי האחרון (17 בפב' למניינם, 15:25),
      אמנם אני נמנה בין שורות העולים, אבל כמדומני שיש שו"תים ארוכים של הציץ אליעזר והרב עובדיה לאסור את העלייה (בהם כמדומני שאין מושגים של "קפיצת מדרגה"). אני חושב שיש גם תשובה ארוכה של הרב מרדכי אליהו האוסרת עלייה חופשית להר אלא תומכת בהקמת בית כנסת בשטח ההר.

      מחק
  2. כמובן שסקירתו של ארנון נחוצה ומועילה הרבה לדיון - ובייחוד דוקרי לב הם הטקסטים הכל-כך קרובים בין ההתנגדות אז ועתה, וברוך ה' שזו התנגדות לשלב גבוה יותר, כשהשלב הראשון הושג - עלינו והתעלינו בו - חרף התנגדותם.
    ועם זאת, איננו פטורים מתשובה להתנגדות ה"אבינרית" וסעיפיה, היינו שאכן עלינו להיות פעילים בבניין הארץ - לרבות עליה וכל יעד ציוני "מקובל" - אבל הר הבית והמקדש הם מעבר לציונות, ושם פג כלל הפעילות ומולך כלל הסבילות - אם נוציא מכלל זה את "אימון הפרט" (מקסימום "אימון כיתה") כדי שנהיה אנשים יותר טובים וכך נתרום קצת ל"איכשר דרא" הבלתי מושג, או שנתרום "קמעא" אחת (ולא יותר) לדרך הארוכה כדי שתתארך עוד קצת...
    ובכן, הנני ואשיב כי באמת צודקים האומרים שהר הבית והמקדש הם מעבר לציונות הקלאסית. כך יעיד ביושר כל קורא פרוטוקולים של כל הקונגרסים וכל מעיין בכל כתבי העת הציוניים.
    מִפִּלאות תמים דֵעים, אמנם ינקה הציונות ממי התהום של משיח ומקדש, ובכלל ינקה מן האמונה התמימה ודפי הסידור והמדרש, אבל ליבה לא גילה זאת לפיה, והיא למדה לצעוד על הבמה על פי כללים אחרים, במסֵכות ולבושים אחרים, בסופו של דבר גם על פי חוקים אחרים, והתנכרה - בדרך כלל (עם יוצאים ממנו) - אל מי התהום העמוקים אשר נתנו בה לֵחַ וחיים. כך הילכה ומהלכת עד היום יֵשות רבת סתירות - ציונות ומדינה תואמת, מסוכסכת עם עצמה - וההיחלצות ממערך הסתירות הזה היא תפקידנו העליון, שאם באתי לפרטו כאן אין אני מספיק.
    חזרנו אפוא אל העיקר:
    ברמת המודע - בַּפרהסיא הרעיונית והמעשית - מחזיר הר הבית את מי התהום אל ראש שמחתנו ומקור כל פעולתנו, כחיבור המלכות אל הכתר בלשון המקובלים. כאמור, הצבה זאת של התכנים הגלויים היא כבר בתר-ציונית, ואין הדבר צריך להרתיע כלל, ומה גם שבחשבון כללי זהו מנוף חילוץ לעגלת הציונות שנתקעה בחול כבר מזמן (ע"ע דגל ירושלים והרב קוק, ועוד).
    ועדיין מתחייבת הבהרה:
    אכן, השראת השכינה במקדש כל כולה היענות מן שמיא, וגם אחרי כל מעשינו נהיה נא צנועים ונאמר שהכול נזקף לגבוה - גם מעשי ידינו שלנו - בבחינת: "אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו", כדבר שלמה הבונה את הבית במו ידיו (או ברבבות סבליו).
    כל שאנו אומרים הוא שלא בטלה מצווה מן התורה - "ועשו לי מקדש" - ושאחריה באה הבטחה, אשר לנו היא עדיין תפילה: "ושכנתי בתוכם". ומצווה יש לקיים, ללא התחכמויות, לרבות כל מכשירי המצווה וההכנות הדרושות כבר מעתה עד שנוכל לבנות בפועל, כגון הכשרת הלבבות לבניה, תכנון מעשי ורעיוני, עליה אל ההר ברגלי הבשר, טהרת גוף ונפש לכל עליה ולכל מהלך ההתעלות הגדול.
    יוצא, ככלות הכול, שאמנם לא צדקו המזהירים להינזר מן העליה הציונית ארצה - ואמנם דמי ישראל בחגורתם - אבל אין אנו "מרוויחים" הוכחה מלאה לצדקתנו בציטוטים הללו, באשר - כאמור - אכן מושכים אנו מעלה אל מעבר לציונות, והם התנגדו לציונות בלבד, ואפילו הרב אבינר מתנגד להתנגדותם ואיננו רואה בהם מורי הוראה לדורות.
    בשורה התחתונה זוהי אפוא קריאתנו:
    הבה נעלה וניראה לפניו יתברך כדי לבנות בית אבנים - בכל לב ונפש ומאוד - ובתוך כך נתפלל שתשרה נא שכינה במעשה ידינו.
    משפט זה כולו אמור על האומה כולה, וקודם כל על מנהיגיה.
    אם יישאר רק בחוגי העולים דהיום - אין לו תוחלת ותקווה. (וגם יש להוסיף את המובן והידוע שאכן בניין הבית הוא מצווה על הכלל ולא על היחיד).
    ואם תאמר: אבל ההנהגה כלל לא שם, היא דיסלקטית מלקרוא זאת, כבדת לשון מכדי לומר זאת, ואטומת לב מכדי להרגיש זאת - אזי יש לומר: היא הנותנת! יש לברוא הנהגה חדשה שתתאים לקריאה הזאת ותישא אותה ברמה.
    חזרנו אפוא על הראשונות: בדרך אל ההר יש להחליף את ההנהגה, על כל הכרוך בכך, ואוהו - כמה הרבה כרוך בכך...
    חברים יקרים - האמונים על הסרת כל מחסום בדרך אל פסגת ההר - לא תימלטו מן המשימה הזאת!

    השבמחק
  3. ארנון שלום
    המאבק שלך לעליה להר הבית חשובה מאוד, אבל איך אתה מעיז להכניס את האדמור מגור יחד עם כל מתנגדי העליה לארץ ישראל, בעוד שהאדמור מגור בכל הזדמנות שרק יכל דחף את תלמידיו לעלות ארצה.
    זה שהסופר של הספר הכניס אותו יחד עם רשימת 150 רבנים שמוזכרים בספר לא הופך אותו לנותן הסכמה לשיטת האדמור ממונקאטש.
    תבדוק את הנושא לפני שאתה כותב ומטיל רפש במלאכי אלוקים שקוטנם עבה ממתניך.

    השבמחק
  4. אהבתי מאוד!!מאמר חשוב!

    השבמחק