אם היינו נוהגים אחרת כששחררנו את ההר... || דן מרידור
"אורי צבי גרינברג הוא משורר ענק, גדול המשוררים העבריים של דורו, ועדיין צריך לשים חיץ בין השירה לבין המעשה. היו שקראו את הדברים הללו של אצ"ג והגיעו לקצה חמור מאוד. הרי יהודה עציון ואחרים הסתמכו גם הם על שירת אורי צבי" • "תהיה זו טעות גדולה וחמורה להפוך את הסכסוך הזה לדתי. בשם הדת כבר הרגו הרבה מאוד אנשים. לא מומלץ לעורר עלינו את זעמם של למעלה ממיליארד מוסלמים. הר הבית הוא מקום רגיש מאוד ולא נבון לממש בכוח את הזכות הקיימת לנו שם"
↓ ארנון סגל מראיין את דן מרידור
"באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת, כשהייתי עורך דין פרטי, הגנתי בשני משפטים שונים על קבוצות של צעירים יהודים חברי תנועת בית"ר שעלו להתפלל בהר הבית בתשעה באב. אחד המשפטים התקיים בבית משפט לנוער כי היה מדובר בקטינים ואילו השני נערך בבית משפט השלום. אותם נאשמים עלו להר הבית מצויידים בסידורים והחלו להתפלל, ובתגובה לכך התנפלו עליהם מוסלמים. המשטרה הורידה את הצעירים היהודים מההר ובלי הרבה תבונה הגישה נגדם כתב אישום בטענה שבהתנהגותם גרמו למהומה.
"בשני המשפטים הללו טענתי שלא ייתכן שכאשר אדם עולה להר הבית ומחזיק בסידור ומתפלל, אם הוא יהודי זו עבירה ואם הוא מוסלמי זה מותר. מלבד זאת, לא סביר ולא נכון שהתוקפים יתוגמלו ואילו אלו שקיימו את זכותם על פי חוק יעמדו לדין. בשני המשפטים קיבל בית המשפט את עמדתי וזיכה את הנאשמים. הוגש על כך ערעור לבית המשפט המחוזי שבו ישבה השופטת מרים בן פורת ז"ל – שאחר כך כיהנה בבית המשפט העליון וגם שימשה כמבקרת המדינה. בן פורת צירפה לדיון שני שופטים: השופט יהודה וייס – יהודי שומר מצוות, ולצדו השופט חאג' יחיא המוסלמי.
"פסק הדין שלהם הכריע שלא כדעתי, שהנערים הללו ביצעו עבירות בעצם התפילה במקום, אבל יחד עם זאת הזיכוי של הצעירים נשאר בתוקפו בטענה שאין סמכות לבית המשפט לשפוט בענייני הר הבית. זאת בהסתמך על 'דבר המלך במועצה' הבריטי משנת 1924 שקבע שבנושאים שנוגעים למקומות הקדושים לא ידון בית משפט בפלשתינה.
"המדינה ערערה על פסק הדין הזה, ובצדק. הרי אם אדם ירצח או יגנוב בהר הבית, האם יעלה על הדעת שאי אפשר יהיה לשפוט אותו? מבחינתה זו היתה פסיקה בלתי אפשרית. במקביל, גם אני ערערתי על הקביעה המהותית שלפיה בוצעה כאן עבירה. בהעדר יכולת להכריע התיק העלה אבק במדפי בית המשפט העליון. השופט ברנזון אמר לי שהוא יודע מתי המועד שבו כדאי לקבוע דיון בעניין הזה – קצת לפני בוא המשיח.
"כך זה נמשך עד שהשופט שמגר התמנה כנשיא בית המשפט העליון. הוא לא אהב את העובדה שהתיק הזה ממתין שנים רבות כל כך ולא נפתר, ולכן קרא לי כבא כוח הנאשמים ולדורית בייניש כנציגה מטעם המדינה. אחרי זמן מה הגענו לפשרה שלפיה הזיכוי יישאר על עמדו, אבל מצד שני לא ייקבע כאן עיקרון מחייב שבית המשפט איננו רשאי לדון בעניינים המתרחשים בהר הבית".
"נכסף מאוד למקום הזה"
"הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר לעם היהודי. גם חוק המקומות הקדושים קובע זאת. בג"ץ הכיר בכך עוד בשנת 68', בעתירה של תנועת 'חוגים לאומיים'. הכיסופים לחזור לציון אינם ייחודיים דווקא לדתיים. הרי הציבור הדתי, שומר ההלכה, ברובו לא היה עולה להר הבית. מבחינה דתית קיים איסור הלכתי של הרבנות, כמעט כולה, לעליה להר וזאת מחמת טומאה ואי ידיעת מקום קודש הקדשים. בכניסה לשער המוגרבים קיים שלט המזהיר מעלייה להר. אבל אם נתעלם לרגע מההיבט הדתי ונתמקד רק בזה הלאומי – זהו מקום המקדש שאליו העיניים נשואות. במידה רבה גם ייחודו של הכותל הוא רק בהיותו הקיר התומך את הרחבה שעליה עמד המקדש ושואב את כוחו מכוח הר הבית.
"בתרבות העברית המתחדשת אפשר למצוא בעיקר אצל אורי צבי גרינברג את ההר כמקום של כיסופים וערגה. במידה לא מעטה החזרה להר הבית היא המימוש המיידי של נצחון הציונות. יש שיר נפלא של אצ"ג, 'באוזני ילד אספר' שמספר על המשיח שמגיע אך 'הרוכלים בלעג שפתם' מגרשים אותו חזרה. בסוף השיר מסופר על נשר שחג בעיגול גדול סביב הר הבית וחוזר לרומא – 'מי יודע אם לא לעוד אלפיים שנה'. זה מקום שהוא בהחלט מרגש מאוד וממלא את הנשמה היהודית הציונית בהיבט הלאומי שלה, ואני אחד מאלו שקראו ולמדו ונכסף אל המקום הזה מאוד".
בשורה התחתונה הרוכלים שאליהם התכוון אלו כנראה בין השאר הפוליטיקאים.
"כן, הוא מכליל את כל אלו שמלגלגים על התקווה. הוא משורר ענק, גדול המשוררים העבריים של דורו, עם שפה יוצאת דופן ועולם דימויים ועומק של ההיסטוריה היהודית וגם ידע. משורר ענק, ועדיין צריך לשים חיץ בין השירה לבין המעשה. זה יכול להוביל למקומות נפלאים וגם למקומות אחרים. אני מדבר בכוונה על השירה כי היא חשובה. אני מאלו שאוהבים ביקורת שירה, אבל צריך לזכור שהיו שקראו את הדברים הללו של אצ"ג והגיעו לקצה חמור מאוד. הרי יהודה עציון ואחרים הסתמכו גם הם על שירת אורי צבי.
"אנחנו שולטים בירושלים מאז 67', עוד מעט חמישים שנה. מיד אחרי שהגענו אליו נוצר המצב המכונה 'סטטוס קוו', שעל פיו הר הבית נשאר בחזקת הוואקף המוסלמי ואילו היהודים מתפללים בכותל. מי שרוצה לחפש סמליות יאמר שהם למעלה ואילו אנחנו למטה. מכל מקום, זה המצב שהתקבל ועכשיו צריך לדבר בעולם המעשה: אינני נבהל מהאיסור ההלכתי, אבל אנחנו נמצאים בסכסוך היסטורי ארוך על זכותנו לירושלים ועל חזרתנו ארצה. זה סכסוך לאומי בינינו לבין ערביי ארץ ישראל והערבים בכלל, אולם עד לתקופות האחרונות ממש, של חזרת הדת לפוליטיקה הערבית, הוא מעולם לא היה סכסוך דתי.
"תהיה טעות גדולה וחמורה אם נהפוך את הסכסוך הזה לדתי, בנוסח 'אנחנו עם א-לוהינו והם עם א-לוהיהם'. בשם הדת כבר הרגו הרבה מאוד אנשים. הסכסוכים הדתיים הם הקשים ביותר לפתרון. עד היום השכלנו לא להפוך את הסכסוך לכזה. הר הבית הוא אמנם המקום הקדוש ביותר לעם היהודי אבל קדוש גם למוסלמים – ולו שלישי בקדושתו עבורם, ולכן לא יהיה מומלץ לעורר עלינו את זעמם של למעלה ממיליארד מוסלמים".
אז שיהיה שוויון בהר, חופש פולחן גם להם וגם לנו.
"ממשלות ישראל כולן, מ-67' ועד היום, שמרו על הסטטוס קוו: ממשלות של עבודה, ליכוד, אחדות לאומית וכן הלאה מכל הסוגים והמינים. לא צריך לעורר מחלוקת לגבי הר הבית, כי זו עלולה להביא לבערה גדולה. לפחות אצל חלק מהיהודים המשיחיים היה רצון בתקופת המחתרת היהודית 'להסיר את השיקוץ', כלומר לדחוק את הקץ במו ידיהם. זה דבר שהיה יכול להביא אסון של ממש על כל מה שאנחנו עושים פה".
מציאות חריגה מאוד
"גם מנחם בגין וגם יצחק שמיר, נתניהו, רבין, אשכול, גולדה ודיין וכל מי שהיה שר או ראש ממשלה – וחלקם היו יהודים לאומיים מאוד שאי אפשר לחשוד בהם שהקלו ראש בהיבט הזה – לא רצו להפוך את הר הבית למוקד סכסוך. בדרך כלל גם הציבור הדתי לא מחה על כך, כי בעיניו העליה להר נחשבה כאמור כעבירה על ההלכה.
"הנזק הפוטנציאלי מתפילה בציבור גדול מאוד כנראה – כך מעריכות הממשלות – ולכן אנחנו עושים מאמץ גדול לרסן עצמנו בעניין. אם יהודי ממלמל דברים כפי שעשתה חנה בשילה אף אחד לא יגיד לו לא לעשות זאת, אבל תפילה בציבור עלולה לעורר את הניצוץ הדתי במאבק בין האסלאם ליהדות. המניעה הזו נעשית לחלוטין שלא בצדק, אבל היא מסוג הדברים שבדומה להם כתב הרמב"ם שיש ללכת בדרך האמצע, ולא להגיע לקצה למרות הזכות המוקנית לנו ולמרות הכיסופים למקום. בסך הכל הממשלה עובדת נכון בעניין הזה.
"אני מניח שבדיעבד גם הביקור של שרון בהר בשנת 2000 לא היה מתקיים לו ידעו מראש מה יהיו התוצאות. אינני מאשים אף אחד מהעולים להר בתוצאה. מי שאשם הוא מי שמתפרע ויורה והורג, אבל ממשלה צריכה לנהוג בתבונה".
כלומר היום לא היית מגן על צעירים שהתפללו בהר הבית כפי שנהגת בשנות השבעים?
"הגנתי עליהם אז כעורך דין. היה לי חשוב מאוד להגן עליהם ועשיתי זאת בהתנדבות וללא שכר. חשבתי גם שזו פגיעה חמורה בזכויות האדם. ככלות הכל, אין זה מן החוכמה מצד המשטרה להגיש כתב אישום נגד יהודים שעלו להר רק מכיוון שבעקבות כך פרצה מהומה של ערבים. מצד שני, האם על המדינה לאפשר עלייה כזו הכרוכה בתפילה ולהשלים עם התפתחות של מהומה? לא. למלחמות דת אין פתרון רציונאלי מסודר. צריך להיזהר מאוד מלהגיע אליהן כי מדובר בעוצמות מסוכנות.
"יכול להיות שאם ביום שחרור הר הבית היינו נוהגים בו כפי שנהגו במערת המכפלה, שגם היא מקום קדוש ובכל זאת יצרו שם חלוקת זמנים ושימוש במקום הן למוסלמים והן ליהודים ובסך הכל זה עובד – ייתכן שבהלם הגדול של ששת הימים הסטטוס קוו הנוכחי לא היה מתקבע. אבל אני מדבר עכשיו לא באופן עקרוני אלא מעשי, אם היום ננסה לשנות באופן משמעותי את הסטטוס קוו, כל הטענות שמגייסות עולם מוסלמי שלם נגדנו תעלינה.
"במצב היום לא הייתי מוסיף את השמן הדתי לבעירה שבין כה וכה טרם כבתה. מתי נסוגים מקיום זכויות אדם בשל איום להפר את הסדר? זו לא שאלה קלה למענה מבחינה משפטית. המציאות בהר חריגה מאוד, ומתנהלת באופן שבדרך כלל לא הייתי מקבל. אם אני רוצה להפגין ואתה בא להכות בי אם אפגין, צריך לשמור על המפגין ולא על המכה, אבל כאן קיים מקרה חריג. הוא שונה מכל מקום אחר ולא הייתי קובע ממנו הלכות ויסודות למדיניות רגילה. הר הבית הוא אתר מיוחד ורגיש מאוד. לא יהיה נבון לממש בכוח את הזכות הקיימת לנו שם".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה