יום שישי, 5 בדצמבר 2014

האבנים המתגלגלות

לאן הן נעלמו? || זיהוי אבני החושן

זיהוי מדוייק של הרכב ארבעת טורי אבני החושן איננו קל בהרבה מניחוש נכונה של טורי טוטו, כך לפחות חשב בתחילת הדרך פרופ' זהר עמר מאוניברסיטת בר אילן * בסוף הוא דווקא הרכיב יופי של חושן, אחרי שהתברר לו שגם בימי קדם חיפשו בעיקר את האבנים הקשות והיפות ביותר * עת לכנוס אבנים

מאת: ארנון סגל

אֹדֶם
קרנליאן. האבן השכיחה ביותר בממצא הארכיאולוגי במזרח הקרוב


לא היתה כמעט אבן יקרה במהלך ההיסטוריה שלא הוצעה כמועמדת להצבה בחושן. כל אבן חן בודדת מתוך ה-12 שהרכיבו את התכשיט שהיה נתון על לב הכהן הגדול, זכתה במהלך השנים להמוני נסיונות זיהוי. אולם מתברר שאפילו בימי המשנה והתלמוד לא היתה הסכמה מוחלטת באשר לזהות האבנים המוטבעות בחושן. 

חוסר האונים של המחקר המתחקה אחר מסורות הביא את פרופ' עמר מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר אילן החוקר כעת את הנושא, למסקנה ראשונית: אודם, פטדה, ברקת, נופך, ספיר, יהלום, לשם, שבו, אחלמה, תרשיש, שוהם וישפה – הן כולן כיום שמות קוד פלאיים בלתי ניתנים לפיצוח. אגב, כך כתב במפורש עוד בימי הביניים גם רבי אברהם אבן עזרא: "לדעת אלה האבנים אין לנו דרך... וכולנו נמשש כעוורים קיר והאמת שלא נוכל לדעתם". 

פִּטְדָה
אוליבין. מכונה גם 'פרידוט'.
החלה להיות שכיחה בתקופה ההלניסטית
והובאה מאי בים סוף הסמוך לאתיופיה
הדרכים הרגילות שבהן נוקט עמר במחקריו בדרך כלל אינן יעילות במקרה הזה. מסורות זיהוי קדומות ואותנטיות מקבלות אצלו בדרך כלל עדיפות גבוהה, אך לצערו הרב קשה להסתמך עליהן בנוגע לאבני החושן. "יש להכיר בעובדה שמסורת הזיהוי של חלק ניכר מאבני החושן הנזכרות במקרא נקטעה ואבדה", כותב פרופ' עמר במאמר מחקרי שעתיד לראות אור בקרוב. "למעשה אין זה נועז לטעון שאין לנו שום זיהוי שיטתי ודאי לאבני החושן. כל סוגיית זיהוי אבני החושן היא בגדר השערות".

העדר הסכמה בין הפרשנים נרשמה גם בקשר לסדר המדוייק של הצבתן בחושן. בתורה נאמר ש-12 שמות השבטים חקוקים על 12 האבנים, אך לא מפורש לפי איזה סדר: האם הכוונה לפי סדר הולדת בני יעקב או שמא לפי סדרים אחרים? בתורה נמנו שמות השבטים פעמים אחדות ובכל פעם בסדר אחר. במקורות הקדומים בלבד מובאות לפחות שלוש שיטות שונות כיצד לייחס את אבני החושן לשבטים. אם בכך לא די, לא ברור גם האם רשימת האבנים בתורה מתארת טורי אבנים המסודרים במאונך או במאוזן, וגם הפרט הזה לא מוסיף הרבה בהירות לעניין. אגב, יש המסבירים שאחת הסיבות להעדר מסורת לגבי סידור האבנים, היא שאבני החושן לא היו חשופות לעיני כל כפי שנהוג לחשוב אלא חבויות בתוכו. 

תקופת האבן

בָּרֶקֶת
גארנט. כנראה אבן הגחלת המתוארת במקורות עתיקים
בעיה נוספת בדרך לפיצוח היא פער עצום שמתגלע בינינו לבין הקדמונים בהגדרת מושגים בסיסיים. "זיהוי אבני חן הסתמך בעבר בעיקר על תיאור ותכונה חיצונית בולטת ודרגת קושי יחסית", מציין עמר, "ולא על זיהוי כימי-מינרלוגי ואטומי ובדיקת קשיות מוחלטת במִכשור מדוייק. אבנים ממשפחות מינרלים בעלי הרכב כימי ומבנה פיזיקלי שונה שלהן צבע וצורה דומה, עשויות היו להיכלל באותה קבוצה ואף להיקרא באותו שם. לעומת זאת, ישנן אבנים הנבדלות בצבעיהן ובשמותיהם, אך הן זהות מבחינה מינרלוגית. בימי קדם הן זוהו כאבנים שונות. 

"כך למשל", מדגים עמר, "אבן ה'פוך' המתוארת במקורות הקדומים היתה ועודנה שם קיבוצי לשני מינרלים שונים, גלנה ואנטימון, שצבעם הכסוף דומה. דוגמה אחרת היא האבנים 'זמרד' (אזמרגד) ו'זברג'ד' (פרידוט) שרב סעדיה גאון משתמש בהם לזיהוי הפטדה המקראית. אף שמדובר במיני אבנים שונים, הרי שבשל הדמיון בצבען ובמוצאן סברו בעולם הקדום שהן מין אחד. כך גם באשר לאבנים אדומות שונות, כדוגמת: קרנליאן, גארנט אדום, פיירופ ואלמנדין, רובי וספינל – שכולן זוהו בידי פרשנים שונים כשם ספציפי לאבן האֹדֶם. לכן כאשר עוסקים בזיהוי של שמות אבנים במקורות הקדומים, לא ניתן תמיד להגיע לזיהוי מסויים, וברוב המקרים מדובר בפרשנות אפשרית ולעיתים בהשערות בעלמא".
נֹפֶךְ
אזמרגד. נזכרת כבר במקורות יווניים קדומים.
מופיעה בטבע בצורת מוטות משושים

עמר מציין נקודה נוספת שחשוב לזכור: "אבני חן מסוימות החלו להיות שכיחות רק בתקופות מאוחרות, כך שלא ניתן לזהות את אלו הנזכרות במקרא או בתקופות הקלאסיות עם אבני חן שנודעו במזרח התיכון ובאירופה רק בימי הביניים, כדוגמת הדיאמונט – היהלום של זמננו – וכן כנראה גם הרובי".

ובכל זאת, מרגיע עמר, לעולם אין להתייאש: מתברר שבחפירות הארכיאולוגיות שנערכו במרחב הסהר הפורה נמצא ממצא עשיר של אבני חן הכולל אלפי פריטים מכל התקופות הקדומות. "הממצא", לדברי עמר, "עשוי לצמצם את אפשריות הזיהוי מכיוון שמדובר בסך הכל בכעשרים סוגי אבנים ששימשו בתרבות של ימי המשכן והבית הראשון. מתוך הממצא שמתייחס לאבני חן שנחשבו ליקרות בתקופת המקרא", כותב פרופ' עמר, "נכללים: קרנליאן, אגת, אמתיסט, גארנט, המטייט, ג'יד (נדיר), ג'ספר, לזוריט, מלכיט, אוניקס, סרדוניקס, אוליבין, טורקיז, אופל, קריסטל ומיני קוורץ נוספים. לכך ניתן להוסיף את הענבר, הזכוכית והאבסדיאן. 

"סביר שהאבנים הללו הן המועמדות העיקריות לזיהויין כאבני החושן, וכל שנותר לעשות הוא לייחס לכל שם בתורה את האבן המתאימה לה". "לעומת זאת, כאשר דנים בזיהוי אבני החושן מימי בית שני", מציין עמר, "ניתן להוסיף למצאי הזה עוד כחמש אבנים יקרות שהופיעו בתקופה זו בעקבות גילוי מקורות מרבץ ומכרות חדשים ונזכרות בתרגומים ביוונית ובארמית, והם: אקוומרין ואזמרגד, קורונדום כחול ואולי גם אדום, פנינה ואלמוג".
סַפִּיר
לזוריט. אחת מאבני החן המבוקשות בעת העתיקה.
החל מהתקופה הרומית החלו לכנות בשם זה
גם את הקורונדום הכחול היקר שהגיע מהודו

עמר טוען שהתורה הצביעה על אבנים מסויימות פשוט מכיוון שאלו היו אבני החן היקרות ביותר שניתן היה אז למצוא במרחב עולם המקרא. מרחב זה נפרש מהאזור הפרסי, דרך אפגניסטאן, מסופוטמיה שבצפון ועד לארצות מזרח אפריקה וחצי האי ערב בדרום. חשיבות רבה במיוחד קיימת לדעתו להכרת המבנה הגיאולוגי והמכרות של המרחב המצרי. עמר מצטט גם את יוסף בן מתתיהו הכותב כך במפורש: "גם בחושן היו 12 אבנים יוצאות מן הכלל בגודלן וביופיין שאין הבריות יכולים לרכשן כתכשיט מחמת מחירן המופלג". ההנחה הזו תואמת את העובדה שכל החומרים שבהם השתמשו במשכן היו מהמוצרים היקרים ביותר בעולם הקדום: מתכות (זהב, כסף ונחושת), סממני צביעה (תכלת, ארגמן ותולעת השני), סממני הקטורת מהבשמים החשובים ביותר, עצי ארזים וכיוצא בזה מוצרי פאר. פרופ' עמר מציין שהרמב"ם עצמו כתב שהמטרה בפאר הרב שהושקע בכלי המקדש ובבניין עצמו היא להביא את האדם הנכנס למקדש לידי התפעלות ורוממות אשר יביאו ליראת המקום.
יָהֲלֹם
כלצדון ירוק. נראה שהוא שם נרדף לאבן ה'כדכוד' הנזכרת בנביאים

אולם כאן גם הבעיה הגדולה: כל אבני החן היקרות שהיו מקובלות בתקופת המקרא מוגדרות בימינו כאבני חן חצי יקרות או אפילו זולות. למעשה, רק מהתקופה ההלניסטית-רומית החלו להופיע אבנים הנחשבות בימינו יקרות וקשות.

יופי זה לא הכל

הקו המשותף לכל אבני החן החשובות הוא היותן קשות. בשנת 1812 פירסם המינרולוג הגרמני פרדריך מוֹס סולם בין עשר דרגות למדידת קשיותם של מינרלים, המקובל עד היום בעולם הגמולוגי [גמולוגיה – מדע אבני החן] בשם 'סולם מוס'. שלבי הסולם מורכבים מעשרה מינרלים המיצגים דרגות קושי שונות, מהרך ועד לקשה ביותר: 1) טלק. 2) גבס. 3) קלציט. 4) פלואוריט. 5) אפטיט. 6) אורתוקלז. 7) קוורץ. 8) טופז. 9) קורונדום. 10) יהלום. 

לֶשֶׁם

ענבר. שרף צמחי מאובן של עצים מחטניים
שְׁבוֹ
פחם מאובן (Jet)
הבדלי הקשיות בין הדרגות השונות אינו שווה והפער הולך וגדל בדרגות הקושי הגבוהות. למשל, היהלום קשה פי 140 מאבן הקורונדום. קשיות של 6.5-7 בסולם מוס נחשבת קריטית להגדרת איכותן של אבני חן. כל האבנים שקשיותן מתחת לכך סופן להישחק במהירות יחסית ובדרך כלל ערכן נמוך. אבני חן הנחשבות כיום יקרות הן לרוב קשות בדרגות 8-10 בסולם מוס. לדעת פרופ' עמר בתקופת המקרא אף אחת מאבני החושן המקראיות לא היתה קשה מעל 7.5 בסולם מוס. הדבר קשור בין היתר לאפשרויות הטכנולוגיות המוגבלות בתקופת המקרא בחיתוך וליטוש אבנים קשות. ה"ספיר" של תקופת המקרא, לדוגמא, זוהתה עם הלזוריט (5-6 בסולם מוס), שכאשר היא גדולה ומלוטשת נחשבת לאבן טובה גם כיום, אולם מצד שני זיהוי הספיר עם הקורונדום הכחול (9 בסולם מוס) מתאים לכאורה יותר מבחינת קשיותו וערכו. באותה עת הוא נחשב לנדיר ויקר לאין ערוך מלזוריט. 

אַחְלָמָה

אוניקס-סרדוניקס
יחד עם זאת, גם בתקופה מאוחרת יותר, הדבר היה תלוי גם בזמינות האבנים שעמדו לרשות הקדמונים. בהנחה שגודלן של אבני החושן היה בקוטר שלושה סנטימטרים לערך, הרי שמבחר אבנים גדולות, קשות ומלוטשות כאלה היה מוגבל. ספק אם אפשר היה למצוא קורונדום, טופז מזרחי או יהלומים כה גדולים לפני התקופה שבה החלו לכרות אבנים בעומק. הנחות אלו מביאות את פרופ' עמר למסקנה שבימי הבית השני לא כל אבני החושן היו זהות לחלוטין עם אלה של החושן המקראי, אף שנקראו באותם שמות. אין לייחס זאת לטעות בזיהוי אלא לתפיסה שמאפשרת גמישות מסויימת בזיהוי האבנים. סביר להניח שאבנים אחדות הוחלפו בימי הבית השני באבני חן יקרות ונחשבות יותר, שהחלו אז להיות מוכרות והיו מתאימות יותר לקריטריונים שעל פיהם נבחרו אבני החושן למקדש, בעיקר יוקרה וקושי.

לאור זאת מציע עמר שאפשר והיו שני הרכבים שונים בחושן – זה של ימי המשכן והבית הראשון היה שונה מזה שהוכן בימי הבית השני. גם מבחינה הלכתית, מציע עמר בזהירות, יש מקום לחשוב שהתורה מאפשרת מרחב תמרון מסוים שהיה עשוי להשתנות במהלך התקופות. "מבחינה הלכתית", הוא טוען, "ניתן היה לגשר על הפער ההיסטורי ולטעון שאין בהכרח משמעות לזיהוי מדוייק של האבנים כפי שמגדירים אותן בימינו. מאחר שהגדרת האבנים בעבר נשענה בעיקרה על זיהוי תכונות חיצוניות, הרי שחלק משמות האבנים היו למעשה שם קיבוצי שכולל אבנים מסוגים שונים. למשל, ה'אודם' הוא כאמור שם כללי לאבני חן אדומות שעשויות להיות דומות, למרות שמבחינה מינרולוגית הן ממשפחות שונות". 

תַּרְשִׁישׁ

בריל
בסופו של דבר, מכל השיטות מציע עמר לאמץ בשלמותה את שיטתו של תרגום אונקלוס לזיהוי אבני החושן. זאת, מכיוון שמדובר במקור קדום יחסית שנכתב שנים לא רבות לאחר חורבן הבית השני, ומשמר לפחות בחלקו את זיכרון המקדש. עמר מציין ששיטתו של אונקלוס בעניין קרובה מאוד לזו של התרגום הקדום ביותר המצוי בידינו, תרגום השבעים שנכתב במצרים באמצע ימי הבית השני. להערכתו ייתכן שתרגום השבעים קיבל את השראתו בעניין אבני החושן מאלו שהיו במקדש חוניו שבאלכסנדריה, מבנה שחלק מכליו היו דומים לאלה שבמקדש בירושלים. בכל זאת העדיף עמר את אונקלוס הארץ-ישראלי על פני תרגום השבעים, בין השאר בהתאם לגישה הרבנית שמעדיפה את התרגום הארמי הזה כמקור בעל תוקף וסמכות הלכתית. בנוסף, מציין עמר, קיימות נקודות הסכמה רבות בין שני התרגומים.

העדפת התרגומים הקדומים מאפשרת לעמר לצמצם את מנעד האפשרויות להרכב החושן של הבית השני ולהעמיד אותן על 15 אבני חן בלבד, שכולן מופיעות במקורות חיצוניים אחרים המתארים אבני חן חשובות בתקופה ההלניסטית-רומית. "קיימת הסכמה מוחלטת בין תרגום השבעים לתרגום אונקלוס בארבע מהאבנים (אודם, פטדה, ספיר, לשם). בנוסף, קיימת החלפה בזיהויים בין ברקת-נופך והבדל מסויים לגבי אבן השוהם (בריל-בורלא). לגבי האחרונה, אפשר ששני התרגומים מתכוונים לאבן שקופה: בריל שקוף – קריסטל. בזיהוי אבן התרשיש קיימת הסכמה לאבן עם גוון כלשהו של השתקפות הים. הזיהוי של היהלום בתרגום אונקלוס אינו ברור וחילוקי דעות מובהקים קיימים רק בשתי אבנים: אחלמה וישפה". 

שֹׁהַם
קריסטל. גביש דמוי זכוכית בדרגות שקיפות שונות
בין השאר מתוך שיטתו של רב סעדיה גאון, המזהה את אבני החושן גם בכאלו שהפכו מוכרות ושכיחות רק בתקופת האיסלם, שואב עמר לגיטימציה לטעון שגם בימינו ניתן לעדכן את הרשימה ולצרף לטורי האבנים של החושן גם אבני חן מודרניות, ובלבד שאלו ישמרו על כוונת המשורר: "המסקנה שניתן להעלות מגישתו של רס"ג היא שלעתיד לבוא ניתן להציע לזיהוי אבני החושן אבנים שונות מאלה שהיו בשימוש בתקופת המקרא וחז"ל, אבנים משובחות יותר שהתגלו במרוצת הזמן, ובכך להתאים את החושן למציאות שתהיה רלוונטית בכל דור ודור. לפי גישה זו", מציע עמר, "אולי לא תיפסל על הסף ההצעה של פרשני ימי הביניים לזיהוי ה'יהלום' שבחושן עם הדיאמונט שמכונה כיום בשם זה, למרות שמדובר בפרשנות מאוחרת שללא ספק לא הייתה קיימת במציאות ההיסטורית הקדומה".

יָשְׁפֵה
אופּל
עמר מציג אם כן שלוש הצעות להרכב החושן – זה שהיה בימי המשכן והבית הראשון, זה של הבית השני וזה שלדעתו ראוי לבחון – אם וכאשר – להרכיב את החושן בבית השלישי. למי שאיננו גיאולוג או מומחה במדע אבני החן השמות הללו לא יאמרו הרבה, אבל על כל פנים לפחות בשביל הפרוטוקול עמר מציע שהאחרון יורכב מרובי, פרידוט, גארנט או ספינל, אזמרגד, קורונדום כחול, דיאמונט ירוק, זירקון צהוב, ג'ט או דיאמונט שחור, אוניקס, טופז צהוב, אקוומרין ואיך אפשר בלי אופל או לברדוריט? אבני המעמקים שבות ונחצבות אחרי הפסקה ארוכה. כעת – יוקרתיות וקשות מאי פעם – עמר מכריח אותן להתייצב למסדר. 

אין תגובות:

פרסום תגובה