יום ראשון, 19 באפריל 2015

כשעולות תהיות על עולות

חדש ימינו כקדם || מה הכוונה?

דיון רבני סוער, מלא להט באופן מפתיע התנהל ממש ערב הפסח בשאלה הכה-עכשווית האם עלינו לצפות לחידוש עבודת הקרבנות * זה קרה בפאנל שקיימו ישיבת הר עציון ומכללת הרצוג, שם בשפה מנומסת להפליא הואשם צד אחד בחיבת הגלות, ואילו הצד השני בהגחכת היהדות

↓ ארבעה רבנים - ארבע דעות
במהלך הערב כבר הסתמנו בבירור שני מחנות בקרב הרבנים שעל הבמה בהיכל שלמה. מעבר אחד של התהום האידיאולוגית ניצבו במעמד המדובר הרב יעקב מדן – ראש ישיבת הר עציון, ולצדו מייסד שיטת ברקאי (וגם איש המחתרת היהודית) הרב דן בארי. מהעבר השני התייצבו הרב אמנון בזק – ר"מ בישיבתו של הרב מדן וכן הרב יהודה גלעד – ראש ישיבת הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע. על הפרק מקורות יהודיים שפורשו באופן שונה לחלוטין בידי כל צד.

ברקע הדברים, כששני הצדדים נאבקים לצרף אותו לצדם, ניצב הרמב"ם ובעיקר מאמרו המפורסם ב'מורה נבוכים', שם הוא מסביר שהקרבנות באו כמענה א-לוהי לדור שהיה רגיל בהם במסגרת עבודת האלילים: "לפי שאי אפשר לצאת מן הקצה אל הקצה הנגדי בבת אחת, ולפיכך לא ייתכן כפי טבע האדם שיעזוב כל מה שהורגל לו בבת אחת... והיה הנוהג המפורסם בעולם כולו הרגיל אז, והעבודה הכללית אשר גדלנו עליה הייתה הקרבת מיני בעלי החיים... לפיכך לא חייבה חכמתו יתעלה וניהולו הגלוי בכל ברואיו, שיצווה אותנו בעזיבת כל מיני העבודות הללו ולהזניחם ולבטלם, לפי שזה היה אז מה שלא יתכן לקבלו לפי טבע האדם, שהוא נינוח תמיד במורגל".

ראשון פתח את העימות הרב מדן, מתאר מצב היפותטי שבו היתה דווקא ברית המילה מושכחת מעם ישראל במשך אלפיים שנה: "ניתן לשער שחידוש המצווה הזו כעבור דורות רבים היה נתקל בקשיים דומים לאלו שציווי הקרבנות נתקל בהם. חיתוך ערלת התינוק לעיני הקהל, מציצת דמו ושמיעת בכיו כשברקע חוגגים ואוכלים עוגות הוא רעיון לא קל. אולם הידיעה שלנו שמדובר במצוות השם ובחידוש בריתנו איתו מציבה לפנינו את היפה והטוב שבמצווה – וזה גובר על החלקים הקשים והבעייתיים בה. את כל זה אין לנו במקדש שלא הורגלנו בו אלפיים שנה.

"אני חושש מאוד", הוסיף הרב מדן לתקוף מכיוון אחר, "שהתפיסה המערבית שמרגילה אותנו במחשבה מופשטת ביחס לא-ל, מביאה לכך שדברים אחרים, הרבה יותר קיומיים מבחינתנו, תופסים את מקום עבודת השם שלנו. אדם צריך להרגיש שהוא נותן לקדוש ברוך הוא דבר אמיתי – נפש. כמובן, חלילה לא נפש אדם. חוויית הקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא כפי שהיא כיום, בהעדר קרבנות, נשארת אוורירית מאוד ואט אט תפסיק להיות רלוונטית.

"אני מרגיש שעבודת השם שלנו בלתי מספקת ומעט מרוחקת, שיש חוויות עוצמתיות ומוחשיות ממנה. אם נסתכל על אלפים ורבבות שעושים דבר שלדעתי גובל באיסור גמור – 'עולים לרגל' למירון, ולעתים מביאים עמם כבש ושוחטים אותו, נבין שאנשים זקוקים לתחליפים. דווקא הצורך הטבעי הזה מחייב את התורה להגדיר במדוייק מה מותר ומה אסור בקרבנות. לכן כל מחשבה שאינה במקומה מצד מביאי הקרבן פוסלת אותו. זאת בכדי שמצד אחד לא נתקרב חלילה לעבודת אלילים, ומצד שני לא נוותר על החוויה החיה. אינני מכיר כל תחליף לעבודה כזו שבה עומדים ממש לפני השם. נכון, לא הורגלתי בזה וגם אני נרתע מכך מאוד, אבל יחד עם זאת מאמין שכאשר הקרבנות יתחדשו, וזה יהיה כמובן בצורה אסתטית ומכובדת, נוכל לשמוח בהם כפי שאנו שמחים בברית המילה למרות כל הכאב והקושי".

כעת עלה לדבר הרב גלעד, מציין ביושר כבר בראשית דבריו שהתנגדותו לחידוש עבודת הקרבנות מתבצעת בתנאים קשים: "כל המשכן נבנה כדי שיתקיים בו שיח בין האדם לבוראו – אך מה הדבר הראשון שנאמר בו? 'אדם כי יקריב מכם קרבן'. יחד עם זאת", לא מוותר הרב גלעד, "קיים קול שנשמע מימי חז"ל ועד אחרונים כדוגמת הרב קוק, שמביע הסתייגות מקרבנות. בעשרת הדברות אין זכר לקרבנות. כבר ירמיהו (ז, כב) כותב 'כי לא דיברתי את אבותיכם ולא ציויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח'. זה לא קול מרכזי, אבל זה קול שקיים. גם בחז"ל קיימת דעה שקרבנות בטלים לעתיד לבוא מלבד קרבן תודה. מאוחר יותר מופיע מדרש שסבור שגם התודה בטלה כי זובח יצרו גדול יותר מאשר המקריב תודה.

"אנשים גדולים אומרים דברים סותרים בהקשר הזה", מציין הרב גלעד. "הרב קוק, למשל, מפגין מצד אחד כיסופים וגעגוע עצום לקרבנות, לחוויה דתית שקשורה לבשר ולדם, שדורשת את כל האדם ומעלה אותו כולו. ומצד שני הרב קוק כתב גם פסקאות ברוח אחרת. בספר 'נבוכי הדור' כותב הרב: 'אמנם כשיתרומם המצב עד האופן היותר נשגב... אז ודאי סנהדרין גדולה היושבת במקום אשר יבחר השם יעמיקו בתורה אם יתכן אז לזבוח להשם כל חי, כאשר אין האדם יכול לרצות בזה בשום אופן מצד הכרתו המוסרית... וכיוון שאי אפשר שיהיה בזה רצון אנושי שלם, ודאי יהיה כח ביד בית דין הגדול להחליף את הקרבנות של הבהמות למנחות מן הצמחים'.

"התקיים ויכוח בעניין הקרבנות בין הרב הירשנזון לבין הרב קוק. הרב חיים הירשנזון כתב לרב קוק שלא ייתכן שיהיו קרבנות, שהעולם התפתח. הוא כותב 'הדעה וההכרה לא ישובו לאחור לחשוב את האי תרבות לתרבות'. הרב תהה האם ההתקדמות האנושית המצופה תסתכם בכך שמה שבעינינו נחשב היום לא תרבותי – קרבנות – ישוב ויהפוך לתרבותי, והיה משוכנע שזה לא ייתכן. הרב קוק ענה לו ש'בעניין הקרבנות גם כן נכון יותר להאמין שהכל ישוב על מכונו. ומרוח הקודש ישוב לישראל כל הכתוב בתורה כמאמרה. ואין לנו לחשוב שבקרבנות מונח רק הרצון הגס של עבודה מגושמה, אלא יש בהן טבעיות קדושה שאי אפשר שתתגלה ביפעתה כי אם בהיגלות אור השם על עמו'.

"אולם בעצם מה אומר הרב קוק?", מתמיד הרב גלעד בכיוונו, "שהקרבנות ישובו – אבל לא במציאות שלנו. שהמציאות תהיה כמו זו הנוכחית ובתוכה יהיו קרבנות – זה לא עלה גם על דעת הרב קוק. הקרבת קרבנות לא תהיה מעשה איזוטרי של יחידים ואפילו לא של עם ישראל לבדו. קודם כל נדרשים ל'השיבה שופטינו כבראשונה', לבניין של צדק, ורק כאשר השראת השכינה תימצא, יגיע לדעת הרב קוק זמן הקרבנות. האם במציאות הנוכחית שלנו ייתכנו קרבנות? ממש לא. האם צריך להתגעגע לקרבנות? לא בטוח.

"אני גם לא סבור שברגע שיהיו קרבנות תיפתר הבעיה שעליה דיבר הרב מדן, חוסר חוויה קיומית בעבודת השם, כי גם הקרבנות יהפכו אחרי זמן מה לשיגרה. אינני רואה איך ניתן להקריב קרבנות באופן אסתטי. בדיבורים על קרבנות במציאות ימינו אני מרגיש, לפחות ביחס לעצמי, שקיימת בעיה בכנות הדתית. אני לא מרגיש את החוסר הזה. בעיניי זו איננה אפיקורסות לחשוב שגם במציאות האחרת, העתידית, לא יהיו קרבנות".

הרב דן בארי עולה לבמה ומציג הבנה הפוכה לחלוטין מקודמו: "המדע מכיר אלפי תרבויות עתיקות ומתוכן אף לא אחת שהיא אתאיסטית. בכולן הוקרבו קרבנות בדרך זו או אחרת הממד של הקרבן, אף על פי שהיתה הפסקה של 1900 שנה בכך בעם ישראל, קיים עד היום באנושות, אלא בדרכים מוסוות. לפני חודשיים התקיים בנפאל זבח עצום בהיקפו, מעמד שמתקיים אחת לחמש שנים ושוחטים בו כמאה אלף שוורים. ראיתי את הפנים של בני ההינדו שעושים זאת והבחנתי ברגש ובחוויה הדתית בעיניהם".

הרב בארי מבין גם את דברי הרמב"ם במורה נבוכים ברוח הזו: "הרמב"ם כותב שאילו התורה לא היתה מאמצת את הקרבנות כשפת עבודה, היה דומה הדבר כאילו נביא בזמן הזה היה אוסר עלינו להתפלל ותובע שעבודת השם תתמקד במחשבה בלבד ללא כל מעשה. כלומר, בעצם הרמב"ם אומר בכך שעבודת השם האמיתית היא במחשבה. מבחינתו, להתנועע מול ארון הקודש בתפילה זו אותה הפרימיטיביות של הקרבת קרבנות. ומכאן, מי שרוצה לפסול את הקרבנות צריך לפסול גם את התפילה. כי מה ההבדל? נכון, זה קצת יותר תרבותי. בתפילה אין דם אבל למעשה גם תפילה היא רק הצגה".


לא תודה

כעת עולה לבמה הרב אמנון בזק, ושב והופך ב-180 מעלות את זווית המבט על המקורות: "האם 'עין תחת עין' ואשת יפת תואר ו'וקצותה את כפה' הן מצוות רלוונטיות לימינו אלה כפי שהיו בזמן שבו נאמרו? לסנהדרין ניתנה סמכות לפרש את מצוות התורה באופן אחר מפשטן. ומכיוון שמאז החורבן לא היה צורך להתמודד עם הקרבנות, אין דרך לדעת האם חכמי הסנהדרין היו מבטלים את חובת הקרבנות או לא. מה שנותר לשאול כיום הוא האם אין לנו קרבנות רק כי 'מפני חטאינו גלינו מארצנו ואין אנחנו יכולים', או שאנו רואים יד השם בכך שאיננו צריכים להתמודד עם השאלה הזו. במציאות ימינו יש כדי להעיד על התפתחות חיובית של העולם, הן מבחינת תפיסה מופשטת של הקדוש ברוך הוא על ידנו באלפיים השנים שחלפו מאז ימי המקדש, והן בהתרחקות מרעיון הקרבנות. בתרבות הקדומה היתה נטיה חזקה לחשיבה מוחשית של הא-ל. גם נושא בעלי החיים היה הרבה יותר יומיומי, כשכל אדם גידל בעלי חיים בביתו ושחט אותם בקביעות. התרחקנו לחלוטין מצורת החיים הזו, כפי שהתרחקנו גם ממציאות שבה איש נשוי לכמה נשים או מחזיק בעבדים.

"התקופות האפלות ביותר בתולדות עם ישראל היו ימי הבית הראשון והבית השני. מי שפותח תנ"ך רואה עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ומבין לאיזו רמה מוסרית עם ישראל הידרדר. הנביאים עצמם אומרים שהקרבנות לא רק שאינם הפיתרון, אלא הם חלק מהבעיה. עם ישראל נתפס לקרבנות והפך אותם לאמצעי להתנתק מצורת חיים מוסרית-רוחנית ראויה. ובבית שני – הכהנים הגדולים לא הוציאו את שנתם, שלא לדבר על תופעת הכתות שבסופן הופיעה גם הנצרות. כל זה קורה בתקופת השיא של הקרבנות. ברגע שחרב המקדש דברים השתנו. יצירות המופת של עם ישראל נוצרו בתקופה שבה לא היה קיים מקדש: המשנה והגמרא, ספרות הראשונים והאחרונים – היצירות המופלאות הללו מנוטרלות מאווירת המפגש הטעונה, המסוכנת והבעייתית של הקרבנות. באמרנו 'השיבנו ה' אליך ונשובה' – האם אנחנו באמת רוצים לחזור לימי המלך מנשה או לתקופת הכהנים הצדוקים של הבית השני?!

"האם תירגול קרבן פסח הוא מה שאנחנו צריכים לחנך לו היום, לשחיטה ולהפשטת העור? האם זה יביא את עם ישראל לרוחניות גבוהה יותר ולקירבה גדולה יותר לקדוש ברוך הוא או רק ירחיק אותו? ואיזה בלגן אירועים כאלה עושים כשהם מתפרסמים בתקשורת? כל עוד לא טיפלנו בשורשי החורבן, אין טעם לטפס ישירות לקומה הגבוהה ביותר. האם אין לנו כל כך הרבה משימות לפני הקרבנות? עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם א-לוהינו. ההתעסקות בקרבנות היא בריחה מהדברים האמיתיים שאנחנו צריכים להתמודד איתם, ונושא שסימן שאלה גדול מרחף מעל הרלוונטיות שלו".

הרב מדן: "הטענות שנשמעו כאן מזכירות לי את מה שטענו פעם נגד המתנחלים, למה הם מזניחים את רמלה ולוד, את הגליל ואת הנגב. אפשר להיות בעד ארץ ישראל וגם בעד עם ישראל. באותה מידה, אפשר בהחלט להיות בעד כל מה שנאמר בתורה. עניין הקרבנות איננו דומה ל'עין תחת עין' שאפשר לפרש כך ואפשר לפרש אחרת. לעקור את הקרבנות פירושו לקחת גרזן ולחתוך בספר התורה. תזכרו כמה רחב החלק בתורה העוסק בקרבנות".

הרב גלעד: "האם נחזור לגדל כבשים בסלון? האם דבר כזה ייחשב בעינינו 'חדש ימינו כקדם'? עבודת השם באופן הזה תהיה מנותקת מהחיים שלנו. קרבנות אינם דומים לתפילה. תפילה שייכת לעולמי, כי אני מרגיש בה התעלות, אבל האם באמת כשאביא כבשה שאני אקנה – כי הרי לא תהיה לי אחת כזו בסלון, ובכלל מי יודע בימינו מה זו כבשה – האם אחוש התעלות? הנביאים אומרים שהמוסר קודם, ורק אחריו באים הקרבנות. זה לא דומה לעם ישראל וארץ ישראל שאפשר להשקיע בשניהם יחדיו".

הרב בארי: "הרב בזק דיבר על היצירות הנפלאות שחוברו אחרי ביטול הקרבנות. בואו ניקח מתוכן כדוגמא את המשנה. הרי כמחצית ממנה עוסקת בעניינים שסביב הקרבנות. יש בדברי הרב בזק משהו שמהדהד מהקולות שאמרו שכלל לא צריך לחזור לציון. הקולות שטענו שאנחנו אנשים רוחניים הפועלים בזמן ולא במרחב, שאנחנו בונים יצירות רוחניות לטובת כל האנושות. האמת היא שמה שאותם אנשים עשו הוא להתאהב בגלות. לא לכך התכוון מי שבחר בישראל. הוא התכוון שנחיה את תחייתנו, ואנחנו עכשיו בתחייתנו.

"נכון, בשפה הזו – הקרבנות – קיימת סכנה שהיא תשמש תירוץ להיפטר מן המוסר, אבל הסכנה איננה פוסלת את השפה. זה דומה לטענה השמאלנית ש'הכיבוש משחית'. וזה נכון, לא רק הכיבוש משחית, כל שלטון משחית, אז בגלל זה נוותר עליו? כל שוטר מקוף מצוי בסכנה שיבוא להתעמר בתושבי השכונה. האם בשל הסכנה נוותר על המשטרה? כל מורה עלול להשפיל את התלמידים, אבל לא בשל כך מוותרים על מוסד ההוראה. צריכים להיות ערים לסכנה, אבל המקדש והקרבנות הם ממד אנושי שממשיך להתקיים ולהיות נצרך גם בימינו, כי הטבע האנושי איננו משתנה כל כך".

2 comments:

  1. לפי ההלכה אין ספק שלאמנון בזק ויהודה גלעד יש דין אפיקורסים לכל דבר ועניין ויינם יין נסך , לא רק בגלל בגלל שהם מאמינים ברפורמה להתאים את היהדות לתרבות, גם כל הטענות שלהם מלאות בכפירה דיעות למשל טעות נוספת כאילו תמיד מצוות התורה תמיד עברו בהנחיית הסנהדרין רפורמה ושינוי הפרשנות בהתאם לנוחות ההתאמה לתרבות העולמית באותו עידן עפ" ל
    ואולי זה טוב שבאם נזכה לקרבן פסח הם יצטרפו וזה טוב לנו היות וישנה הלכה שבקרבן פסח מי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמיים ( מומר) הרי הוא בכלל האיסור של כל בן נכר לא יאכל בו, והם לא תינוקות שנשבו בודאי לא לגבי הדיעה הרפורמית הכללית שלהם.

    השבמחק
  2. אמנון בזק: "בתרבות הקדומה היתה נטיה חזקה לחשיבה מוחשית של הא-ל. גם נושא בעלי החיים היה הרבה יותר יומיומי, כשכל אדם גידל בעלי חיים בביתו ושחט אותם בקביעות. התרחקנו לחלוטין מצורת החיים הזו... "
    אכן, בימינו, הבשר מוכן ארוז ועטוף יפה במקרר של הסופרמרקט.
    לשחוט בהמה בשביל תאות אכילת הבשר, אין בעיה.
    לשחוט בהמה על מנת לקיים מצות עשה דאורייתא, הממחישה את העובדה כי ה' הוא מקור החיים, מצריך פתאום חשיבה...
    ה' ירחם

    השבמחק