יום ראשון, 19 ביולי 2015

מטות - שלל אהבה

ותחזינה || גיליון 217 | ב' במנחם אב תשע"ה | פרשת מטות-מסעי



מאת: יובל קופרמן


דממה בשדות מואב. בני מדיין ישנים בשלווה באוהליהם, לא מודעים למחנה הצבאי הגדול שהולך ומקיף אותם. דמדומי שחר עולים במזרח ואות התחלת המתקפה ניתנת. בשאגות מקפיאות דם מזנקים לוחמי בני ישראל אל המחנה המדייני, חרבותיהם שלופות ומוכנות בידיהם. המדיינים אינם מוכנים ולוחמיהם מתקשים להגן ולהשיב מלחמה. מכה קשה ניחתת עליהם, וניצחון גדול מוכרז במחנה ישראל. ערי המדייני עולות באש, מלכיהם נתפסו והוצאו להורג. איש מבני ישראל לא נהרג בקרב. נקמת בני ישראל, נקמת ה', יצאה לפועל.


לאן מגיע השלל?


בתחילת פרשתנו, לאחר פירוט דיני הנדרים, מצווה ה' על משה צו יוצא דופן: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים" (במדבר, לא ב). לפני שבועיים, בפרשת בלק, ראינו כיצד בנות מדיין מפתות את עם ישראל לעבודה זרה ולזנות, ובכך מביאות עליהם את חרון אף ה'. כעת מצווה הקב"ה להיפרע מהם ולהשיב להם כגמולם. למלחמה עצמה, שהופכת לניצחון מדהים בשדה הקרב, מקדישה התורה תיאור של בערך שנים עשר פסוקים, בעוד שההתעסקות במלקוח ובשלל מקבלת בתורה נפח גדול פי שלושה. התורה מדייקת ומדקדקת בדרכים בהן יש להכשיר ולטהר את הביזה, למי מגיע לקבל ממנה וכמה אחוזים. ההתעסקות בשלל נעשית ברגישות ובהתחשבות, ועיון בפסוקים מראה שגם הלוחמים שלא יצאו לשדה הקרב אלא השתתפו בלחימה מהעורף ('ג'ובניקים' בעגה הצה"לית) מקבלים חלק מהשלל. ולא רק הם זוכים לחלק מהשלל, אלא גם הכהנים, אותם מיצג אלעזר בן אהרן: "ממחציתם תיקחו, ונתתה לאלעזר הכהן תרומת ה'" (כט). אוכלוסייה לא קרבית נוספת שמקבלת אחוזים מן השלל היא שבט הלוי: "וממחצית בני ישראל תיקח אחד אחוז מן החמישים, מן האדם, מן הבקר, מן החמורים ומן הצאן- מכל הבהמה, ונתתה אותם ללויים, שומרי משמרת משכן ה'" (ל). בנוסף לכך, לאחר סיום חלוקת השלל ניגשים מפקדי הצבא, שרי המאות ושרי האלפים, ומיוזמתם מבקשים לתרום לבית המקדש עוד חלקים מן השלל כסוג של קרבן לה'. משה רבנו ואלעזר הכהן לוקחים מהם את קרבנם ומתנתם ושמים אותה באוהל מועד- "זיכרון לבני ישראל לפני ה'" (נד). אני מתבונן בתורה, קורא את הפסוקים והפרשיות, ושואל את עצמי- מה הקשר בין המקדש לבין השלל? מדוע מפקדי הצבא, אלעזר הכהן ומשה רבנו רואים לנכון להכניס את זהב הביזה אל תוך המקום המקודש ביותר במחנה בני ישראל? מהו הזיכרון שאמור מלקוח זה לעורר?

בפסוקי התורה אנו מוצאים מספר כיוונים שיוכלו לעזור לנו לענות על שאלות אלו. נקרא את הדברים שאומרים מפקדי הצבא למשה כאשר הם נותנים לו את החלק המיוחד מן השלל שהם מקריבים למשכן: "ויאמרו אל משה: עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו, ולא נפקד ממנו איש. ונקרב את קרבן ה', איש אשר מצא כלי זהב- אצעדה וצמיד, טבעת, עגיל וכומז- לכפר על נפשותינו לפני ה'" (מט-נ). בדבריהם אנו מוצאים שתי סיבות להבאת המלקוח למשכן. האחת- הכרת טובה על שמירת החיילים בעת המלחמה ואמירת תודה על שובם לביתם בשלום. השנייה- ככפרה על נפשותיהם. את הכרת התודה אנו יכולים להבין ולקבל, אך בקשת הכפרה איננה מובנת. על איזה חטא בדיוק מבקשים מפקדי המחנה לכפר?


נקמת ישראל ונקמת ה'


רש"י מתייצב לענות על שאלה זו ומסביר כי החטא בו חטאו מפקדי הצבא היה השארת בנות מדיין בחיים (כפי שמתואר בפסוקים יג-כד), כאשר מגמתם הייתה, ככל הנראה, לקחת אותן לפילגשים. הספורנו מביא הסר אחר, ואומר שהחטא עליו הם מבקשים כפרה נעוץ עוד בסיפור הזנות בבעל פעור שקדם למלחמה- "לכפר על נפשותינו על דבר פעור, שלא מחינו בחוטאים". בכל מקרה, נראה שהחטא קשור בזנות ובהתפתות אחר בנות מדיין. הזנות עם בנות מדיין היא זיכרון טרי וכואב במחנה ישראל, והוא אשר הביא ליציאה למלחמה זו מלכתחילה. הקב"ה רואה במעשיהן של בנות מדיין סיבה מוצדקת ליציאה למלחמת נקם כנגד כל המדיינים, וקורא למלחמה הזו "נקמת בני ישראל" (ב). התורה מציירת לנו תמונה ממנה עולה שה' נפגע ונעלב בשם בני ישראל, ומבקש להיפרע באלו שהשפילו ופגעו בהם. משה רבנו, בבואו להכריז על היציאה לקרב, מציג את המניע למלחמה בצורה שונה לגמרי: "וידבר משה אל העם לאמור: החלצו מאתכם אנשים לצבא, ויהיו על מדיין- לתת נקמת ה' במדיין" (ג). הנקמה כאן היא איננה נקמתם של בני ישראל אלא נקמתו של ה' צ-באות! נראה שכל צד מקנא ונעלב בשביל הצד האחר- ה' מבקש לנקום במדיין בגלל הפגיעה בעם ישראל, ועם ישראל מבקש לנקום במדיין בגלל הפגיעה בה'. אנו מדמיינים מול עינינו זוג אוהבים המקנאים זה לכבודו של זה, נעלבים אחד בשביל השני.

אם כן, הבאת חלק מן השלל אל המקדש ככפרה על החטא והעוון עם בנות מדיין חותם את המעגל שהתחיל בבעל פעור ומבקש לסדר וליישב את ההגונים בין ה' ובין ישראל. אך אם אכן כך הדבר, מדוע משה או ה' אינם מצווים מעצמם על העם ועל המפקדים להפריש חלק מן השלל לכפרה ולקרבן על החטא עם בנות מדיין? אם כל מטרתה של המלחמה הוא להביא לפיוס ומחילה בין ה' ובין בני ישראל, מדוע הקרבן מן המלקוח הוא יוזמה פרטית של ראשי הצבא?


לתקן את האהבה


בפסוקי בעל פעור ניכר בלבול וערבוב בין חטא גילוי העריות עם בנות מדיין לבין ההיגררות וההימשכות אחריהן לעבוד עבודה זרה: "וישב ישראל בשיטים, ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ותקראן לעם לזבחי אלוהיהן, ויאכל העם, וישתחוו לאלוהיהן. וייצמד ישראל לבעל פעור, וייחר אף ה' בישראל" (כה, א-ג). הערבוב בין שני החטאים מראה לנו כי ביסודם הם בעצם אחד. גילוי העריות והזנות הם חטאים הפוגמים באהבה שבין אדם לאשתו ולוקחים הקשר האינטימי בין הזכר והנקבה לכיוונים מעוותים. העבודה הזרה היא קלקול של העבודה המתוקנת, המבטאת את האהבה והאינטימיות שבין עם ישראל לקב"ה, בין הרעיה לדודה. שני החטאים מצביעים על אהבה מקולקלת, מעוותת, על הפגם המוטל במערכת היחסים בין ה' לבין עמו.

חטא בעל פעור תובע מעם ישראל לתקן את האהבה שנפגמה. הצעד הראשון במהלך התיקון הזה נעשה על ידי פנחס, אשר מקנא לה' ודוקר את נשיא שבט שמעון ואת הפרוצה שלקח לו מבנות מדיין. הקנאה היא ביטוי עוצמתי של האהבה, כפי שאנו רואים בפסוקים היפיפיים של ספר שיר השירים: "כי עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה, רשפיה רשפי אש שלהבתיה" (ח ו). ואכן, הרמח"ל בספרו מסילת ישרים מונה (בפרק "ביאר חלקי החסידות") את הקנאה כאחד משלושת הענפים של האהבה. אך מעשהו של פנחס אינו הוא מעשה של אדם יחיד, והוא איננו מספיק כדי לכונן מחדש את האהבה בין ה' ובין עמו. מלחמת הנקמה במדיין, הנעשית מתוך אהבה וכבוד הדדיים, מביאה לתיקון לאומי של הקשר עם ה'.


תזכורת לאהבה


אהבה באה לידי ביטוי בעשייה מעבר למצופה, בנתינה ובהרעפה אל אהוב הלב גם בלי שהוא מבקש ממנו. אם ה' או משה היו מצווים על עם ישראל לתת קרבן בסיום המלחמה לא הייתה האהבה באה לידי ביטוי אמיתי וכן. הקרבן היה הופך למעשה טכני, לסימון 'וי' בלוח המצוות שיש לקיים. דווקא ההתנדבות הספונטנית, היוזמה האישית שנבעה מתוך ראשי הצבא, היא זו שמבטאת טוב מכל את האהבה המתוקנת לה' יתברך.

לשון התורה והשפה בה היא בוחרת להשתמש מחדדת בנו את תחושת האהבה שחוזרת לנשב במחנה ישראל. שמות התכשיטים שמקריבים מפקדי הצבא- "אצעדה וצמיד, טבעת, עגיל וכומז" (מט), מזכירים לנו תכשיטים אחרים שהביאו בני ישראל לפני שנים רבות- "ויבואו האנשים על הנשים, כל נדיב לב, הביאו חח ונזם וטבעת וכומז, כל כלי זהב, וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה'" (שמות, לה כב). הקרבן הנוכחי של מפקדי הצבא מחזיר אותנו לימים היפים של בניין המשכן, בהם התבטאה האהבה העצומה של עם ישראל לא-להיו באמצעות התרומה האדירה שהובאה למשכן. תכשיטים אלו, עליהם אומרים חז"ל כי הם תכשיטים אינטימיים המדגימים ומשמשים לקיום היחסים בין איש לאשתו (מסכת ברכות, סד ע״א), נכנסים פנימה, אל קודש הקודשים, המקום האינטימי בו מתייחד ה' עם כנסת ישראל. התיקון לפריצות ולזנות עם בנות ועם אלוהי מדיין נשמר לזיכרון באוהל מועד, תזכורת לאהבה ולחיבור העמוקים והמתוקים בין הרעייה לדוד, בין עם ישראל לה' יתברך.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה