יום שישי, 2 בדצמבר 2016

שפך הדשן

לאן נעלם הדשן ממזבח העולה || עד לפני 90 שנה הוא היה חשוף

מתברר שלבית המקדש היתה גם מזבלה, ועד לפני מאה שנה עוד אפשר היה לנבור בה לצד המקום שבו נמתח כיום כביש מספר 1 • תקציר ממאמר מקיף של ד"ר דותן גורן בעניין

חלף עם הרוח. מקום שפך הדשן כפי שתועד בשנת 1898

↓ מאת: ארנון סגל

אם לרדת לרגע מהמלים הגבוהות, אנחנו מחפשים את חיריה של בית המקדש. עד לא מזמן, מתברר, הגבעה שריכזה אפר קרבנות אשר הצטבר במשך מאות שנות בעירה בלתי פוסקת על מזבח העולה עוד היתה כאן, ואף נצפתה ותועדה. היום, כמו כל מה שקשור למקדש, זו נמחקה מהשטח ומהתודעה. 

"והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור", נכתב בספר ויקרא (ו, ד). 'מחוץ למחנה' במושגים של ירושלים פירושו מחוץ לחומת העיר מימי הבית השני, ושם בדיוק יש לחפש את שרידיו. חכמי המשנה אמנם נחלקו באיזה צד של ירושלים עמד שפך הדשן. לדעת רבי שמעון הוא ניצב ממזרח לעיר, אולם לדעת חכמים המקום מצוי דווקא מצפון לירושלים, בדומה למיקום שבו אכן נהוג היה לזהות אותו עד לפני כתשעים שנה. 

בין השאר היו שורפים במקום שפך הדשן את בשר הקרבנות שדמם הוזה בקודש הקדשים ביום הכיפורים. לדעת רבי אליעזר בן יעקב יש צורך ששפך הדשן ימוקם במדרון, וכמו כן נדרש שיהיה מדובר במקום שבו אין רוחות חזקות שיסחפו איתם את האפר המקודש לכל הרוחות. מלבד זאת יש לדאוג שיהיה זה אתר שאין חשש שחזירי בר יהפכו אותו לביתם, וזאת מתוך רצון מובן למנוע את ביזוי אפר הקודשים. 

אשתורי הפרחי בספרו "כפתור ופרח" שנכתב בערך בשנת 1332 מעיד שמקום שפך הדשן מוכר ומזוהה בזמנו: "וכן מקובל בית הדשן לצפון ירושלים כמרוצת הסוס, והוא תל קטן נמוך הרבה".

גם בשלהי התקופה העות'מאנית האמינו רבים מיהודי ירושלים שבצפון-מערב העיר דאז, בין שכונת 'בתי זיבנבירגן' לשכונת 'בתי הונגרין', שוכן שפך הדשן שנערם משיירי קרבנות הזבח בבית המקדש. בקרב האוכלוסייה הערבית, לעומת זאת, רווחה הדעה שערמות העפר הללו אינן אלא תלי פסולת אורגנית מבתי המלאכה להכנת סבון משמן זית שפעלו בירושלים בעבר הרחוק, וממילא כונו בפיהם 'תלול אל-מסאבין' (תלי המסבנות). 

בשנת 1855 פירסם הקונסול הבריטי בירושלים, ג'יימס פין, שמתוצאות בדיקות מעבדה שנעשו בגרמניה עולה הסברה "שאותו אפר הוא שרידם של קרבנות-העולה, מפני שהוא בעיקרו אפר מן החי ולא מן הצומח". שנתייים לאחר מכן (1857) התפרסמה ידיעה על-כך ב'המגיד':

"מחוץ לעיר בצפונית-מערבית, לא רחוק ממקום הנקרא בשם קברות המלכים, עומדים שני גלי או צבורי דשן ממראה תכלת... ואחד מהם גבוה כארבעים רגל, ולפי אמונת העם היושבים שם המה פסולת מנתר ובורית אשר נעשו שם בימי קדם – אבל רבים מחכמי ענגלאנד [אנגליה] התרים את הארץ...אומר[ים] שלא רחוק הדבר, שהמה שפך הדשן מעולות וזבחים, אשר העלו כהני שוכן ציון וירושלים, בהיות עיר א-לוהים ומקדשו על תילם בנוים". בשנת 1891 הכניס החוקר הירושלמי אברהם משה לונץ את שפך הדשן למסלול הטיולים בעיר הקודש:

"ילך הנוסע דרך בית מקלט הרוסים [מגרש הרוסים] עד לפני שכונת 'מאה שערים' ומשם ילך לימינו [מזרחה] דרך נתיב לא סלול בין שדות זרועות. אחרי צעדים מספר יראה לשמאלו תל קטן אשר מראה אפר אדמתו וכל עץ וצמח לא יעלה עליו, ובעומק עד ארבעים רגל ישתנה למראה תכלת וחום. ילידי הארץ יקרו לו תל אלמסאבין (תל בתי מלאכת הבורית), והמסורה תקראהו בשם הר שפך הדשן, ועד היום לא באו עוד התרים והחוקרים לדעה אחת, מהם מחזיקים עם המסורה... ומהם ינגדו להמסורה בהשענם על שמו הערבי, ויחזקו את דעתם כי גבעות כאלו נמצאות בסביבות ערים רבות אשר בהן לא הקריבו קרבנות מעולם, ועד היום לא נוכל עוד להחליט הדבר על נכון". 

המדפיס הירושלמי יהודה אהרן וייס כתב בזכרונותיו שנהג לעבור מדי יום ביומו סמוך לתל שפך הדשן ולדבריו היו שליקטו עצמות באתר באמונה שהן שרידי קרבנות בית המקדש או לחילופין השתמשו בדשנים שבו כתחליף למלט, מלט שבאמצעותו נבנו שכונות רבות בירושלים. 

מקומו המשוער כפי שהוא נראה כיום, ברח' סנט ג'ורג' לצד המלונות החדשים

הר האפר נעלם

אולי מהסיבה הזו ואולי מסיבות אחרות, בראשית תקופת המנדט נעלם שפך הדשן מהמרחב העירוני בירושלים כלא היה. כך העידו מדריכי התיירים בני התקופה ההיא: "מאחורי הבתים האלה [בתי הונגרין], בדרך המובילה להר הזיתים, נמצאו עוד לפני זמן מה גלי עפר שמראיהם ירקרק כהה". 

במכתבו של ר' יעקב הכהן שכביץ, ממייסדי גדרה, אל פרופ' הרמן שטרוק מראשי 'המזרחי' בשנת 1925, מספר שכביץ על אחריתו של שפך הדשן. לדבריו, נודע לו שבכוונת השלטונות העות'מאניים לפנותו ולשרפו ובשל כך מיהר לירושלים ובעזרת בתו של אברהם משה לונץ הצליח ללקט מעט שרידים ממנו:

"שריד ק[ו]דש זה אספתי אז בה[י]ודע לי כי גזרו הטפשים לפנ[ו]ת התל זכר למקדש ולמזבח ולבער אחריו עד ת[ו]מו! ...כל מיודעיי שבירושלים תוב"ב מתפלאים על עצמם שלא העלו על לבם להכניס זכרון ק[ו]דש זה אל תוך ביתם ומדי אעלה על לבי כי אפשר לא נשאר עוד בידי אחר בכל התבל כלה [כולו] זכר שארית מזבחנו – אז השתומם בלבי לאמ[ו]ר: מי אני ומה חיי בישראל כי אשאיר לי לבדי סג[ו]לה קדושה זו? לכן גמרתי לחלקו לחלקים, החלק האחד לאבינו אבי הישוב [הברון אדמונד רוטשילד]; השני לראש הציונים ר' חיים פר' ויצמן שההשגחה מלאה ידו למלא רצונה; השלישי להנציב [הראי"ה קוק] קברניט ספינתנו המטורפה עדין בגלי ים זועף, והרביעי להעמיד על שם אומתנו הקדושה בהמוזיאום שלנו בירושלים [מוזיאון 'בצלאל']". 

לימים עמד פרופ' זאב וילנאי על מיקומו של שפך הדשן והעיד שהתפתחות הבנייה העירונית בסביבה הביאה להיעלמותו: "הגלים היו בקרבת שער מנדלבאום, בתחום רחוב סנט ג'ורג' העובר ממנו אל הר הצופים. עם סלילת הרחוב הזה והקמת הבתים בסביבתו נעלמו גלי האפר הללו. הגדול בהם הגיע לגובה 7.5 מ' מעל פני סביבתו. כל רוח קלה בימות הקיץ היתה מרימה אבק רב מגלי האפר, שהציק לאותם שהתגוררו בסביבתם". 

פנחס גרייבסקי סיפר בראשית המאה ה-20 על אותו התל: "ולברר העניין העתיק הזה לקח החכם ד"ר ראטה ממינכן בהיותו שם שני קמצים דשן להביאם עימו אשכנזה [כלומר לגרמניה, כפי שתואר בראשית המאמר. א"ס], למען בחנם שם בבתי המצרף (מעבדות) הגדולים. ואלה דבריו אשר כתב בשמו החכם ד"ר זאנדארסקי לחברת החכמים היושבים בירושלים: 'עד כה היה הדבר מוטל בספק אם שני ציבורי הדשן העומדים מחוץ לשער דמשק [שער שכם. א"ס] בירושלים הם שארית מקרבנות שהקריבו במקדש א-לוהי ישראל, או פסולת מנתר ובורית כדברת ההמון. אבל עתה אחרי שנבחנו הדוגמאות מהדשן שהבאתי עמי, בבית המצרף הגדול אשר להחכם המפורסם האדון לעיביג, אין ספק עוד שהמה אך משפך הדשן ששפכו ידי הכהנים, ולא פסולת אחרת. וגם עצמות ושן בהמות עוד נמצאים ביניהם, אבל מאיזה מין קשה לברר".

החומה החיצונית של ירושלים שבנה המלך אגריפס בשלהי הבית השני, המכונה 'החומה השלישית' [ירושלים היתה מוקפת באותה תקופה בשלוש חומות], התגלתה במקרה בשנות העשרים של המאה העשרים בעת חפירת יסודות לבתים ליד שכונת מוסררה. בחפירה מדעית שנערכה במקום בידי פרופ' ליפא סוקניק נחשפה חומה באורך של כמאה מטרים. העובדה שהתלים המזוהים כמקום שפך הדשן נמצאו צמודים אליה מבחוץ, מתאימה מאוד לחובה למקם את שפך הדשן 'מחוץ למחנה'. 

אגב, פירוש רש"י לספר ירמיה (לא, לט) מסיק שבית הדשן יתווסף בעתיד על העיר, יוקף אף הוא בחומה וייכלל בשטחה המוניציפאלי של ירושלים. כלומר, המזבלה תהפוך למקום יישוב ולחלק מעיר הקודש. בעצם, נראה שזה כבר קרה. 

  • המאמר המלא פורסם בכתב העת 'אריאל' גיליון 214 (אוגוסט 2016) בידי ד"ר דותן גורן, חוקר ארץ ישראל המלמד במכללה האקדמית לחינוך הרצוג.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה