ל"ג בעומר והמקדש/ רינה אריאל

הרהורים בל"ג בעומר בהר הבית || המסר לדורנו

העליה של רינה אריאל להר הבית בל"ג בעומר העלתה בראשה הרבה מחשבות • רינה מצאה מסר לדורות בדבריו ובהתנהגותו של רבי עקיבא ובאירועים ההיסטוריים של ל"ג בעומר

↓ מאת: רינה אריאל

ל"ג בעומר מאיר וזורח מדי שנה במדורות שונות, חלקן עם דגש על דמותו אפופת הסוד של רשב"י, וחלקן מאירות את פועלם ואישיותם של ר' עקיבא ובר כוכבא. מדורה וסודה.

אך בל"ג בעומר המקדש נעלם לו אי שם בין פסח ושבועות ולכאורה אינו נוכח. יש צורך בהתבוננות פנימית דווקא ביום זה לראות שהמקדש עולה לו כעמוד האש מתוך לב המדורה.

ר' עקיבא, ענק הענקים. האיש שידע לצחוק מתוך הבכי. 

הסיפור המוכר:

שוב, פעם אחת היו עולים לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קודשי הקודשים, התחילו הם בוכים ורבי עקיבא משחק. 

אמרו לו: "מפני מה אתה משחק?"
אמר להם: "מפני מה אתם בוכים?" 

אמרו לו: "מקום שכתוב בו- "והזר הקרב יומת" [במדבר י"ח], עכשיו שועלים הילכו בו, ולא נבכה.. 

אמר להם: "לכך אני משחק , שנאמר- "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו" [ישעיהו ח'] –וכי מה ענין אצל אוריה אצל זכריה, והלא אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני? אלא תלה הכתוב [המקרא] נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה נאמר: "לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עִיִין תהיה והר הבית לבמות יער" [מיכה ג']. בזכריה נאמר: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" [איכה ד']. עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה. עכשיו שנתקימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת" ובלשון הזה אמרו לו: 'עקיבא, ניחמתנו! עקיבא! ניחמתנו'" (תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף כ"ד, עמ' א') 

ר' עקיבא רואה קדימה, עיניו לעתיד - וזאת דווקא בדור החורבן והשמד. הוא מסוגל לשחוק מתוך אמונה, מתוך ראיה שהמקדש לא לעולם יהיה חרב ושועלים לא ילכו בו תמיד..

מהלך נפשי זה לא השאיר את ר' עקיבא במקום השחוק בלבד אלא גרם לו להיות בין מנהיגי מרד בר כוכבא. המרד שפרץ בשנים 132-136, נגד השלטון האדיר שבאותה תקופה, היה זה ניסיון של חידוש עצמאות ובניין המקדש. המרד פרץ כ-70 שנה לאחר המרד הגדול שהוביל לחורבן בית שני, ואולי מתוך אמונה ש-70 שנה לאחר חורבן בית ראשון נבנה הבית השני ולכן כ-70 שנה אחרי חורבן הבית השני יבנה גם השלישי... 

בר כוכבא חקק מטבעות עם תמונת המקדש כקורה תיגר על הגלות ומתוך אמונה שהגיע זמן הבניין. ר' עקיבא עמד מאחוריו, מחזק ותומך נלהב.

אך זה אינו די. הדברים מתקשרים לסיפור מופלא אחר וקשה להבנה: הסיפור ידוע, אבל אולי יש מקום להצצה קצת אחרת:

ת"ר ארבעה נכנסו בפרדס ואלו הן בן עזאי ובן זומא אחר ורבי עקיבא. אמר להם ר"ע כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים משום שנאמר (תהלים קא, ז) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. בן עזאי הציץ ומת עליו הכתוב אומר (תהלים קטז, טו) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. בן זומא הציץ ונפגע ועליו הכתוב אומר (משלי כה, טז) דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו. אחר קיצץ בנטיעות רבי עקיבא יצא בשלום. (חגיגה יד/ב).

אחת השאלות ששאלתי את עצמי במשך שנים ארוכות, הוא- מה הדבר אותו ראו תלמידי החכמים שגרם לתוצאות כה קשות עד כדי מוות, שיגעון ועזיבת הדרך? מה יש בכניסה לפרד"ס שמטלטל כל כך? 

חיפשתי תשובות ברבדים שונים אך השאלה נותרה פתוחה וכואבת. עד שלפני שנים קראתי ספר מורכב ולא פשוט "הפרד"ס של עקיבא", שם הועלתה תשובה שהרגשתי שנגעה בדיוק בנקודת האמת.

אולי חכמים זכו לצפות בסוד העם היהודי ולהתבונן בו לאורך ההיסטוריה. הם ראו את ימי הזוהר אך גם את הרגעים הקשים מכל. ככל שהעמיקו יותר בשבילי הפרד"ס, הם ראו באמת מה יקרה לעם ישראל ובסוף ראו את הדבר שאי אפשר לראות.

הם צפו בכבשני אושוויץ. ראו את טרבלינקה ומיידנק, את צעדות המוות והעצמות הפזורות לכל עבר. ראו ילדים מורעבים כשרק העיניים פקוחות ומתחננות. נשים נבעטות לכל עבר. עם שפל ורמוס, עצמות יבשות, גיא הריגה.

את זה כבר אי אפשר היה לשאת. בוודאי לתלמידי חכמים שחיו סמוך לחורבן הבית. אי אפשר להכיל את כל המוות והרצח על קידוש ה'.. אי אפשר.. 

אי אפשר להמשיך לחיות אחרי הידיעה הזאת. התשובה היא מוות, שגעון או התפקרות.. אין הסבר לנוראות השואה.. אין הבנה..

רק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. ר' עקיבא הצליח להסתכל קדימה מעבר לאושוויץ ולראות גם את תקומת עם ישראל, את שיבתו לארצו, ולראות הרחק את ימי בית שלישי, הימים בהם אנו נמצאים כיום. ימי קוממיות ושיבתנו לציון. ר' עקיבא אולי ידע שהוא ישלם מחיר אישי נורא, על כך שהוא דבק בתורה, בשרו יסורק במסרקות ברזל והוא ייהפך לחלק מהתמונות הנוראיות שבכל דור ודור עולות עד כסא הכבוד. הוא ידע שגם בדורנו נעקוד את הבנים על מזבח העם והמולדת ומדי שנה יצטרפו אליו עוד הרוגי מלכות, עוד עולות טהורות, אך הוא עדיין שחק.

הוא ראה אותנו כאן בירושלים הבנויה, ראה אותנו בשיבתנו לארץ אבותינו, ראה את עוצמת העם במדע ודעת, ראה את יופי הצעירים החסונים שלנו עולים ופורחים.

והוא אולי ראה גם את המקדש השלישי עומד בתפארתו, לב זוהר של העולם כולו, מקום הצדק והמשפט והאור לגויים

ור' עקיבא תובע מאתנו היום בל"ג בעומר, היום בו המאבק נחלש וההרוגים פסקו למות, לשאוף קדימה לחזרת המלכות וחיי מקדש. לשחוק כמונו ולפעול. הוא לא זכה אבל אנו עדיין יכולים.