הר הבית הוא המקום שמתיאורו הספרותי ומלימוד מה שקרה בו בעבר – החלה דרכי חזרה ליהדות בברית המועצות. תחילה בהיבט הלאומי, ולאחר מכן גם בהיבט הדתי.
הר הבית עבורי הוא פיסגת חיינו הלאומיים. אי אפשר לומר בצורה אמיתית שחזרנו לארצנו, כל עוד מרכז החיים הלאומיים שלנו הוא קיר הבסיס בלבד של ההר שעליו עמד המקדש – הכותל. עם כל חשיבותו, המקום הזה הוא בסופו של דבר קיר תמך, וממילא מסמל את ההיקף החלקי של חיינו הדתיים והלאומיים. יש משהו מאוד לא בריא בעובדה שאנחנו מוכנים להסתפק בכותל. אמנם במשך תקופת גלות ארוכה התקדש המקום הזה, אבל זאת רק מפני שלא היתה אז כל אפשרות אחרת. זו לא היתה בחירה מודעת מרצון. העובדה שמדינת ישראל היום מקפיאה את המצב הזה ומשמרת אותו כאילו אנחנו עדיין בגולה, בעייתית מאוד. העובדה שהכותל נחשב בקונצנזוס, ואילו הר הבית והמקדש נחשבים עניין לקיצוניים – היא פגם מהותי בנכונותנו להתחבר לשורשינו האמיתיים, למורשת שלנו.
לא נזכה לא רק לגאולה, אלא אפילו לתקומה לאומית אמיתית, בטרם נתגבר על השריד הזה של ימי הגולה שעדיין טבוע בנו עמוק מאוד. לכן, מבחינתי בית המקדש מסמל יעד שאיננו רק דתי, אלא גם לאומי. חשוב להוציא אותו מהמשבצת של הדתיים ההזויים. צריך להסביר לשכבות רחבות בעם שבלי המקום הזה – חירותינו הלאומית איננה מלאה. בעיניי, אין דבר שמביע יותר את חלקיות התגשמות שיבת ציון בימינו, מאשר העובדה שבמקום הקדוש ביותר ליהודים, שנמצא בתוך מדינתם ובירתם, היהודים מופלים לרעה בצורה הכי קיצונית שיכולה להיות. אין מקום אחר, לא רק במדינת ישראל בגבולות 67', אלא גם ביהודה ובשומרון, שבו מתבצעת אפליה כה בוטה וחמורה לרעת היהודים – מאשר הר הבית. זה שערורייתי. אם זה היה קורה במדינה אחרת בעולם, מדינת ישראל היתה עומדת בראש קמפיין בעניין הזה, וטוענת שלא יעלה על הדעת להפלות כך.
דווקא במרכז ההיסטוריה היהודית והחיים היהודיים זה 3000 שנה, דווקא שם אנחנו מוכנים לוותר לחלוטין. ולא רק לוותר – ליסוג. לא רק שהמדינה איננה עוזרת לביטוי הנוכחות שם, אלא במידה רבה היא גם מגבילה ועוצרת. בחול המועד סוכות נחשפנו לדיווחים על מעצר יהודים בהר בשל תפילה בו, שלא לדבר על העובדה המבישה שבתשעה באב הר הבית נסגר ליהודים. אין שערוריה גדולה מזו שבימים חשובים ליהודים, שבהם כל מה שהם מבקשים הוא לעלות להר הבית, או רחמנא ליצלן להתפלל שם – הדבר הזה נחשב לאיום על ביטחון המדינה. זה פשוט לא יאומן. הרי אם היו לוקחים אדם לכלא על כך שהוא בא להתפלל בבית כנסת באירופה, היינו מזדעקים. הדרישה מאיתנו היא להיאבק על כך בכל דרך אפשרית. אני מאמין שהדרך לעשות זאת איננה בפעולה אחת של 'זבנג וגמרנו', אלא בראש ובראשונה בשינוי היחס לנושא הר הבית והמקדש בשכבות הציבור הרחבות, בפעולות הסברה.
ואגב, לאט לאט זה מחלחל. לפחות בציבור הדתי אני רואה איך בשנים האחרונות יותר ויותר אנשים נחשפים לחשיבות הר הבית והמקדש. יותר ויותר רבנים מרכזיים לוקחים בזה חלק. במהפכה הזו כמה מחבריי הטובים ביותר נוטלים חלק, וזה נושא פרי.
בימי חול המועד סוכות ציינו במשפחה בר מצווה לבני. ערכנו אירוע בירושלים שנעשה כמעין עליה לרגל לעיר דוד, ולאחר מכן קיימנו תפילה בקשת רובינסון. כל הזמן חשבתי על כך שבמצב נורמאלי סיום הסיור הזה והתפילה שבו היו צריכים להיעשות בהר הבית. לפתע הבנתי עד כמה אנחנו חיים היום במציאות לא נורמאלית, כשאת תפילתנו אנו נאלצים לערוך מתחת לשער המוגרבים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה