יום שישי, 28 באפריל 2017

ניסן תשע"ז בהר הבית - 50% יותר מאשתקד

סיכום חודשי מהר הבית || ניסן תשע"ז

בחודש ניסן נרשם שיא יומי ונסיקה של למעלה מ 50% במספר היהודים שפקדו את בהר הבית  ירידה חדה במספר העצורים בהר


↓ ממשיכים לעלות

2,536 יהודים עלו החודש להר הבית. עליה חדה של כ 51% לעומת החודש המקביל אשתקד. אז עלו אל ההר 1,684 יהודים.

בערב חג שביעי של פסח, כ' ניסן, עלו להר הבית בטהרה מספר שיא של יהודים ליום ביובל האחרון מאז גאולת המקום בתשועת ששת הימים. (495 יהודים עלו להר לפי ספירת מתנדבי ייראה. 519 לפי ספירת המוסלמים).


קול ששון

במספר החתנים והכלות יש ירידה בחודש ניסן. חתן אחד בלבד נצפה על ידינו בהר הבית. אולם במספר בני מצווה ובנות מצווה נרשמה הכפלה - 4 השנה, לעומת 2 אשתקד.


מעצרים ועיכובים

ירידה דרסטית נרשמה בהר הבית גם במספר העצורים בהר החודש יחסית לאשתקד.

13 מתפללים יהודים נעצרו החודש, עוכבו או גורשו מהר הבית, לאחר שהשתחוו במקום או התפללו בגלוי. 9 מתוכם בימי חג הפסח. 

בשנה שעברה נעצרו/גורשו בחודש הזה 49. מתוכם 40 בימי החג.

20 יהודים נעצרו בערב החג בדרכם להקריב את קרבן הפסח בהר הבית. 4 גדיים מוכנים להקרבה הוחרמו. (מס' זהה לשנה שעברה).


תחזית לחודש אייר

במטה ארגוני המקדש צופים ונערכים לזינוק נוסף במספר העולים להר הבית בחודש הקרוב, אייר, לקראת יום העצמאות, ויום ירושלים שמציין השנה יובל לשחרור וגאולת המקום. רבנים רבים וחברי כנסת קוראים לעלות אל ההר ואף יצטרפו אל העולים. במשטרה כבר נערכים לקליטתם בקלות ובנינוחות.


הנתונים באדיבות: 
ייראה - עידוד עליה להר הבית כהלכה
נועם 0505290634, גילת 0502607189

מניף הדגל על כיפת הסלע מגלה בספרו אנקדוטות

על הדגל, הנפתו בהר הבית והורדתו החפוזה || ספר חדש/ דני בירן

דני בירן היה בין ראשוני הפורצים להר הבית במלחמת ששת הימים ונשלח עם חבריו למשימה שנועדה להפגין ריבונות יהודית על ההר הקדוש - הנפת דגל ישראל בראש כיפת הסלע  זמן קצר אחר כך נאלץ לטפס שוב למרומי כיפת הסלע כדי להסיר את הדגל במצוות הפיקוד הצבאי הבכיר  בספרו החדש "איש על דגלו" מגולל בירן את סיפר הדגל בהר הבית ועוד סיפורים עלומים שהתרחשו ברקע מעמדים היסטוריים חשובים ומגלה כיצד בחר עם ישראל את דגלו  מתוך הכתוב בספר על משמעותו של הדגל הלאומי, מסתבר שהר הבית הוא מקומו הטבעי של הדגל עם צבע התכלת המזכיר את המשכן, את בגדי הכהן הגדול וכמובן את כל מצוות ה'  להלן מאמר מתוך כתב-העת מגזין המזרח-התיכון


↓ ספר חדש: "קיצור תולדות דגל ישראל", מאת דני בירן

לרגל 50 שנה לשחרור ירושלים, הוציא הסופר ואיש התקשורת דני בירן, ספר שמתאר את שורשיו וגלגוליו השונים של דגל ישראל לאורך תולדות עם ישראל - מימי התנ"ך ועד ימינו. במלחמת ששת-הימים, נשלח בירן להניף את דגל-ישראל על כיפת-הסלע בעת כניסת הצנחנים להר הבית, לאחר שניסיון קודם להנפה כזו נכשל עקב ירי צלפים. הנפת הדגל הזו כמעט וגרמה לתקרית בינלאומית.

הספר שופע גילויים רבים וביניהם: מדוע ואיך סמל המגן-דוד הסתפח ליהדות? מדוע צבע התכלת הפך למזוהה עם יהודים עוד מימי משה רבנו? מתי לראשונה נקרא מגן הדוד "מגן דוד"? האם מגן הדוד באמת עיטר את מגנו של דוד המלך? מי הראשון שתיאר את הדגל - עשרות שנים לפני שהוא תועד בפועל? מדוע קיימת עד היום תחרות בין נס-ציונה לראשון-לציון סביב הדגל? איך נבחר הדגל לסמלה המדינה? מדוע מנחם בגין התנגד להנפתו על הר-הבית?  ועוד נושאים חשובים.

זאת עוד, בירן מתאר סיפורים רבים שנקשרו לדגל ישראל וביניהם: הנפת דגל-ישראל על הכותל המערבי במלחמת ששת-הימים, יוני 1967; הנפת הדגל מעוררת-המחלוקת על כיפת-הזהב באותה המלחמה; סריגתו של דגל-ישראל בשבי המצרי תחת אפם של השומרים; הורדת דגל-ישראל ממוצב המזח ע"י שבוי ישראלי - במעמד מביש מבחינת ישראל; הנפת דגל-ישראל על אדמת אפריקה לאחר צליחת תעלת סואץ במלחמת יום-הכיפורים והורדת הדגל הזה עם החתימה על הסכמי הפרדת הכוחות בתום המלחמה.

ה"ג'וק" של דגל-ישראל נכנס לדני בירן עוד כשהיה חייל צעיר בשירות מילואים. אז היו הוא וחבריו בין הצנחנים שכבשו את העיר העתיקה. לדבריו, התמזל מזלו להיות בין החיילים שהניפו את דגל-ישראל על הר-הבית, זמן קצר לפני שניתנה הפקודה הבהולה מאלוף הפיקוד להוריד את הדגל - מחשש לתקרית בינלאומית. מאז אותו אירוע מכונן, ניסה להבין בירן מה מקורו של דגל-ישראל, ומי בכלל החליט שזה יהיה הדגל המייצג את עם ישראל. כתוצאה מסקרנותו העזה, וממחקר ממושך אותו ערך, שהשתרע על פני מספר רב של ארצות ושנים - הוציא בירן תחת ידו ספר, ששמו "איש תחת דגלו" שיצא-לאור בהוצאת "סטימצקי".


על צבע התכלת בדגל ישראל

מדוע בעצם דגל-ישראל נראה כמו שהוא נראה? בירן מציין ש"הדגל מהווה למעשה שילוב של שני מוטיבים, שמלווים את העם היהודי במשך מאות ואלפי שנים - מגן דוד ומוטיב התכלת". לדבריו, "את תעשיית התכלת פיתחו היהודים בארץ-ישראל עוד לפני כיבוש רומי, והשתכרו מכך כסף רב. למעשה, תעשיית הצבעים של ימי קדם התקשתה להפיק את צבעי הארגמן והתכלת - ולכן הפכו הצבעים הללו לצבעים של קדושה ומלכות - שייצורם היה יקר במיוחד, ולכן, אביזרי קודש רבים צבועים בהם".

לדברי בירן, צבע התכלת הופיע במצוות ציצית (פתיל תכלת) ועל בגדי הכהן הגדול, וכן באוהל מועד. צבע התכלת הופיע גם בתרבויות אחרות - למשל על לבוש קיסרי ובגדי האצולה. הפקת הצבע הייתה משימה קשה ומורכבת. סוד הפקת הצבע היה שמור בקרב היהודים, אשר הפיקו אותו מיצור ימי קטן הנקרא "ארגמון קהה קוצים" - זהו חילזון ימי, שעדיין קיים במימי הים-התיכון. פרשני המקרא, לדבריו, מייחסים את ידע ייצור צבע התכלת לשבט זבולון.

התורה מצווה על עם-ישראל להתהדר בציצית עם פתיל תכלת, שתזכיר להם את קיום כל המצוות. "לכן מצוות הציצית משתווה לכלל המצוות גם יחד", מסביר בירן. אלא שעם הכיבוש הרומאי נאסר על היהודים להמשיך ולהפיק את צבע התכלת, במסגרת הלאמת התעשיות הרווחיות על ידי הכובש. עונש מוות הוטל על כל יהודי שניסה להמשיך להפיק תכלת, וגם על כאלה שניסו להבריח את התכלת אל מחוץ לגבולות הארץ. כך, עם הזמן, נשכח ידע הפקת התכלת. במחקרו של הרב יצחק הלוי הרצוג מתחילת המאה ה-20  - הוא מצביע על כיוונים חדשים למציאת הנוסחה העתיקה, והחל משנות ה-90 של המאה ה-20 מיוצר התכלת מארגמון במפעל "פתיל תכלת" שבכפר אדומים, לצורך קיום מצוות ציצית כהלכה.


על מגן הדוד

ומה לגבי מקורו של מגן הדוד? על פי בירן, מדובר בסמל דקורטיבי שהיה קיים בתרבויות שונות של העולם העתיק והוא שימש כקישוט, ממש כמו צלב הקרס. במשך מאות שנים לא הייתה לו שום שייכות לעם היהודי. בימי הביניים, היו יהודים באירופה שעיטרו את קבריהם במגני דוד ובסמלים דקורטיביים אחרים - וכך הפך המגן דוד לקישוט קברים פופולארי יותר ויותר בקרב יהודים - וזאת הרבה לפני שדבקה בו המשמעות הלאומית.

"רק בסביבות המאה ה-14 נעשה אימוץ רשמי ראשון של צורת המגן הדוד ביהדות", מסביר בירן. "זאת, כאשר בשנת 1354 העניק הקיסר קרל הרביעי ליהודי פראג, את הזכות להניף דגל משלהם, שהיה בצבע ארגמן ובמרכזו מגן דוד מוזהב. גרסאות חדשות של אותו דגל ניתנו בהמשך על ידי קיסרים נוספים, כשהאחרון שבהם, משנת 1716, תלוי בבית הכנסת אלטנוישול שבפראג. מגן הדוד הופיע גם על מצבות בפראג, החל מהמאה ה-15".


איכן הונף הדגל לראשונה?

מאמצע המאה ה-19, עם ההתעוררות של התנועה הציונית -  החלו היהודים לעסוק בנושא הדגל. המודל הראשון המתועד שדומה לדגל-ישראל היה בראשון-לציון, אך על הדגל היו ארבעה פסים. הפעם הראשונה בה הונף הדגל שהפך לימים לדגל מדינת-ישראל היה בנס ציונה בשנת 1891. "עד היום ניטש סכסוך בין שתי הערים, מי הייתה הראשונה להניף את דגל-ישראל", אומר בירן. 

בראשון לציון הניפו דגל בצבעי כחול-לבן ב-1885, במלאת שלוש שנים למושבה. הדגל שהוכן על ידי ישראל בלקינד ופאני מאירוביץ, נשא שני פסים כחולים בכל צד המתבססים על הטלית ומגן דוד במרכזו. הדגל נישא בתהלוכה על ידי פקיד הברון אוסביצקי, רכוב על חמור. בנס ציונה לעומת זאת הונף דגל כחול-לבן בצורת דגל הלאום של ימינו, על ידי מיכאל הלפרין, ב-1.1.1891 - כשש שנים אחר כך. באירוע נכחו כ-150 איש מהיישוב היהודי, והוא זכה לסיקור רב בעיתוני התקופה - בארץ ובחו"ל.


מאוחר יותר, בשנת 1897, הונף דגל כחול-לבן בקונגרס הציוני הראשון על אף שקודם לכן הציע הרצל בספרו "מדינת היהודים" את דגל 7 הכוכבים, אך הרעיון לא זכה לתמיכה, דבר המעורר שאלות רבות שהתשובות להן מופיעות בספר.

לדברי בירן - דגל-ישראל במתכונתו המוכרת היווה את דגלה הרשמי של ההסתדרות הציונית החל משנת 1933. עם הקמת המדינה, בתחילת יוני 1948, הוקמה ועדה פרלמנטארית לעניין הדגל והסמל. הוועדה פרסמה בקשה, להגיש הצעות לדגל ולסמל המדינה בתוך שבוע. לכנסת הגיעו 450 הצעות מ-164 מציעים, אומר בירן. 

חלק גדול מההצעות כלל מגן דוד וצבע כחול, האחרות כללו סמלים יהודיים אחרים. חברי הוועדה נטו לקבל את דגל ההסתדרות הציונית - שכלל שני פסים כחולים ומגן דוד - אך ההחלטה על כך התקבלה על ידי ועדת שרים בראשות משה שרת רק ב-28 באוקטובר 1948, לאחר מחלוקות ודיונים ממושכים, בגלל החשש שבעולם הרחב לא ידעו להבחין בין מוסדות המדינה לבין מוסדות ההסתדרות הציונית. ההצעות כולן, אגב, שמורות בארכיון המדינה.

שיר החוזה כיצד יראה הדגל העברי נכתב כבר ב-1832: עם זאת, שיר החוזה כיצד יראה הדגל העברי נכתב כבר ב-1832. זהו שירו של עזריאל יחיאל רוזאניס, שתורגם לעברית על ידי חוקר הלדינו ד"ר אבנר פרץ. השיר כולו הוא מניפסט ציוני, שכולל את כל מרכיבי תקומת עם ישראל בארצו 60 שנה לפני כתיבת הספר "מדינת היהודים" של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל. הבית העוסק בדגל הוא כדלקמן: דֶגֶל יְהוּדָה נִשָּׂא נָא לְנֵס/ מָגֵן דָּוִד עַל פָּנָיו יִתְנוֹסֵס/ וּמֶלֶךְ נַמְלִיכָה, אַל נָא נְהַסֵּס/ וּמַדֵּי גְּאֻלָּה נִלְבַּשׁ נִתְעַלֵּס.


דגל ישראל על הר הבית

בירן, שהיה בין הלוחמים שכבשו את ירושלים במלחמת ששת-הימים - ואף הניף את הדגל על כיפת הזהב בהר-הבית - מגלה בספרו מספר אנקדוטות שלא היו ידועות לציבור הרחב. לדבריו, ב-7 ביוני 1967 עלו שני קציני חטיבה 55 בהוראת מפקד החטיבה דאז, מוטה גור, על כיפת הסלע כדי להניף את דגל-ישראל. הם לא הצליחו לקבע את הדגל לעמוד הסהר, בגלל ירי צלף, ובירן נקרא למשימה, יחד עם מיכאל (יבלו) יבלונובסקי. 

להנפה זו אין תיעוד רשמי מצולם, ככל הידוע לבירן. אולם קיים תצלום מטושטש, שהופק מסרט פילם שצולם באותם רגעים, ואשר מעיד על הרגע הקצר וההיסטורי ההוא, שבו הדגל היה מונף - עד שהוחלט בבהילות להורידו מחשש לתגובתן של מדינות-ערב.

בדיונים של ועדת-השרים לעניין מעמד ירושלים המאוחדת, שהתכנסה ב-12.6.67, אמר השר מנחם בגין, שר מטעם מפלגת חירות בממשלת האחדות הלאומית: "אם זה נכון שהדגל שהונף על המסגד בטעות צולם, והצילום הזה שפורסם מרגיז את המוסלמים - הרי שלא נוכל להחזיר את המצב לקדמותו". לדברי בירן, השר בגין הוסיף, כי הוא מניח שהדגל הונף ללא פקודה, "ואם מישהו צילם אותו, חבל". נציג שר הביטחון דאז, צבי צור, טען שזו הייתה תקלה. 

בהקשר הזה, קריאת הספר מעלה תהיות רבות בנוגע לפספוס מנהיגותי בנוגע להר-הבית מיד לארח מלחמת ששת- הימים.

צפו: ביום ירושלים החמישים עולים להר הבית

בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר || קריאה מהר הבית

אלי יורב מעפרה עולה מדי שבוע להר הבית  ביום רביעי ל' בניסן הוא קרא בהר הבית להמוני בית ישראל לעלות ביום ירושלים להר הבית  כי אחרי חמישים שנה הגיע הזמן לחזור ולהחזיר את הר הבית  השינוי תלוי בכל אחד מאיתנו  עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת

↓ אחרי 50 שנה הגיע כבר הזמן

יבנה המקדש: לפעול למען בית ה'

יבנה המקדש || התנועה לכינון המקדש

בסיום מאמרו על הקללות שבפרשת בחוקותי קורא הרב אלבום לכל יהודי להפעיל חשיבה עצמאית ולקום ולעשות למען בית ה' • לצורך שיתוך העם היושב בציון בנעשה בהר הבית באמצעות אמצעי התקשורת, מתפרסמת בקשה לציבור להודיע בהקדם על כל אירוע חריג בהר הבית

↓ יבנה המקדש: חובה על כל יהודי לפעול למען בית המקדש


יום חמישי, 27 באפריל 2017

צפו: השבוע בהר הבית - מיציאת מצרים לחזרה לירושלים

מגאולה לגאולה || מניסן לאייר בהר הבית

מחודש הגאולה ממצרים לחודש הגאולה מכל ארצות תבל  מחודש היציאה משעבוד מצרים בדרך הר נחלת ה' לחודש החזרה לארץ ישראל ולמקום מקדשנו  מאות יהודים המשיכו לפקוד את הר הבית גם השבוע  ימי השיא היו בשני ימי ראש חודש אייר  דווקא ביום השואה הר הבית היה סגור ליהודים (ר' למה ביום השואה הר הבית סגור ליהודים? >>)  פעילי 'חוזרים להר באו ביום השואה למחות ונעצרו (ר' מחו על סגירת הר הבית ליהודים ביום השואה ונעצרו" >>)  בית המשפט דווקא לא התרשם במיוחד מטיעוני המשטרה ושחרר את העצורים ללא כל תנאי (ר' שופט מחוזי: "מותר לתלות שלט מחאה בהר הבית" >>)  העצים ביער המקדש גדלים בדרך למימוש יעדם (ר' ילדי קרית ארבע, יער המקדש וההכנות לבניינו >>)  המטה המשותף הכריז על תחרות האשתאג לקראת יום ירושלים (ר' תחרות תגי הקבצה (האשטאג) ליום ירושלים >>)


↓ תמונות השבוע בהר הבית

הלכה יומית בנושאי המקדש - ב' באייר תשע"ז

הלכה יומית/ המכון לכהנים "נזר הקודש" || ב' באייר תשע"ז
מחוסר זמן שהקריב קרבן עולה, הרי הוא חייב כרת, מכיוון שהעולה ראויה לבוא כדורון, מה שאין כן קרבן אשם או חטאת של מחוסר זמן שאם הקריבם הרי הוא פטור (רמב"ם מעשה הקרבנות יח,ט).

עושים סדר בשיטות: מותר לעלות להר הבית?

על המתירים והאוסרים לעלות || עליה להר הבית לאור ההלכה

הויכוח ההלכתי על עלייה להר הבית בימינו הולך ומתעצם עם השנים  הרב אלישע וולפסון עושה סדר בשיטות ובטיעונים בעד ונגד


↓ מאת: אלישע וולפסון

שאלת העלייה להר הבית הינה שאלה שהולכת ומתעצמת מיום ליום בקרב הציבור. קולות שונים נשמעים סביב שאלה זו. ישנה הגישה השמרנית, אשר זועקת נגד העלייה להר, ורואה את עצמה מחויבת לעמוד על המשמר לקיים את הוראתם של גדולי ישראל, אשר פרסמו הזהרה לרבים לאסור את העלייה להר הבית, אחר כיבוש הר הבית במלחמת ששת הימים.

מן העבר השני עומדת הגישה ההולכת ונשמעת יותר ויותר, הקוראת לשוב להר בית ה' כהלכה, ולסמוך על מנהג הדורות הקודמים אשר עלו להר הבית (כפי שביאר הגר"ש גורן זצ"ל בספרו 'הר הבית', וכפי שמובא בחוברת 'לשכנו תדרשו').

כל אחת מהגישות נובעת ממבט שונה על המציאות, וחשוב לעמוד על הדברים.

במאמר זה ברצוני לפרט בקצרה את הגישות השונות לפי הבנתי, ואת ההשלכה המעשית שיש לענ"ד להסיק מכך.

גישות האוסרים:

בגישת האוסרים יש להבחין בין שתי גישות שונות. הגישה האחת, היא הגישה החרדית המקובלת, אשר נוקטת יחס פאסיבי בקשר למציאות, בציפייה ובתפילה לביאת המשיח שיגאלנו ויושיענו. ועד אז, אין לנו לעשות מאומה בדברים השייכים לקירוב הגאולה באופן מעשי. (ראה למשל במכתבו של הרשל"צ ר' יצחק יוסף לר' אריה ליפו).

הגישה השנייה, היא הגישה אשר רואה חובה גדולה של השתדלות מעשית בגאולה, אך עם זאת, עושה הבחנה גדולה בין היחס לארץ ישראל, לבין היחס להר הבית ובית המקדש. לפי שיטה זו בכדי להגיע להר הבית ובית המקדש, צריך קודם לכן שכל עם ישראל יעלה למדרגה רוחנית גדולה, יתעלה ויתרומם למדרגות של רוח הקודש, של ממלכת כהנים וגוי קדוש, ורק ממקום זה נוכל לגשת להר הבית ובית המקדש. (ראה בספרו של הרב שלמה אבינר 'למקדשך תוב' ובחוברת של הרב צבי טאו 'ומקדשי תיראו').

גישות המתירים:

גם בין הקוראים לעלות להר הבית, יש להבחין בין הגישות השונות.

גישה אחת היא הגישה אשר מבארת כי חובה עלינו כעת לעלות להר הבית על מנת לחדש את עבודת הקרבנות ולבנות בו את בית המקדש. (ראה למשל בחוברת של הרב ישראל אריאל 'עלו ההר ובנו הבית').

הגישה השנייה אומרת, כי גם אם אין כעת שייכות לחדש את עבודת המקדש ואנו עוד רחוקים ממצווה זו, מכל מקום הקב"ה השיב לנו את מקום המקדש והר הבית, ואם כן חובה עלינו להחיל ריבונות במקום. וכפי שאנו נלחמים על עמונה ועל עפרה, כך ועל אחת כמה וכמה שיש לנו להילחם על הר הבית שיהיה בידינו ולא נעזבנו לידי האומות או לשממה. והחשש שמא ייכשלו אחרים ויעלו שלא כהלכה נדחה, מחמת שבין כה וכה עולים כעת יהודים וגויים שלא כהלכה ואין האיסור על יראי ה' מועיל בכך (ראה למשל בחוברת של הרב אליעזר ולדמן 'קומו ונעלה ציון' ובדברי הרב אליעזר מלמד ב'רביבים').

גישה שלישית מבארת, כי להר המוריה ישנה מעלה גדולה וחשובה מאוד בפני עצמה, ולא לחינם השיב אותנו הקב"ה למקום זה במלחמת ששת הימים. הר הבית גם לפני שנבנה עליו בית המקדש היה מקום תפילה והשראת שכינה. כלומר, הקב"ה השיב אותנו להר הבית כדי שנתפלל במקום זה על גאולת ישראל, שדווקא מכוח קדושת המקום והתפילה בו על גאולתם של ישראל, נוכל להיוושע (ראה בחוברת 'לשכנו תדרשו').

גישת ביניים:

גישה מיוחדת נוספת יש בנושא זה, והיא גישה הממצעת בין גישות האוסרים והמתירים. בתוך גישה זו הרבה גוונים שונים ולא כאן המקום להרחיב בזה, אך נראה כי המשותף להם היא האמירה כי מבחינת עיקר הדין וודאי שמותר לעלות להר הבית, אלא שיש קושי ומורכבות להורות כך להלכה ולמעשה.

על כן רבנים אלו אינם מעודדים בגלוי את העלייה להר הבית, אך גם לא מוחים במי שעולה, ופעמים אף מחזקים ומעודדים באופן פרטי.

שיטת הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל:

כידוע, הגר"ש גורן כתב ספר שלם בשם 'הר הבית' בו הוא מאריך לדון בפלפול ההלכה בכל הנושאים והשאלות הנוגעות לעלייה להר הבית. למסקנה הרב מסיק שישנם מקומות נרחבים בהר הבית שלאחר טבילה במקווה אפשר לעלות אליהם ללא כל חשש וספק כל שהוא. אך על אף מסקנה מוחלטת זו, כותב הרב כי לאחר שסיים לכתוב את הספר לא הוציאו לאור והספר היה כמוס עמדו עשרים ושש שנה!!

למה ומדוע??

מבאר הגר"ש גורן בספרו ('הר הבית עמ' 14) כי המתין וחשש מכמה טעמים. א. אהבתו לכותל המערבי. ב. חששות הלכתיים ביחס לעלייה להר, ובעיקר שמא ייכנסו להר שלא כהלכה. ג. חשש שמא עם ישראל עדיין לא במדרגה הראויה לעלות להר הבית.  ברצוני להוסיף טעם נוסף כפי שעולה מדבריו בהמשך ספרו- מכיוון שלשיטתו אין לנו כיום אפשרות כלל לחדש את עבודת הקרבנות.

נמצאנו למדים שעמדתו של הגר"ש גורן ביחס להר הבית זהה לחלוטין עם גישתם של האוסרים עלייה להר הבית!

אם כך, מדוע בכל זאת בסופו של דבר החליט הגר"ש גורן להוציא את ספרו לאור ולקרוא לעליית יהודים להר הבית??

על כך כותב הגר"ש גורן:
".. להסגיר את הר הבית לערבים שהם יחללו את קדושתו ויקנו חזקה עליו, על ידי שאנו נדיר את רגלינו מלעלות לשם, בוודאי שזה נוגד את ההלכה ויש בזה משום איסור "לא תחנם" – לא תתן להם חניה בקרקע, וגם יש בזה איסור חמור של חילול המקדש... ומסתבר שאין הדבר תלוי בריבונות החוקית, כי אם בשליטה המעשית על המקום, כל שהנכרים שליטים במקום נחשב המקום כחרב. לכן ברור שהעברת השליטה המעשית היום-יומית בהר הבית לוואקף, נחשבת מבחינת ההלכה כאילו גרמנו לחורבנו המחודש של הר הבית. 
...בוודאי ובוודאי שמצווה להיכנס ולהפגין נוכחות יהודית בהר הבית, כי אין חטא יותר חמור מהסגרת מקום המקדש וקדשי הקדשים של האומה היהודית לערבים, לאחר שזכינו בחסדי ה' לשחרר אותו מידם במלחמת ששת הימים".
מדברים עוצמתיים אלו של הגר"ש גורן אנו למדים, כי לא רק לשיטתם של אלו שסוברים כי מצווה כעת לחדש את עבודת הקרבנות חובה לעלות להר הבית, ולא רק למי שדוחה את החששות ההלכתיים שכתבו הפוסקים בנושא חובה לעלות להר הבית. אלא אף למי שסובר כי אין כעת אפשרות לחדש את עבודת המקדש והקרבנות, ואף למי שסובר כי יש חששות הלכתיים בעלייה להר, ואף למי שסובר כי עם ישראל עדיין לא במדרגה לעלות להר הבית, על אף כל טענות אלו מבאר לנו הגר"ש גורן כי החשש שמקום מקדשינו יהפוך לנחלת זרים (כפי אשר קורה לנגד עינינו), חמור מכל חשש שהביאו הפוסקים, ועל כן למעשה "אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה'" וחובה גדולה מוטלת עלינו לעלות להר הבית כהלכה בקדושה ובטהרה למען נגאל את המקום הקדוש מידי הוואקף המוסלמי אשר מחלל את קדש הקדשים של האומה הישראלית.

מתוך תפילה שנזכה לעשות רצון בוראנו ולא תצא תקלה מתחת ידינו ויהיו כל מעשינו לשם שמים.

לתגובות: 13harhabait@gmail.com


הכותב הוא ר"מ בישיבת ההסדר צפת ומחבר החוברת "לשכנו תדרשו"

תזריע: מצוות המשפחה – לתוספת קדושה/ הרב ישראל אריאל

פרשת המקדש || תזריע - מצורע תשע"ז

'אשה כי תזריע וילדה זכר… ואל המקדש לא תבוא עד מלאת ימי טהרה' (ויקרא יב, ב). 


↓ מאת: הרב ישראל אריאל


רש"י בפירושו לפסוק זה, מסביר את הקשר בין פרשתנו לפרשה הקודמת. שכן, שם מובא איסור אכילת חיות ועופות שקצים ורמשים, ולכאורה, מה ענין זה אצל אשה יולדת? ומביא רש"י את דברי המדרש בויקרא רבה שם נאמר: 'אמר רבי שמלאי: כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית - כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף'. הווה אומר, יש סדר הגיוני בכתיבת הפרשיות זו אחר זו; תחילה מסיימת התורה את ההלכות הנוגעות לבעלי החיים, ומשם פונה להרצות את ענינו של האדם.

על יסוד ההנחה שקיים סדר בפרשיות, יש מקום לשאול, לכאורה, שאף הסידור הנוכחי יש בו בעיה. שכן, מאחר שבהמשך הפרשיות שבספר ויקרא מובאות מצוות רבות הנוגעות להקמת משפחה בישראל, דומה, שהסדר מחייב להקדים אותן למצות היולדת. 

ראה רמב"ם הלכות איסורי ביאה המונה שלושים ושבע מצוות הקשורות להקמת משפחה, כגון, איסורי חיתון בישראל, ובהם קרובי משפחה רבים שהתורה אסרה להתחתן עמם. כמו כן, איסורי חיתון לכהנים, כגון, האיסור להתחתן עם גרושה וחלוצה, כך גם האיסורים בתוך המשפחה, כגון, איסור אשה נדה. איסורים אלה נזכרים בהמשך הפרשיות, ולאור האמור, היתה התורה צריכה להקדים מצוות אלה בסדר הפרשיות, שכן, יש צורך בידיעתן עוד לפני הנישואין. רק לאחר מכן היתה התורה צריכה להביא את דין אשה יולדת, אשר דיניה שייכים לאחר לידת בנים ובנות. מדוע, אפוא, דילגה התורה, על שלושים ושבע מצוות הנוגעות להקמת משפחה בישראל, ופתחה דווקא במצוות הקשורות בלידה ובהבאת הקרבן?

הבאת קרבן היולדת במקדש הוא ההיפך הגמור מכל מה שידעו ישראל עד כה; המשפחה אינה החלטה של שנים להתחתן, המשפחה היא עוד מוסד של קדושה בעם ישראל. יתירה מזו, המשפחה היא תנאי להשראת שכינה, שכן, כהן גדול המתכונן להכנס ביום הכפורים לקודש הקדשים תנאי הכרחי הוא שיהא בעל משפחה.

מכאן מובנת הברכה שתיקנו חז"ל לאומרה תחת החופה: 'אשר קדשנו במצוותיו, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין, ברוך… המקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין', כלומר, דווקא מערכת האיסורים וההגבלות שלפני החתונה, היא היוצקת את התוכן של הקדושה בנישואין ובחיי המשפחה בכלל.

יבנה המקדש: אם בחוקותי תלכו ונתתי משכני בתוככם

יבנה המקדש || התנועה לכינון המקדש

סיום מאמרו של הרב אליצור סגל בעניין חשיבות העליה השבועית להר הבית • הרב יוסף אלבום דן על המצב בהר הבית לאור הקללות שבפרשת בחוקותי

↓ יבנה המקדש: ונתתי משכני בתוככם