כל קורותינו / דף הבית

כל מבקר יהודי בהר הבית מכיר את 'קורות העץ מבית המקדש' המושלכות כיום במתחם הפנימי של שער הרחמים * בגיליון ראש השנה של 'ישראל היום' דיווח נדב שרגאי על תמצית גלגולי הקורות הללו, החל (אולי) מיערות הלבנון של חירם מלך צור ומקדש שלמה, דרך רעידת האדמה בשנת 1927 שפגעה קשות במסגד אל אקצה והביאה לחשיפתן, וכלה במוסא בזיאן, סוחר גרוטאות ארמני מאזור עטרות שמכר את חלקן בחזרה ליהודים * ובאשר לקורות שנותרו בהר? מבדיקת 'מקור ראשון' עולה שאין מקום לאופטימיות. הן ממש לא בדרך למוזיאון ישראל * אם הן יוזזו בכל זאת ממקומן זה יהיה רק במקרה (הלא מופרך) שהוואקף יבחר להעלים גם את הספק-ראיה הזו לקיומו של בית המקדש היהודי

עשרות שנים העלו קורות העץ הללו אבק במחסני הוואקף. רק לאחר מלחמת ששת הימים החליטו רשויות הוואקף להיפטר מהן, והציעו אותן לכל המרבה במחיר. סוחר גרוטאות ארמני בשם מוסא בזיאן, שהתגורר ליד שדה התעופה עטרות בצפון ירושלים, זכה בהן והחל למכור אותן לנגרים. חלקן נטחנו והפכו לחומר מילוי.

ב-1927 הביאה רעידת האדמה הקשה שהתחוללה בארץ לקריסת גגו של מסגד אל אקצה. באחת נחשפו מאות קורות עץ כבדות שנשאו במשך למעלה מ-1,200 שנים את גג המסגד. המוסלמים פינו את הקורות הללו לכמה אתרים בהר. בשנת 1962 נוספו אליהן קורות עץ נוספות שהוסרו מגג המסגד, בעת שמלך ירדן, חוסיין, החליפו לגג מתכת. מסתבר שרבות מהקורות הגיעו לגג אל-אקצא, לאחר ששימשו קודם לכן למטרה אחרת.

נילי ליפשיץ, חוקרת מאוניברסיטת תל אביב וכיום פרופ' ומנהלת המעבדות הבוטניות של המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה זו, שמעה על העצים של בזיאן, והצליחה לרכוש 144 מהקורות. הבדיקות שערכה העלו שמדובר בעצי ארז הלבנון, ברוש מצוי ואלון טורקי. קורות רבות, בעיקר ארז לבנוני, תוארכו לימי התקופה שבה הוקמו המסגדים (700-600 לסה"נ) ומעט קודם לכן. קורות אחדות תוארכו לתקופה הנושקת לחורבן בית שני. וגולת הכותרת: שתי קורות, אחת של ברוש והאחרת של אלון טורקי, התגלו כבנות 2,900-2,800 שנה.

שתי הקורות העתיקות ביותר, ותיארוכן המשוער, הזכירו לליפשיץ משהו – את בקשת שלמה מחירם מלך צור לשגר אליו עצים לצורך המקדש הנבנה (דהי"ב ב): "הִנֵּה אֲנִי בוֹנֶה-בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱ-לוֹהָי... שְלַח-לִי- עֲצֵי אֲרָזִים בְּרוֹשִׁים וְאַלְגּוּמִּים מֵהַלְּבָנוֹן כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי אֲשֶׁר עֲבָדֶיךָ יוֹדְעִים לִכְרוֹת עֲצֵי לְבָנוֹן". דרך ליפשיץ נודע הדבר באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת לראשוני הישוב עפרה ובית הספר-שדה במקום, ביניהם יהודה עציון וזאב (ז'אבו) ארליך. עציון מיהר להגיע לבזיאן. בזיאן לא ייחס לקורות חשיבות מרובה, אבל גם כך היה צריך לגייס כסף רב כדי לרכוש את הכמות. בעפרה הונחו תחילה העצים תחת כיפת השמיים. אני עוד זוכר אותן מהדרך היומיומית לבית הספר המקומי. לא ידענו אז את כל הפרטים, רק שאלו 'קורות מבית המקדש' – מה שלא גרם לנו להתייחס אליהן ביראת כבוד מיוחדת.

כיום הן מאופסנות במחסן בישוב. מחקרן לא התקדם מעבר לכך בעשרות השנים שחלפו מאז. לפני שנים אחדות שקל אחד המוזיאונים בירושלים להציג לציבור דוגמאות מהקורות העתיקות, אולם בסופו של דבר ויתר על הרעיון. ז'אבו ארליך, חוקר ארץ ישראל שהשתתף כאמור ברכישת חלק מהקורות הזכיר לשרגאי שגם הקורות הנחשבות חדשות יחסית הן עתיקות, בנות התקופה הביזנטית או הממלוכית, כשרבות מהן הן בנות תקופת הבית השני.

אלא שבנוסף לקורות שנמכרו לבזיאן נותרה בהר כמות נכבדת של קורות, שהווקף הוציא מהמחסנים אל תחת כיפת השמיים ופיזר ברחבת ההר. בשנים האחרונות ממש הועברו הללו למתחם שער הרחמים, הרחק מהישג ידם של מבקרים יהודים.

הארכיאולוג צחי דבירה, שותף לד"ר גבי ברקאי בפרויקט סינון עפר הר הבית, אמר לשרגאי ש"השתמרות קורות עץ לאורך שנים כה רבות היא נדירה מאוד בארץ ישראל, ובמקרה הזה התקיימה רק בזכות החזקתן בתוך מבנה. לכן הוצאתן החוצה היא נזק ארכיאולוגי קשה". ארכיאולוג אחר, ד"ר פרץ ראובן, ציין בכתבה שבעבר היה מדובר בערימות רבות הפזורות בהר, אך הן "נעלמו והלכו. מה שנותר היום, למיטב ידיעתי, הוא מערום של עצים ליד שער הרחמים". ראובן עצמו פירסם שני מאמרים מדעיים על העיטורים שנמצאו על שתיים מהקורות. אחת מהתקופה הרומית ואחת מהתקופה העבאסית (המאה העשירית).

ד"ר ברקאי ציין בכתבה שבמוזיאון רוקפלר מוצגות דוגמאות של פרוסות מקורות העץ הללו, שהווקף העביר למחלקת העתיקות הבריטית בשנות ה-30 של המאה הקודמת. כיום, לדבריו, מצויים ארבעה ריכוזים של קורות כאלו: בעפרה, ברוקפלר, במוזיאון הוואקף על הר הבית ובשער הרחמים.

כעת, כותב שרגאי, ממתינים בעולם הארכיאולוגי בדריכות לדגימות נוספות שנלקחו מקורות העץ העתיקות על ידי החוקרת אליזבת בוארטו ממכון ויצמן ויגלו אולי יותר על מקור הקורות. גם ד"ר יובל ברוך, מנהל מחוז ירושלים של רשות העתיקות, גילה לשרגאי שבקרוב יפרסמו הוא ועמיתו ד"ר גדעון אבני, תוצאות של דגימות שנלקחו מקורות העץ הנמצאות עדיין בהר הבית, המאשררות את ההנחה שמדובר בקורות עתיקות, אך לדבריו, "לא עתיקות מאוד".

בינתיים, מאז פירסום הכתבה, נחשפו גם בעולם המוסלמי להתעניינות היהודית המחודשת בקורות. קרן אל אקצה של ראאד סלאח, למשל, פירסמה בעקבות הכתבה באתרים אסלאמיים אזהרה מהניסיון "לייהד את ההיסטוריה של נכסים מסויימים ומתקני עץ ארכאולוגיים של מסגד אל אקצה, כחלק מהתוכנית לבנות את בית המקדש". לדברי הקרן "כל הנכסים וקורות העץ באל אקצה לגמרי איסלאמיים. כל טענות שלטונות הכיבוש בעניין הן האשמות שווא".

'מקור ראשון' פנה בעניין לשרה לימור לבנת, בתוקף תפקידה כראש ועדת השרים הממונה על הטיפול בעניינים ארכיאולוגיים בתחומי הר הבית. מהשרה עצמה לא התקבל מענה, אך גורמים בסביבתה טענו שהשרה מנועה מלכנס את הוועדה הרלוונטית בנושא כלשהו בטרם קיבלה המלצה על כך מרשות העתיקות. לדברי אותם גורמים, בעניין זה לא התקבלה כל פניה מרשות העתיקות.

תגובת רשות העתיקות ל'מקור ראשון': נושא הקורות בהר הבית מוכר לנו. הרשות מבצעת את הפיקוח בהר הבית בתיאום עם המשטרה, שהיא הריבון במקום. שאלות בעניין זה יש להפנות למשטרה".

ממשטרת ירושלים נמסר מסר כמעט הפוך: "הנושא מטופל על-ידי רשות העתיקות ומשטרת ירושלים".

כל כך הרבה טיפול, ובכל זאת הקורות עדיין שם, כבר שנים רבות כל כך. כן, יש סיבה לדאגה.