גולן אזולאי – שחקן וזמר
 |
| צילום: יוסי זליגר |
ארנון סגל רודף אחריי כבר חודשים ארוכים, מאז תמוז האחרון שבו עלינו יחד להר הבית. כל יומיים בערך מיסרון: "גולן, האם תוכל לכתוב על בית המקדש? זה חשוב...!". "גולן, מצטער על הנידנוד. מזכיר שלמען הבית הגדול והקדוש אשמח מאוד אם תצליח לכתוב". עד שהלילה כתבתי לו: "אשריך על ההתמדה. בסוף תשבור אותי".
אז הנה, אני יושב וחושב לעצמי מהי הסיבה האמיתית שלא הצלחתי להושיב את עצמי ולכתוב כמה שורות על משהו שבסך הכל קרוב מאוד לנשמתי, מושא אהבתי וכמיהתי. האם זה באמת מפאת קוצר זמן, או שאני פשוט מתחמק? אם להיות כן עם עצמי, חששתי ואני עדיין חושש, מה אפשר להגיד על הנושא הכי עמוק, קדוש וכואב שיש לעם ישראל ולעולם כולו. השכינה גלתה מבית המקדש!
כיפת הסלע הארורה יושבת לה, משקיפה עלינו באורה הזהוב, מנסה לחנוק את האור שיורד ואת התפילות שעולות בפתח השמיים הזה, מרכז העולם. ובהעמקה נוספת שמתרחשת בתוכי אני מגלה גם כעס. כעס על בני דודינו, על המוסלמים שמנסים לגנוב מאיתנו את האור, לחסום אותנו בתפילותינו, המוסלמים שבאופן קנאי וקטנוני אוסרים עלינו להתפלל בהר הבית. הוואקף עוקב אחרינו כל הזמן. אפילו "שהכל נהיה בדברו" אי אפשר לומר. ולמה? למה זה? איזה היגיון יש פה?
ההיגיון היחידי שאני מוצא הוא שהם פוחדים מכוח התפילה של היהודי. היהודי שעולה להר הבית ושם מתעורר ליבו, ומתחיל להבין את החוסר ואת ההחמצה היום-יומית, רואה במו עיניו את החילול של הקדוש לנו מכל על ידי ערביות, וילדיהן שבאים לשחק כדורגל ברחבת הר הבית. היהודי שמתמלא ברצון אדיר להתפלל להשם, לבקש מריבונו של עולם בחזרה את אבידתו. מזה הם מפחדים. ויותר מכול הם מפחדים מיהודים שבשליחותם ובדבקותם בונים עוד אבן במזבח ועוד שער שנפתח בשמיים ובארץ. אשריכם על ההתמדה. זאת בנייה של בית מקדש. תמשיכו להפחיד אותם.
הנה כתבתי.
אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה