המקומות שלא תגיעו אליהם

אל תחפשו סוסים באורוות שלמה. אפילו שלמה לא שיכן שם סוסים * רק מִסדר הטמפלרים הצלבני שהעניק לחללים הקדומים בדרום הר הבית את שם הגנאי המוטעה הזה * גם בכינויים אחרים של המתחם, 'אל מרוואני' או 'אל אקצה הקדומה' מותר לחשוד שהם בסך הכל ניסיון למחוק את עברו, מעין השלמה להשמדת השרידים הארכיאולוגיים במקום הזה בשנים האחרונות * לחילופין פשוט מומלץ לקרוא לו בשמו העברי – מתחם שערי חולדה * היכרות מצולמת בלבד עם המקום שאליו הכניסה ליהודים אסורה

דרום הר הבית קרס באחת ברעידת האדמה הגדולה שהתחוללה בארץ ישראל בשנת 1033 לספירה. המבנים בו נבנו מחדש בתקופה ההיא, הפאטימית, בעזרת אבני הגזית ההרודיאניות המקוריות שהיו במקום. מאוד ייתכן שקיים מבנה נוסף במפלס תחתיו – שטרם התגלה בימינו. אין לדעת בוודאות, מפני שבהר הבית לא התבצעה מעולם חפירה ארכיאולוגית מסודרת. חפירות שאינן ארכיאולוגיות התבצעו דווקא למכביר.

רוב החוקרים סבורים שהמתחם הזה – אורוות שלמה – בן שישים על שמונים המטרים המצוי 12 מטר מתחת לפני ההר, נבנה לראשונה במסגרת מפעלי הרחבת הר הבית בימי הורדוס. הוא שימש אז חלק ממבואת הכניסה למקום הקדוש. ממש בצמוד לכאן ניצבו שערי הכניסה המרכזיים להר הבית – שערי חולדה, והחוקרים טוענים שהשם הזה ניתן לשערים בשל היותם תת-קרקעיים, כשאר דרום ההר.

המימרא התלמודית גורסת שהר הבית בנוי "כיפין על גבי כיפין", כיפות על גבי כיפות. יש מי שמוצא בכך ראיה שכבר בימי הורדוס היה קיים המבנה התת-קרקעי הזה, בעל הכיפות והקשתות שעל גביו רחבת ההר. אגב, בכל מקרה מדובר במעשה הגיוני למדי. אילו הורדוס, או מי שזה לא יהיה, היה מגביה את מורדות ההר בעזרת מילויים בעפר (ולא במבנים כיפתיים שתחתיהם חלל), החומות, בפרט בקרן העופל שבדרום מזרח ההר, היו קורסות עד מהרה מכובד משקלו.

ובכל זאת, לא כולם סבורים שיד המלך האדומי במפעל הזה. הרב זלמן קורן למשל, אחד מבכירי חוקרי הר הבית, משוכנע שהאזור הדרומי של הר הבית לא היה מקורה ומכוסה קשתות בימי הורדוס – אלא דווקא פתוח לרווחה לרוחות השמיים. לדעתו דרום ההר כוסה ויושר רק בתקופה הביזנטית או המוסלמית הקדומה, אז הפכה מבואת השער הזו לתת-קרקעית. הוא מסיק זאת בין השאר ממדרש מהמאה השמינית לספירה המכונה 'נסתרות רבי שמעון בר יוחאי' בו נכתב: "המלך השני שיעמוד מישמעאל יהיה אוהב ישראל ויגדור פרצותיהם ופרצות ההיכל, וחוצב הר המוריה ועושה אותו מישור כולו. ובונה לו שם השתחוויה על אבן השתיה, שנאמר 'ושים בסלע קינך'". המלך השני לישמעאל הוא עבד אלמאלכ, בונה כיפת הסלע ומסגד אל אקצה בשנת 691 לספירה, ולדברי המדרש הוא זה שהפך את הר הבית כולו לרחבה גדולה. כלומר, עד לתקופתו אין הכרח להניח שדרום ההר היה רחבה מישורית כבימינו.

על כל פנים, בין אם נבנה בימים עברו בידי יהודים ובין אם בידיים אחרות, אין ויכוח שהיום מסור המתחם הזה כולו לידיים אסלאמיות. אגב, מערכת הקמרונות התת-קרקעית בדרום מזרח ההר לא שימשה מעולם כמסגד – עד לעשור האחרון. למעלה מ-800 שנה, מאז נאטמו שעריו הצפוניים של המתחם בידי צאלח א-דין בשנת 1187 לספירה, בעת כיבוש המקום, לא נעשה כלל שימוש במתחם הזה. זה קרה לראשונה בחסות ממשלת ישראל, ממשלת נתניהו הראשונה.

עד לימי השילטון הישראלי הוביל פתח אחד בלבד, תת קרקעי וצר לחללי 'אורוות שלמה'. הוא נמשך מכיוון מנהרות חולדה, המתחם שהמוסלמים מכנים 'אל אקצה הקדומה'. במסווה של כריית פתח חירום למבנה, נפער בִּין שלוש יממות בשנת 99' בור ענק בלב ההר, שכילה בחטף ממצאים שהמתינו שם בסבלנות אלפי שנים. זה היה שוד העתיקות הגדול, בכייה לדורות. מסנני שפכי העפר הללו, שהובל אחר כבוד לעמק צורים, מגלים שם עד היום שלל ממצאים מכל התקופות, אפילו מימי הבית הראשון.

לשלטונות הוואקף לקח עוד כמה שנים לשפץ את המקום הזה ולהכשירו ליעודו החדש – מסגד בן 10,000 מקומות ישיבה בשם 'אל מרוואני', הגדול ביותר במזרח התיכון. למי שאינם מוסלמים אין דריסת רגל במקום, כשם שאין להם רשות להיכנס לכיפת הסלע ולאל אקצה – למעט אלו שהוואקף חפץ ביקרם.

אבל גם אחרי כל השינויים, מעשה ידי אדם ומעשה ידי הטבע, עוד ניכר במקום פאר העבר. בין השאר עדיין ניתן להבחין בעיטורים עדינים של עלי גפן וענבים על קירות המקום. במעברי שערי חולדה עוד קיימות הכיפות העתיקות, שהן מהקדומות ביותר שהארכיאולוגיה מכירה.

את שערי חולדה החסומים אפשר לראות בימינו גם מחוץ להר. שער חולדה המזרחי מכונה 'השער המשולש', ואילו המערבי הוא שער כפול. אלו אמנם אינם הפתחים המקוריים מתקופת הבית, מפני שהללו חרבו, אך זהו ללא ספק מקומם של השערים שנשאו את השם הזה בימי הבית. מעל משקוף השער הכפול קבועות אבנים שנלקחו מהמקדש האלילי שבנה בהר אדריאנוס ליופיטר.

דווקא לאחר רעידת אדמה נוספת שהתרחשה בארץ ישראל בשנת 1927, הוקלה הגישה למקום למי שאינם מוסלמים. הרעידה ההיא מוטטה את גג מסגד אל אקצה, וההרס הרב באתר גרם לרשויות הוואקף להרפות מעט מאחיזתם האדוקה במפתחות הכניסה אליו. מספר תמונות מתוככי מנהרות חולדה מראשית שנות ה-30 של המאה העשרים, השתמרו בזכות העובדה הזאת. רעש האדמה איפשר גם תגליות ארכיאולוגיות, כדוגמת מקווה שהתגלה מתחת מסגד אל אקצה, ששימש יהודים בימי הבית השני.

כתובות עתיקות התגלו במנהרות המדוברות עוד קודם לכן. בשנת 1863 מצא החוקר דה סולסי בפרוזדור העתיק של שערי חולדה, את הכתובת: "יונה ושבתיה אשתו מן סקליא חזקו בחיים". סקליא היא סיציליה הרחוקה, שיונה ושבתיה, זוג עולי רגל טרח לבוא ממנה עד הר הבית בכדי להתפלל בו לחיים ארוכים. כיום, לדאבון הלב, הכתובת הזו כמעט מחוקה בשל טיח חדש שהודבק לכותלי המקום.

יהודים הגיעו לכאן ממרחקים, צעד של פעם בחיים מבחינתם, וחרטו כאן את שמותיהם על מנת שזכרם יישמר לעולם בהיכל ה'. בנימין מטודלה, שביקר בארץ הקודש במאה ה-12, מזכיר את המנהג הזה: "ושם בירושלים אצל הבית שהיה לשלמה אורוות סוסים אשר בנה... היהודים הבאים שם כותבים שמם על הכותל". 
הבעיה היא שבימינו יהודים כלל אינם מורשים להיכנס לשם. יהודי ימי הביניים כתבו שם את שמותיהם תחת שילטון מוסלמי, אבל ליהודי מדינת ישראל הכניסה אסורה.