כשהייתי תלמידה בתיכון ולמדנו את פרק ב' בישעיהו, נדמו לי תיאורי אחרית הימים בצבעים אידיליים עזים: הנה בית המקדש, בית אבן צנוע אבל מרשים ביותר, מתנשא על פיסגתו של הר אשר נישא מעל כל הגבעות שמקיפות אותו. צבע השמיים מעל ירושלים כחול עמוק, האוויר צח וצלול ושיירות שיירות של אנשים לבושים בלבן, עולות בשבילים המתפתלים למעלה, כולם כולם שואפים לקבל על עצמם את אורחות א-לוהי ישראל, הא-לוהים הרוחני, הא-לוהים המוסרי, הא-לוהים הלא-גשמי.
לימים, מה שפגם במראה האידילי הזה היה רעיון הקורבנות. כיוון שכבר בגיל ההתבגרות בחרתי להיות צמחונית, האפשרות שדם יותז על מזבח בטבורו של כל הטוהר הזה, נראתה לי מחרידה. הדימוי של הכוהן הגדול לקצב, עם חלוק מוכתם, עורר בי שאלות קשות. "החפץ לה' בעולות וזבחים?''. האמנם א-לוהים יושב שם למעלה וממתין בקוצר רוח לניחוח הדם? ואולי, הצורך בהקרבה נובע מהאדם ואינו משאת נפשו של הא-ל? הרי הנביאים עצמם הורו לנו שהצו הא-לוהי הוא "לשמוע בקול ה''' ומהותו היא לקיים את המצוות המוסריות.
בסיורי במקדשים במזרח, התפעמתי מהמנחה שמביאים מאמינים קשי יום לא-לוהיהם: פחית קולה עם קשית, בננה אחת, עלה ירוק ועליו אורז, פרות טרופיים ועלי זהב דקים. האוסף האקראי הזה הביע רצון עז להקריב משהו ל'מען', וההקרבה, כך אני מאמינה, עוזרת לזיכוך. זה לא שהמקריבים חשבו שהא-ל צמא לקולה ולכן דאגו לשים קשית בפחית. הם ידעו שבסופו של יום יאספו כהני המקדש את המנחות וישתמשו בהן, בדיוק כמו שהכהנים בבית המקדש נהנו מהקורבנות. תשומת הלב היתרה לפרטים הקטנים היא שנגעה ללבי והפכה את המראה למעורר השראה.
ביום שבו יוקם בית המקדש, כפי שאני רואה אותו בדימיוני, ייתמו הקורבנות מן הארץ, אך כיוון שהכהנים לא ייתמו איתם, אני מקווה שאלה המנחות שיגיעו אליהם: מתנות צנועות וסימליות שיותירו את גלימותיהם לבנות צחורות וטהורות מכל הבחינות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה