לאחר המתנה של שעתיים וחצי בשמש גורשתי עם חבריי בבושת פנים מול עשרות מתפרעים ערבים

עולי רגל יהודים בהר הבית. סוכות תשע"ד

צוריאל חלמיש המתין היום שעתיים וחצי כדי להכנס להר הבית. על פניו חלפו מאות תיירים מכל הלאומים ומכל הצבעים. הוא ואחיו היהודים נאלצו להמתין שעות בתור.

לאחר שסוף, סוף הגיע תורו ותור חבריו להכנס אל הקודש פנימה, הורו להם השוטרים לפנות שמאלה כאבלים ולצאת מיד משער השלשלת מבלי לסובב את ההר, כי אין זמן ושערי הר הבית ננעלים בעוד כמה דקות בפני יהודים.

הר הבית סוכות תשע"ד. לערבים הכל מותר

כרגיל, המשטרה לא אשמה, היא אף פעם לא אשמה, השוטרים לא ביקשו סליחה, הם דחקו בצוריאל ובחבריו לצאת בחיפזון מההר ולהתרחק ככל הניתן, העיקר שהערבים יהיו מרוצים ושלשוטרים תהיה מנוחה מהיהודים הנודניקים שמבקשים לקבל במדינתם יחס לפחות כמו שמקבל האויב הערבי.

להלן דברים שהעביר למערכת האתר צוריאל חלמיש:

ואם נתחיל מהסוף: זרקו אותנו באלימות קשה משער השלשלת.

עולי רגל יהודים בהר הבית. סוכות תשע"ד

תחילה השתזפנו לאיטנו, צפופים, גב אל גב אל גב, בעמדת הבידוק המובילה לשער המוגרבים. אני עצמי רק שעתיים וחצי, אבל היו שחיכו כשלוש וחצי שעות. כל זה התנהל לאורך כעשרים מטרים. לא נחמד, אבל אנחנו כבר רגילים לזה, מחונכים לסבלנות.

מצד ימין עברו מדי פעם תיירים, שבאופן כללי נכנסים חופשי. מצד שמאל נותרנו אנחנו היהודים: זקנים וזקנות, נוער, משפחות על ילדיהן ועגלותיהן ועוד. היו שהגיעו בתיאום מראש עם משטרת ההר, הם קיוו שהקבוצות המוסדרות יעלו אל ההר בקלות יחסית. והם כמובן טעו.

אני וגיסי נותרנו תקועים, משמונה וחצי ועד אחת-עשרה, בתוך ציבור גדול שרובו ככולו שמר על השקט והסדר, ואפילו על מצב רוח מבודח משהו. לקראת הצהרים אדם אחד התפרץ בצעקות על מוטי (מנהל מתקן הבידוק, אדם שבד"כ אדיב וחביב), ומוטי ביקש לחנך אותנו בעזרת עצירת הליך הבידוק לחמש דקות.

ועדיין שום דבר לא זז. כלומר, זז אבל בקצב של זחל עיור וצולע, וחולה מאוד, וממש על ערש דווי. המשטרה מפרידה את מאות העולים לקבוצות קטנות של כעשרים פלוס אנשים, ודואגת שהקבוצות לא יחפפו אחת את השניה, כך שלמרות הגערות האמורות לזרז אותנו בעת העליה עצמה, עדיין מאות תקועים בחוץ. אנחנו מחכים.

הכניסה להר ליהודים הרי מותרת משעה שבע וחצי ועד אחת-עשרה, ואנחנו עומדים שעות. בעוד עשר דקות ההר נסגר לכוחותינו. והנה סוף סוף, התעודה שלי נקראת, אני מצטרף לקבוצה האחרונה העולה להר. ושוב, זקנים וזקנות, נוער, משפחות וכולי. קבוצה די גדולה שאמורה לאגד בתוכה את כל שיירי העולים.

עולי רגל יהודים בהר הבית. סוכות תשע"ד
יוצאים משער השלשלת

רגע לפני העליה, מוסרים השוטרים: לא תוכלו לסייר בהר, רק משער המוגרבים לשלשלת (למי שלא מכיר: מדובר על כניסה, הליכה דחוקה של משהו הדומה לאורכו של הכותל המערבי הידוע, ויציאה מיידית). אין זמן. מאד כועסים. וכשמגיעים להר עצמו מנסים להתווכח, לשכנע, להתחנן, שיאפשרו לנו ללכת קצת. ולא.

לא של ממש. כלומר, דוחפים אותנו, בצעקות וגערות (כן, לא כל השוטרים), החוצה. הערבים, כרגיל, בצרחות על אלוהים הגדול והאחד, ואנחנו מובלים בבושת פנים - החוצה.

אני, מוכה שמש זה כמה שעות, מותש, משתדל להתרכז קצת, לקבל משהו. לתת. אין זמן. בכי פנימי מאוד משתולל.

בשער המוגרבים, רגע לפני שיוצאים, מבקשים העולים קצת זמן, התייחדות של כמה דקות, ואין. צעקות נשמעות. השוטרים נלחצים לגמרי מול העמידה הפסיבית, התפילה הציבורית הפנימית (אמת, היה מישהו שהתחיל לשיר בקול, כמחאה). עכשיו השוטרים צועקים, דוחפים באלימות, מתנפחים כילדים, וזורקים אותנו, גם אותי, החוצה. לא רק מחוץ להר. דוחפים אותנו עוד הרבה, שנתרחק כמה שיותר במעלה הסימטה.

עולי רגל יהודים בהר הבית. סוכות תשע"ד