תוך כדי עמידה בתור בשער המוגרבים שאלתי את עצמי איך לא עליתי להר עד היום. במשך שנים רבות היה בי מחסום פנימי-הרגשתי שעליה להר הבית עדיין רחוקה ממני. היה לי נוח לשים את זה בצד, אולי בגלל שקשה לחוות את ההשפלה הכרוכה בעליה, ואולי מתוך תחושה – שכנראה תתאמת – שברגע שעולים נכנס משהו חדש לסדר היום. שזה לא חד פעמי, ומחייב שינוי בהתנהלות החיים. אולי שינוי איטי, אבל עקבי.
כשלפני כחודש נחתה בתיבת הדוא"ל שלי הודעה מרחל סלע משילה על עליה להר הבית בחנוכה, נעלמו לפתע כל ההסתייגויות, והרגשתי בבירור: זהו, אני עולה הפעם.
אני חושבת שבין היתר המדור שבו מתפרסמות מילים אלו תרם לשינוי שחל אצלי. לא תמיד אני קוראת את הכתוב בו, אבל הקליטה השבועית של הכותרת גרמה להפשרת הנושא, לקירובו ולמוכנות מסוג חדש.
הצטרפתי עם אישי, אחיה, לסיור ביום ד' של חנוכה. אינספור פעמים קראתי על ההשפלות שעוברים יהודים בהר הבית, אך עד שלא חשתי זאת על בשרי זה לא היה מספיק מוחשי. האיסור להתפלל על ההר הוא כל-כך הזוי בעולם דמוקרטי שמערכת חוקיו חילונית-עד, שאולי באופן אבסורדי, דווקא האיסור הבלתי חוקי הזה מהווה אישור למעמדו העל-טבעי של הר הבית.
למרות ההתנכלות הבלתי פוסקת של המשטרה בעידוד הוואקף לאורך שתי שעות הסיור, השמירה על שפתינו, הזירוז המציק בכל פעם שנעצרנו מול אתרים בהר – הצלחנו לומר פרקי תהילים, הלל של חנוכה ותפילות אישיות.
לקראת סוף הביקור, בעומדנו מול מקום קודש הקודשים, אמירת הפרק "ממעמקים קראתיך" העלתה את חמתו של איש הוואקף, שרמז לשוטר שעיכב אותי לחקירה. פרק הזמן של שלוש שעות בהן עוכבתי במשטרה איפשר לי לעכל במידת מה את החוויה הייחודית, את המפגש המפעים עם מחוזות הקודש, וגם חידד את העליבות וההשפלה של מעמדנו. מי שעולה להר מבין שהשליטה בהר איננה עניין טכני. יש משהו רוחני עמוק בהגעתנו ההמונית לכותל, ובהימנעותנו מעליה להר. כל המצב המבולבל שלנו עם אויבינו מבית מקורו במקום המרכזי הזה. הוויתור על לב לבה של ירושלים, הוויתור על עליה המונית אליו, הוא הגורם בעיניי בין היתר, לחיפוש התחליף הגלותי בקברי צדיקים באירופה.
מי יכול לחולל את השינוי במעמדו של הר הבית? איך יכול הציבור הדתי-לאומי, ובעצם גם זה הליברלי, לסבול את העיוות המאפשר לכל אדם – ובלבד שאינו יהודי – להתפלל על הר הבית? קמעא קמעא, הטיפטוף של הביקורים צריך להפוך לתנועה גדולה, לא מתריסה, לא מתלהמת, אבל נוהה, מתגעגעת, מגיעה, מתפללת.
עם יציאתנו מהר הבית, ראינו את קבוצת הבחורים מצפת שחלפה על פנינו בסיור, רוקדת בהתלהבות על סיפו של שער השלשלת "יבנה המקדש", ריקוד שהלחיץ והקפיץ את המשטרה אך לא היה באפשרותה למנעו. חבורת מוסלמים שנכחה שם סגרה את השער בפניהם, ובבת אחת השוטרים העיפו אותם לצדדים ופתחו את השער לרווחה. כאן, על סף השער, הופגנה השליטה – נחמה פורתא.
· הכותבת נעצרה בהר הבית בעוון תפילה בחג החנוכה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה