יום שישי, 13 בספטמבר 2013

שער המים

מימי החשמונאים ועד מלחמת ששת הימים סיפקה האמה הזו מים לירושלים ולהר הבית, אך הקרב האמיתי בעניינה פרץ רק בשנים האחרונות: האם מכאן הגיעו המים למקווה שבו טבל הכהן הגדול ביום הכיפורים? * היכן עין עיטם המיתולוגי, באיזה גובה ניצב שער המים ואיפה יש לחפש את חורבות המקדש? אמת המים תוכיח, ואולי לא

 
 אבן השתיה בכיפת הסלע. מקום קודש הקודשים
כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם, השרה את ים האוקיינוס סביב יישוב כל העולם, ויישוב כל שבעים האומות כולן סביב לירושלים, וירושלים שורה באמצע כל היישוב והיא מסובבת להר הבית, והר הבית סביב עזרות ישראל, ואותן עזרות סובבות ללשכת הגזית, ששם יושבת סנהדרין גדולה. ולשכת הגזית סביב המזבח, והמזבח סביב בית האולם, והאולם להיכל וההיכל לבית קודש הקדשים, ששם שורה השכינה וכפורת וכרובים וארון. וכאן הוא לב כל הארץ והעולם. 
 זהו שכתוב: 'מכון לשבתך פעלת ה''.

לאורך למעלה מאלפיים שנה שימשה האמה שנמתחה מבריכות שלמה לירושלים מקור מים לעיר הקודש הצמאה. בימי הבית הראשון עוד היה די במקורות המים שבעיר עצמה, מעיין הגיחון ובורות מים פרטיים, בכדי לספק את מלוא התצרוכת. ואולם החל מהתקופה החשמונאית התרבו כנראה מאוד עולי הרגל וגם האוכלוסיה בעיר גדלה, והמים לא הספיקו.
נוצר צורך למצוא מעיין קרוב ככל האפשר לעיר הנצח, אך כזה שגם יהיה גבוה ממנה כך שהמים יוכלו לזרום אליה בשטף בכוח המשיכה. יותר מכל המעיינות האחרים נמצאה ראויה לכך קבוצת מעיינות מדרום לבית לחם, רק עשרה קילומטרים מירושלים בקו אווירי, באתר המכונה כיום 'בריכות שלמה'. הבריכות החשמונאיות מצויות בגובה 765 מטר מעל פני הים, ואילו נקודת הסיום של האמה בהר הבית עומדת כיום על גובה של 735 מטרים. פער של כ-30 מטרים על פני 21 ק"מ מצריך שיפוע עקבי זעיר ביותר. רק מעט יותר ממטר שיפוע על כל קילומטר.
המוצא האחרון של אמת המים בהר הבית כיום. הרבה מתחת למפלס העזרה
בתקופה החשמונאית די היה באמה הזו, שלימים כונתה 'האמה התחתונה', בכדי לספק את מלוא התצרוכת הירושלמית. ואולם אז הגיע הורדוס, וכדרכו לא הסתפק במועט. הוא הרחיב מאוד את מפעל האמה כך שהוזרמו אליה מים ממרחק גדול הרבה יותר, ממעיינות אל ערוב, כוזיבה ועין דילבה באמות המתמשכות לאורך 39 ק"מ. הורדוס יצר אמה נוספת וקצרה יותר, אמת הביאר היוצאת סמוך לאפרת של ימינו ומתנקזת גם היא, כמו אמת הערוב, לבריכות שלמה. אם בכך לא די בנה הורדוס גם את 'האמה העליונה' היוצאת מהבריכה העליונה בבריכות שלמה אל ירושלים העלית של הימים ההם. האמה העליונה עוברת בתוך בית לחם דהיום ואחר כך ממשיכה ברחוב דרך חברון בירושלים עד לבריכת ממילא (אף היא חלק ממפעל האמה), ומסתיימת בבריכת חזקיהו הסמוכה למגדל דוד.
ואמנם, יש לומר, חלק מהחוקרים נוטה לייחס את בניית אמות דווקא לקציני הלגיון העשירי הרומי, כלומר לאחר החורבן. בחלק מחוליות הצינור נמצאו חקוקים בלטינית שמות מפקדי הגדודים בלגיון העשירי, שככל הנראה פיקדו על בנייתם או שיפוצם של קטעי האמה הללו. על כל פנים, למעשה עד מלחמת ששת הימים עוד המשיך מפעל המים הכביר הזה לספק לאורך תקופות ארוכות מים לבירה.
האמה התחתונה עוברת מדרום להר חומה, מקיפה את רמת רחל, עוברת סמוך למלון דיפלומט ובמנהרה מתחת לארמון הנציב. היא ממשיכה לאבו-תור, לגיא בן הינום, עוברת במדרגות הרובע היהודי היורדות לרחבת הכותל ונכנסת להר הבית מכיוון שער השלשלת. עד היום ניתן לראות שרידים מהאמה סמוך לכניסה לרחבת הכותל מכיוון הרובע היהודי, וכן את סיומה בתוככי הר הבית.
ואולי אפשר למצוא את שרידי האמה החשמונאית גם בין דפי התלמוד. על הכיור שבבית המקדש, למשל, נכתב בתלמוד הירושלמי (יומא ג,ח) ש"אמת המים היתה מושכת לו מעיטם", ומטהרת את מימיו. היה זה אך טבעי לזהות את האמה המוכרת מהשטח עם האמה הנזכרת בתלמוד. באותה מידה הגיוני היה לזהות את אמת המים המגיעה מבריכות שלמה, עם זו שעל פי המקורות עברה בעזרה ושימשה לניקיונה. בערב הפסח, למשל, לאחר שקרבנות כל העם נשחטו, היו פוקקים את פתח יציאת מי האמה עד להצפת העזרה. לאחר מכן היו פותחים את הסתימה, וכל הדם והלכלוך היה יוצא לנחל קדרון עם זרם מי האמה. ואכן, הארכיאולוג עמיחי מזר זיהה את עין עיטם בעין עטן, אחד המעיינות שבסביבת בריכות שלמה.
אגב, לאותו עין עיטם מתייחס גם התלמוד הבבלי בהזכירו את המקווה שעל גבי שער המים, מקווה שבו טובל הכהן הגדול את טבילתו הראשונה במהלך עבודה יום הכיפורים. אביי, האמורא הבבלי בן הדור הרביעי, מסיק מכך שעין עיטם גבוה מקרקע העזרה לפחות 23 אמות, כ-11.5 מ', מפני שזהו בדיוק גובהו של המקווה שעל גבי שער המים מקרקע העזרה – שלהבנתו גם מקורו הוא בעין עיטם.

אייכה, עיטם?
מים להר הבית. ברכות שלמה בשנת 1890
אבל בדיוק כאן מתחילים גם הוויכוחים. לטענת האדריכל טוביה שגיב, המחזיק בשיטה (שאיננה מקובלת על רובם המוחלט של החוקרים) שלפיה אין לזהות את מקום המקדש בכיפת הסלע שבפסגת ההר, אלא דווקא במורדותיו הדרומיים מתחת למפלס ההר בימינו, גובה כניסת אמת המים התחתונה להר הבית (735.7 מ' מעל פני הים) מוכיח דווקא את צידקת שיטתו. הרי אם אמת המים שלפנינו היא זו הנזכרת במקורות, לא ייתכן שהיא תהיה נמוכה משער המים, מכיוון שאזי יהיה צורך לשאוב אותם אליו – מה שעל פי ההלכה פוסל את המים מלשמש כמי מקווה. לדברי שגיב, השיטה המקובלת הממקמת את המקדש בפסגת ההר לא תיתכן, מכיוון שאם כך "תהיה האמה נמוכה ממפלס המקווה בכ-15-20 מ'. גם שטיפת העזרה במי האמה לא תיתכן מכיוון שהאמה נמוכה בכ-2-8 מ' ממפלסי העזרה על-פי השיטות השונות". ומסקנתו: "כדי שניתן יהיה לשטוף את העזרה במי האמה יש להנמיך את מפלס הר הבית בכ-16-20 מ' ממפלס הרחבה הנוכחית".
ואולם כנגדו יוצא בשצף ח"כ לשעבר מיכאל בן ארי, הטוען שהנחותיו של שגיב שגויות מכל וכל. להבנת בן ארי במאמר שפירסם בקובץ 'תחומין' (טז), את עין עיטם המוכר ממקורות חז"ל אין למקם בבריכות שלמה. בן ארי מביא לעזרתו משנה (מידות ה,ד) המזכירה את 'לשכת הגוּלה' שבעזרה, שעל פיה "שם היה בור והגלגל נתון עליו ומשם מספקין מים לכל העזרה". "אם אכן מגיעה אמה לעזרה ומספקת בה מים", מקשה בן ארי, "מה צורך יש בבור ובגלגל על מנת לשאוב ממנו מים?".
ומלבד זאת, הוא מוסיף, על-פי מקורות תלמודיים אחרים עין עיטם סמוך מאוד להר הבית, ומצוי בתחומי נחלת שבט בנימין – מה שפוסל לגמרי את זיהוי עין עיטם בבריכות שלמה שבעומק נחלת יהודה. בן ארי מעלה גם את האפשרות שאביי שחי בדור הרביעי לאמוראי בבל, רחוק בזמן ובמקום מהמקדש ושרידיו, מעלה בסך הכל השערה היפותטית ולא מסקנה מחייבת. לדעתו ייתכן בהחלט שמקווה הכהן הגדול שעל שער המים התמלא בכלל ממי גשמים שנמשכו אליו ולא מאמה מסודרת. ככלות הכל, טען, המקווה המדובר שימש בפועל יום בודד בשנה: "האם בשביל מקווה שנעשה בו שימוש יום אחד בשנה, ושאפשר לספק את מימיו ממי גשמים, כדאי היה למשוך אמה ממרחק של קילומטרים רבים?", תוהה בן ארי.
ובכל זאת הוא ניסה – וגם הצליח – למצוא מעיין סמוך להר שעשוי להתאים לזיהוי כעין עיטם. ערבי מקומי סיפר לו שבמעלה רחוב חלדיה הסמוך להר הבית, קיימת נביעה ושמה 'עין אל אסמאר'. גובה הקרקע במקום, לדבריו, הוא 760 מ', ואם אכן זהו מקומו של עין עיטם, הרי שמשם זרמו המים במורד של כעשרה מטרים עד לעזרה במקדש. תמיכה משמעותית בהנחתו קיבל בן ארי מאיגרת שאיתר, אשר נכתבה במאה ה-13 בידי עולה רגל יהודי שהגיע לירושלים עם רבי יהונתן מלוניל: "באנו אל ירושלים ממערבה של עיר... אני והכהן הגדול מלוניל, ונכנסנו בשער עד לפני מגדל דוד וניפול על פנינו לפני שער שכנגדו מבחוץ, מרוח לעין עיטם, הוא בית טבילה לכהנים... ושם באים הכהנים במחילה לעין עיטם, והמקום ההוא היה בית הטבילה". מסלול דרכם של עולים אלו אכן עובר ליד רחוב אל חלדיה.
בדרך להר הבית. מסלול המים למקדש.

בן ארי מוסיף שהזיהוי של שגיב דווקא את האמה התחתונה כ'אמת המים מעיטם' הנזכרת בחז"ל עשוי להתגלות כמוטעה, מפני שייתכן מאוד שגם האמה ההרודיאנית העליונה, זו המסתיימת כיום באזור מגדל דוד, הוליכה בעבר הרחוק להר הבית – והיא דווקא עשויה להגיע לגובהו הנדרש של שער המים על פי זיהויו המסורתי של המקדש בפסגת ההר.
על פי אחד מבכירי חוקרי הר הבית בזמננו, הרב זלמן קורן, לשכת הגוּלה ניצבה בצפון מערב העזרה בדיוק במקום שכיום מצוי בו "ביר א-ג'ינה" – בור מים תת-קרקעי עצום שמימדיו 41X7 מטרים, ועומקו 12.5 מ'. לדבריו, "על פי ההנחה שהצאחרה [הסלע שמתחת לכיפת הסלע. א"ס] היא אבן השתיה – אין ספק שהבור שממנו נשאבו מים בלשכת הגולה אינו אלא ביר א-ג'ינה שמצפון לכיפת הסלע. קיימות דעות שבעבר קיבל בור זה מים מאמת המים שהגיעה מהר חברון ומאזור בית לחם". בינגו.
ובכן, עם כל הצער נאלץ כנראה להיפרד מההנחה שאמת המים המגיעה מבריכות שלמה סיפקה מים למקווה הכהן הגדול, וכלל לא בטוח שהיא 'אמת המים מעיטם' הנזכרת בחז"ל. ואם בכל זאת נתעקש לאתר במקורות את האמה שלפנינו, נראה שזו דווקא האמה שבעזרתה נשטפה העזרה מהליכלוך והדם בערב פסח ובשאר השנה, אך לא לפני שהזרימה את מימיה אל בור א-ג'ינה, בור הגוּלה החז"לי, ומשם נשאבה בעזרת שרירי ידיהם של כהנים זריזים אל מרומי העזרה.

אין תגובות:

פרסום תגובה