יום שישי, 9 באוקטובר 2015

בראשית - קרבן שהוא תחרות

ותחזינה  || גיליון 226 | כ"ו בתשרי תשע”ה | בראשית


↓ מאת יובל קופרמן


כאב של קין


צפרירי בוקר מרחפים על השדה, מרטיבים את השיבולים בטיפות הטל הנשואות בקרבם. ריח של בראשית עומד באוויר, ריח של רעננות ונקיות. העולם חדש והשדה ריק, מלבד מאדם אחד, שעומד בו ונושא מבטו לשמיים. בעיניו דוק של עצבות, של רחמים וחמלה, של חרטה וצער. ידיו, הפשוטות לצדדים, רועדות. אולי מתסכול, אולי מהלם, אולי כתוצאה מפעולה פיזית מאומצת שזה עתה הסתיימה. לצדו ניצב מזבח קטן, מאולתר ממספר סלעים שנאספו מן הסביבה. למרגלותיו שוכב אדם. שוכבת גופה. והמבט נישא השמיימה והמילים מכות בכאב במוחו של האיש: ״אם תיטיב- שאת! אם תיטיב- שאת!״ (בראשית, ד ז)

שוב אנו פותחים מחדש את ספר התורה. נפרדים מן הדמויות וההתרחשויות שליוו אותנו עד כה וחוזרים להתחלה של הסיפור. אחרי החגים יתחדש הכל, וגם התורה מתחדשת. סיפוריה, אותם אנו קוראים כעת שוב, מקבלים פרספקטיבה חדשה, צורת התבוננות שונה ואחרת. מלמדים אותנו דברים חדשים. פרשת בראשית, הפרשה הפותחת, איננה מקמצת בנסתרות וברמזים המזמינים אותנו לשוב אל ימות בריאת העולם, להסתכל על המקור ולשאוב ממנו נקודות אור לחיינו אנו.

ובתוך הפרשה הזו משובץ הסיפור הקשה והכאוב של קין והבל. תחילתו- קרבן לה׳, מנחה לא-להים, וסופו- שפיכות דמים, גלות ועונש. הסיפור כולו זועק ׳דרשני׳ ומבקש מאתנו להעמיק חקר בו. נראה שהשאלה הקשה ביותר, המנקרת בליבנו, הקוראים, כשם שהיא ניקרה בליבו של קין, היא מדוע ה׳ לא שעה למנחתו? מדוע ה׳ לא קיבל את קרבנו של קין?


שני ניסיונות לתשובה


כולנו מכירים את פירושו הקלאסי של רש״י (המתבסס על דברי חז״ל), הטוען כי קין הביא את מנחתו ״מן הגרוע״ (שם, ג), כלומר- מן הפירות המקולקלים ומן היבול הפחות משובח. נראה שפירוש זה (שזוכה לתמיכה ולחיזוק מקאסוטו, פרשן בן זמננו) איננו קולע לפשוטו של מקרא, וגם אם נקבל את דבריו ונניח כי קין אכן הביא קרבן פחות איכותי מהבל- עדיין אין זו הסיבה לדחות את קרבנו. הרי אנו, המכירים כבר את חוקת הקרבנות של ספר ויקרא, יודעים כי ה׳ שועה גם למנחות פשוטות כמנחת העני והדל, ולא השווי הממוני של הקרבן הוא הניצב לנגד עיניו.

פירוש אחר, בו הלכו פרשנים רבים (ועיינו במאמרו של הרב אלחנן סמט המופיע בספרו 'עיונים בספר בראשית') הוא כי משלח היד של כל אחד מן האחים הביא ליחסו של ה' אל קרבנם. הבל, רועה הצאן, עוסק בעבודה החביבה על ה' מעבודתו של קין, עבודת האדמה, ולכן הוא שועה דווקא למנחתו. גם תירוץ זה אינו מסתדר עם תורת הקרבנות שאנו מכירים מספר ויקרא, בה אנו רואים כי מנחות המובאות מן הצומח לא נופלות בעיני ה׳ ממנחות המובאות מן החי. מקורו של הקרבן ומשלח ידו של המקריב אינן הסיבה לקבלה או אי הקבלה של הקרבן בשום מקום בתורה.


"זבחי א-להים- רוח נשברה"


אפיק אפשרי נוסף לתשובה, בו הלכו רבים, החל מהספורנו וכלה ברש״ר הירש ובראי״ה קוק (עיין אורות, לב), קולע יותר לפשוטו של מקרא. ״וישע ה׳ אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה״ (ד-ה). התורה מדגישה כי הקב״ה שועה אל האדם המביא את המנחה, ולא אל המנחה עצמה. הקרבן איננו אלא כלי בידיו של המקריב, והוא זה אשר עומד בפני הקב״ה. רשעתו של קין, שהתפרצה לאחר מכן בעת שקם על אחיו להורגו, היא זו שהביאה את הקב״ה לדחות את קרבנו ולא לשעות אל מנחתו. מקורו של הרעיון זה, המופיע פעמים רבות בדברי הנביאים, נמצא, אם כן, בסיפורם של קין והבל. ה׳, הבוחר שלא לקבל את מנחתו של קין, איננו עושה זאת מפני טיב המנחה או טיב משלח ידו של קין, אלא מפני שבקין עצמו מצויים פגמים וחסרונות, והוא מקריב את הקרבן לה׳ ו״לבו בל עמו״. רק עמדה נפשית נכונה מול ריבונו של עולם תזכה להיענות מצד ה'. ניסוח מדוייק של התביעה הזו מצוי במזמור נא בספר תהילים, שם כותב דוד המלך: "זבחי א-להים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה א-להים לא תבזה" (יט).


ה' לא מתעלם מקין!


הדברים שהובאו עד כאן הם תמצות של מאמר נרחב ועמוק יותר של מו"ר חנן פורת, שהתפרסם ב׳מעט מן האור לספר בראשית׳. כעת, בעקבות ועל גבי דבריו, אני מבקש להוסיף מעט משלי. התורה מקמצת בפרטים לכל אורך הסיפור, ומותירה פרטים רבים ושאלות רבות תלויים באוויר ללא מענה. אנו, המבקשים לדלות מן הכתוב נקודות אור והנחיות בדרכנו לעבוד את ה׳ יתברך, צריכים לשאול את השאלות המדויקות ולקרוא בין השורות כדי לנסות ולראות את הסודות שהטמין לנו ה' בפסוקים.

נסקור בקצרה את מהלך הסיפור. העלילה נפתחת בהכרות עם הדמויות, קין והבל, ובקרבנות שהם מביאים. לאחר שה׳ לא מקבל את מנחתו של קין הוא פונה אליו ואומר לו: ״למה חרה לך ולמה נפלו פניך? הלוא אם תיטיב- שאת! ואם לא תיטיב- לפתח חטאת רובץ, ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו״ (ו-ז). פסוק סתום זה, שזכה להתייחסויות רבות מצד הפרשנים, הינו פתח להבנה מחודשת בסיפור קין והבל. עצם העובדה שהקב״ה פונה אל קין לאחר הבאת קרבנו, גם אם הוא איננו שועה אליו, מעידה כי יש ביניהם קשר, יש מערכת יחסים ופתח לשיח ולדיבור משותף. הקב״ה לא מתעלם מקין ולא מסתיר ממנו את פניו. הוא מנסה להסביר לו מדוע הוא לא שעה למנחתו ומורה לו כיצד לעשות את הדברים בצורה נכונה. את המשפטים ה'חסרים' בדבריו של ה' משלים הספורנו בצורה יפה: ״למה נפלו פניך? כי כשיש לקלקול איזו תקנה אין ראוי להצטער על מה שעבר, אבל ראוי להשתדל להשיג תיקון לעתיד! הלא אם תיטיב עצמך ותשתדל להיות גם אתה לרצון- שאת!״. חנן פורת מפרש את המילה ׳שאת׳ כמתייחסת לפעולת הבאת הקרבן- ״שאו מנחה ובואו לחצרותיו״ (תהילים, צו ח), ובכך מאיר כי מטרת פנייתו של ה׳ אל קין היא לחשוף בפניו את הנתיב לשאת אליו את המנחה והקרבן בצורה המתוקנת.


קרבן שהוא תחרות


אך קין איננו פונה חזרה לקב״ה. הוא לא עונה לדבריו של ה׳. בפסוק הבא אנו רואים כי קין בכלל לא נמצא בשיח עם ה׳. תחת זאת אנו מגלים כי הוא מדבר עם מישהו אחר: ״ויאמר קין אל הבל אחיו. ויהי בהיותם בשדה, ויקום קין אל הבל אחיו- ויהרגהו״ (ח). מה פשר הפסוק הסתום והמוזר הזה? מה אמר קין להבל אחיו? לעניות דעתי מבקשת התורה להדגיש לנו כי את ההתמודדות הקשה של קין בעקבות דחיית מנחתו הוא איננו פותר מול הקב״ה אלא מול הבל אחיו, שכביכול ׳גנב לו את ההצגה׳. השיח והדיבור של קין אינם מכוונים לה׳ כי אם להבל. לאחר הבאת המנחה היא הופכת להיות מעין תחרות בין קין להבל, מעין מאבק. לאיזה קרבן ישעה ה׳? מי מבין האחים יותר מוצלח בעיניו של ריבון העולמים?

הקרבן כבר לא משקף מערכת יחסים בין האדם לא-להיו אלא מערכת יחסים בין האדם לאחיו. קרבן שכזה איננו יכול להיות מקובל, וכמובן שהוא נדחה. הקב״ה מתגלה לקין ומנסה להסביר לו- הבאת הקרבן היא עניין שבינך לביני, ולהבל אחיך אין שום קשר! אם יש לך תלונות- תפנה אותן אליי. אם אינך מרוצה- תאשים אותי. אבל קין מסרב לקבל זאת ותוקף את אחיו, במחשבה כי בכך יוכל לנצח בתחרות ולהוכיח לו שהוא החזק מבין שניהם. קין מסרב לעמוד לפני הא-להים שלא קיבל את מנחתו, ובמקום זה מעדיף לראות את הקרבנות כעניין שבינו לבין אחיו- מה שמוביל אותו עד כדי שפיכות דמים.


מול מי אנחנו עומדים?


אני חושב שאחת העבודות הקשות ביותר הנדרשות ממנו היא לא להשוות את עצמנו זה לזה, ובמיוחד בתחום של עבודת ה׳. עלינו לזכור תמיד כי מערכת היחסים שבינינו לבין ריבונו של עולם היא עניין אישי של שנינו, ואיננה תחרות מול חברינו ומכרינו. אל לנו לנסות למדוד מי מתפלל יותר זמן, מי לומד יותר תורה, מי צדיק יותר. כל אחד ניצב מול הא-להים בפני עצמו, לכל אחד יש את מערכת היחסים והקשר שבין ה׳ לבינו, ואסור לו להשוות ולמדוד אותם ביחס לאנשים אחרים. אם נמדוד את עצמנו ביחס לזולת נפתח את הפתח לחטאת הרובצת ונכניס אל ליבנו את הקנאה, המתח, התסכול והזעם. תחת זאת עלינו לעמוד, נקיי כפיים וברי לבב, מול א-להי חיינו. להתייצב בפניו, רק אנחנו והוא.

תגובה 1:

  1. זה פסוק מפורש
    בראשית פרק ד פסוק ד
    וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ: וכן תירגם אונקלוס
    והבל איתי אף הוא מבכירי עניה ומשמיניהון
    המילה חלב הכוונה משובח וגם בכורות הכוונה שנתן את הטובים כן בפסוק במדבר פרק יח
    כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לה' לְךָ נְתַתִּים:
    אין רקמת חלב לשמן ליין ולדגן והכוונה למשובח שמתצווה להביא מן המשובח שיש לאדם
    גם הספורנו שאתה מצטט כותב אחרת ממה שכתבת
    ספורנו בראשית פרק ד פסוק ד' וה'
    שהיה הבל המקריב רצוי ומנחתו גם כן רצויה, שהיתה מן המין הראוי לרצון:
    ואל קין ואל מנחתו לא שעה. לא שעה אל קין המקריב שהיה בלתי רצוי, וגם כן אל מנחתו שהיתה בלתי ראויה לרצון: הספורנו מבאר שגם את הכפל - "אל הבל ואל מנחתו" שגם להבל מצד האדם היה יתרון על קין וגם מצד ההקרבה היה יתרון להבל לעומת קין
    אמנם יתכן לפרש בספורנו את הסיבה שהבל היה רצוי וכו' כדבריך
    (את ביאור הרש"ר הירש והרב קוק אין לי כרגע)
    ההשוואה למנחת העני והדל שהביא את המקסימום שהוא חכול מגוחכת, ודאי שהקב"ה לא צריך את השוווי הממוני אבל שהאדם מצידו יתן את המקסימום, לעשיר אסור להביא קרבן של עני ודל, ולהביא מהמין המשובח הרי הוא מכבד את עבודת ה' ואם הוא מביא מהגרוע שיש לו אז הוא מזלזל.

    וכן ברמב"ם הלכות איסורי מזבח סוף פרק ז
    ומאחר שכולן כשרין למנחות למה נמנו, כדי לידע יפה שאין למעלה ממנו והשוה והפחות שהרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו, הרי נאמר בתורה והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע י"י אל הבל ואל מנחתו, והוא הדין בכל דבר שהוא לשם האל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב, אם בנה בית תפלה יהיה נאה מבית ישיבתו, האכיל רעב יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו, כסה ערום יכסה מן היפה שבכסותו, הקדיש דבר יקדיש מן היפה שבנכסיו וכן הוא אומר כל חלב ליי' וגו'. סליקו להו הלכות איסורי המזבח.
    וחוץ מזה הניסוח שכתבת על הפירוש של רש"י "פירוש זה שזוכה לתמיכה ולחיזוק מקאסוטו, פרשן בן זמננו איננו קולע לפשוטו של מקרא" לא מהווה ניסוח מכובד ומתאים לגדול הפרשנים רש"י וחבל דברים מהסוג הזה ממש לא מתאימים לך.

    השבמחק