יום שישי, 24 ביוני 2016

אנחנו כבר יכולים/ הרב עזריה אריאל

חידוש עבודת בית המקדש || הדבר אפשרי

התנגד בחריפות לחידוש עבודת הקרבנות בימינו
הרב אליעזר ולדנברג, ה'ציץ אליעזר' זצ"ל
"רוב גדולי התורה מתנגדים להקמת מקדש בימינו"? לא נכון. רוב הרבנים הצביעו על בעיות הלכתיות שצריך לפתור בדרך לכך, והיום בידינו לפתור 

↓ מאת: הרב עזריה אריאל

ארגוני המקדש, ששמו לעצמם למטרה לקדם את בניין בית המקדש וחידוש עבודתו, נשאלים מדי פעם: מדוע רוב גדולי התורה לא פועלים עמכם בעניין זה, וחלקם אף מתנגדים להקמת המקדש בימינו? שאלה זו מקפלת כמה הנחות הראויות לדיון, כגון: כיצד נמדדת גדלות בתורה בהקשר זה של ענייני המקדש? מכל מקום, בוודאי במצווה כללית כמו הקמת מקדש יש להתחשב בעמדתם של פוסקי ההלכה המקובלים על הציבור.

על מנת להשיב על השאלה נסקור בקצרה את הדיון ההלכתי בעת החדשה על חידוש עבודת הקרבנות. הראשון שהחל לעורר את הנושא באופן מעשי הוא הרב צבי הירש קלישר (תקנ"ה-תרל"ה, 1795-1874), ממבשרי הציונות, בספרו "דרישת ציון". הוא פירט את השאלות ההלכתיות והמעשיות הכרוכות בחידוש עבודת הקרבנות, ונתן להן מענה תורני. במסגרת זו התכתב עם גדולי התורה בדורו, כמו רבי עקיבא איגר והחתם סופר, וגם עם משה מונטיפיורי, בתקווה לקבל דרכו אישור מהסולטן התורכי להקרבת קרבנות. ספרו החלוצי היה זרז להתפתחותה של ספרות תורנית עניפה סביב השאלות שעורר והפתרונות שהציע.

מסקירה כללית של ספרות זו מתברר שרוב ככל גדולי ישראל מאז ועד עתה, גם אלה שהתנגדו לרעיון, לא שללו אותו באופן עקרוני בטענה שאין עלינו חובה לבנות מקדש ולהקריב קרבנות (כי הוא ירד משמיים, או כי "העם לא ראוי", למשל). הלא אנו אומרים בכל שבת בתפילת מוסף: "ושם נעלה ונראה ונעשה לפניך את קרבנות חובותינו... כמו שכתבת עלינו בתורתך". השיקולים העיקריים שכתבו הם "הלכטכניים", דהיינו, שלצורך חידוש העבודה קיימים תנאים הלכתיים שונים שאיננו יכולים למלא.

כך, למשל, כתב הרב אליעזר וולדנברג זצ"ל (תרע"ו-תשס"ז, 1915-2006), בספרו "ציץ אליעזר" (חלק יב סימן מז): "נזכיר בזה בסקירה אחת מה המה באופן כללי העיכובים הרבים בהלכה שישנן בזה, והמה: ידיעת כיוון מקום המקדש והמזבח ומידתו ואיכות בניינו; חיסרון אפר פרה; ריצוי ציץ; כהן מיוחס; בגדי כהונה; שקלי ציבור; משמרות כהונה; טמאי מתים וזבים". 

לא אכנס במסגרת זו לדיון פרטני בכל השאלות הללו, אלא לעיקרון יסודי. בסוג זה של נימוקים, יש משקל רב מאוד לשאלה מיהו הגורם שעוסק בבניין ובהקרבה. כשאנו אומרים "ואין אנחנו יכולים לעלות וליראות ולעשות חובותינו" – את מי אנחנו כוללים במילה "אנחנו"? האם את מתפללי בית הכנסת שלנו? תלמידי הישיבה שלנו? החצר החסידית שלנו? או שמא את כלל הציבור היהודי, לפחות זה היושב במדינת ישראל?

החתם סופר, למשל, שישב לפני מאתיים שנה בפרשבורג שבהונגריה, נאלץ לעסוק בנושא מתוך נקודת מבט פרטית ומקומית. הדיון המעשי היה האם קומץ מיהודי ירושלים המעטים בזמנו, לכשיקבלו אישור מהשלטון התורכי להיכנס לשטח הר הבית לשעות ספורות, יוכלו להכין בגדי כהונה כשרים, להקים מזבח מאולתר במקומו המתאים ולהקריב קרבן כהלכתו. אכן, אם זהו ההיקף של ה"אנחנו" – אזי באמת "אין אנחנו יכולים". ברם, מהרגע שמדינת ישראל שולטת בהר הבית הגיע הזמן לשנות את התפיסה ולפעול בגישה מערכתית וממלכתית. מעתה ואילך "אנחנו" פירושו העם היושב בציון. כאשר זוהי הגישה שתנחה אותנו, הבעיות דלעיל הופכות מרשימת מכשולים לרשימת משימות שעלינו להתארגן ולפתור, הלכתית ומעשית.

כך, למשל, ה'ציץ אליעזר' כרבים אחרים מציין כמכשול העומד בפנינו את העובדה שאין בנמצא ציץ זהב טהור (הנחוץ להתרת ההקרבה בטומאה, ואין כאן המקום להאריך), וזאת בהנחה לא מנומקת שאין לנו אפשרות ליצור ציץ. מדוע?! ברוך ה', במכון המקדש כבר קיים ציץ מוכן לאחר שהוקדשו לכך משאבים רבים, בחומר וברוח. מלבדו מוכנים שם כבר כמעט כל כלי המקדש מוכנים וכשרים לעבודה. 

דוגמה מובהקת אחרת היא פרט אחר שהזכיר: "שקלי ציבור", כלומר, ההלכה שקרבן ציבור צריך לבוא מכסף שנאסף מהציבור. אכן, אם השאלה מנוסחת כ"האם החתם סופר עם רבי עקיבא איגר ותלמידיהם יכולים להקים מקדש?" – זהו שיקול משמעותי. אבל אם אנחנו חיים במדינה מאורגנת, שגובה מסים לכל צורך ציבורי, וקיימים אמצעי תקשורת מהירים ליהדות התפוצות – האם השיקול הזה עומד בתוקפו? 

כך גם לגבי זיהוי מקום המזבח: אם השאלה היא "האם אנחנו כבר יודעים לזהות בבירור את מקום המזבח?", ניתן להתפלפל ולטעון שהנתונים שקיימים בידינו כיום אינם מספיקים לכך. אבל אחרי כחמישים שנה שעם ישראל שולט בהר הבית הגיע הזמן לנסח את השאלה אחרת: "האם בכוחו של עם ישראל כיום לאתר את המקום?". והתשובה הנכונה לשאלה זו היא: גם לדעת מי שסובר שהנתונים הידועים כעת אינם מוחלטים, קרוב לוודאי שחפירה יסודית תחשוף ממצאים חדשים שיאפשרו זיהוי מוחלט (די לנו בשרידים משני קירות מקבילים של העזרה כדי לקבל את כל המידע הנחוץ). 

אפילו לגבי שאלות הלכתיות מובהקות שאינן תלויות בבירור המציאות על ידינו, כגון יחוס הכהנים, קיים הבדל גדול בין כוח ההכרעה למעשה של רב הדן בדבר באופן עצמאי ומגיע למסקנה שניתן לסמוך על ייחוס הכהנים הלכה למעשה, לבין קבוצת גדולי תורה שמתכנסת ללבן את הנושא. אף טרם נעשה נסיון של ממש לרכז את כל המידע הקיים על משפחות כהנים שכהונתם בטוחה יותר מאחרים.

לכן, לא נכון לומר ש"רוב גדולי התורה מתנגדים להקמת מקדש בימינו". רוב הרבנים הצביעו על בעיות הלכתיות שצריך לפתור, ועל פי נקודת המוצא לדיונם ועל פי הנסיבות בהן הם חיו לא היה להן פתרון, ולכן הם אמרו שאי אפשר לבנות מקדש. גם גדולי התורה החיים בדורנו, בדרך כלל אינם רואים את עצמם מסוגלים להוביל את כלל הציבור לאיזשהו מעשה רחב, הן בגלל השלטון החילוני והן בגלל התפלגות הדתיים לסיעות וכיתות, כשכל רב ואדמו"ר הוא מנהיג לחוגו בלבד. 

כך כתב במפורש הציץ אליעזר בתשובתו הנ"ל: "הפיזור הגדול בדיעות וההשקפות והבדלי הגישות השונות, נוטל לגמרי את האפשרות של איזה ביצוע שהוא... ובמיוחד ומעל לכל כאשר לדאבוננו השלטון ויכולת הביצוע מסור בידי פורקי עול שדבר אין להם עם ההלכה". הגישה של ארגוני המקדש היא אחרת: אם נושא מסוים דורש התארגנות ציבורית מקיפה, השקעה כספית גדולה, או חיפוש פרה אדומה בכל קצוי תבל – יש להאמין שזה אפשרי, לארגן ולעשות. אם נחוצה הסכמה ציבורית רחבה – יש לעשות חריש עמוק בלב הציבור כפי שמקדמים כל נושא ציבורי חשוב. ואכן, אותם רבנים שבדרך כלל אינם פועלים בענייני המקדש, כאשר הם באים לבקר במכון המקדש ולומדים על מה שכבר נעשה, על המחשבה הרבה שעומדת מאחורי כל כלי ובגד, הם מביעים את התפעלותם ותמיכתם.

זוהי הגישה שהנחתה את מבשרי הציונות, שהביאו בעזרת ה' ובחסדיו העצומים להתיישבות יהודית מקיפה בארץ ישראל ולהקמת מדינת ישראל. אפשר לדרוש עליהם את הפסוק: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים", כאנשים הזויים שרואים מעבר לאופק את מה שנדמה כעת לבלתי אפשרי, אך בסופו של דבר הציבור הלך אחריהם. בימינו, השינוי שנדרש מאיתנו קטן הרבה יותר בהשוואה לשינוי שעם ישראל כבר עבר במאה וחמישים השנים האחרונות. עלינו "להגדיל ראש" ולחשוב על המקדש מתוך ראייה רחבה, כיצד ניתן להוביל ציבור לעשייה: בלימוד הלכות המקדש לכל אחד בביתו, בביקור במכון המקדש, בתרומה כספית ובהשתתפות באירועים כדוגמת תרגול קרבן הפסח. כך, בסייעתא דשמיא, תיפתרנה כל השאלות ההלכתיות והמעשיות הרבה יותר מהר, לשביעות רצונם של כל רבני ישראל. ו"עתידה בת קול להיות מפוצצת באהלי צדיקים ואומרת: כל מי שפעל עם א-ל יבוא ויטול שכרו".

  • הכותב הוא רב במכון התורני בית הבחירה שעל-יד מכון המקדש ורב קהילת 'משכן שמואל' בירושלים.

3 תגובות:

  1. יש צורך להתייחס רק לטענו שהעלו גדולי ההלכה ולא לשלל טענות שנטענו לשם דחייה בקש ואינם להלכה למשל פרה אדומה ניתן להקריב קרבנות הקבוע להם זמן גם ללא זה גם ציץ לא נדרש כפי שמתברר להלכה הן לתוס' והן לרמב"ם. הטענות היחידות הם מקום מזבח יחוס כהנים ותכלת. וכולם נפתרו לאחרונה ואסור להחמיר מעבר כי זה רק קולה.
    מקום המזבח בשביל להקריב די באמה על אמה (וגם לא בחמש אמות כפי שכתב החזו"א ועוד) ולזה אין צורך כלל בחפירות די במצב הידוע כיום על מבנה סלעי ההר באיזור העזרה (וכן על מבנה התאים למי שלמד את הנושא העניין מובן), לגבי ייחוס כהנים ניתן להסמך על בדיקות הדנ"א לסמן בכרמוזום Y כדי לומר שאינם מזרע הכהונה נצטרך להניח דבר בלתי אפשרי שבראשית הכהונה התקבל אדם הוא ומשפחתו וזרעו ככהנים מוכרים בישראל והמשיכו להחזיק בהם לאורך הדורות (וזה יותר מהקריטריון של אין בודקין מן המזבח ולמעלה) לגבי חשש חללות יש רק לבדוק שמות 4 דורות אחורה שלא ידוע על חללות כפי שביאר החזו"א שבגמרא מתבאר שגם לעתיד לבוא לא בוא אליהו לפסול כהנים חללים שנטמעו בכהונה זאת מלבד דברי הח"ס שעבודתם כשרה ולכן לדעתו ניתן לתת לחלל לעבוד כשאין ברירה.
    תכלת ידועים ההוכחות המדעיות לה. (לגבי התולעת השני היה בשימוש עד הדורות האחרונים הוא מוכר וחבל להתייחס גם לטענות פסאודו אקדמיות בעניין)

    השבמחק
  2. תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

    השבמחק
  3. למרות שניתן לבנות מזבח קטן גם ללא הזדקקות לכך שהמקום למזבח הוא 60 אמה (כך בגמרא וציטטו זאת להלכה רוב הראשונים).
    מדברי אחד מגדולי האחרונים ניתן ללמוד על גבולות אותם ה-60 אמה.
    שהקשה איך נחלקו התנאים על מקום המזבח זמן קצר אחר החורבן.
    ועוד כיצד יתכן שתנאים חלקו על תנאים אחרים שהיו עדי ראייה כמו ראב"י ועוד שלא היו חשודים בשקר.
    (להלכה נפסק כדברי ראב"י).
    ותירץ, שהיתה מחלוקת קדומה גם בזמן הנביאים שהעידו על 60 אמה מקודשות, ונחלקו חכמים בכל הדורות היכן בתוך 60 אמות המזבח המקודשות עדיף ורצוי לכתחילה לשים מזבח בגודל 32 אמות,
    ובכל דור שינו והקימו זאת כפי שיטתם וכפי שהוכרע בסנהדרין של אותו דור.
    אמנם כל השיטות הם עדיין רק בתוך ה-60 אמות עליהם העידו הנביאים.
    ואף שלכאורה הרי המזבח הוא 32 אמות ולפי שני השיטות הקיצוניות, השיטה שהמזבח בדרום והשיטה שהמזבח בצפון, אם כן ישנם סה"כ הם 64 וזה יותר מ-60 אמה?! ותירץ שבהכרח 60 אמה הכוונה לעיקר המזבח ללא היסוד והסובב שבלטו מהמזבח 2 אמות לכל צד. (כמו ללא מפתן הדלת). וכך זה יוצא בדיוק 60 אמה מדרום לצפון.
    (גם המקור ל60 אמה הוא מגודל ההיכל והדביר וגם שם זה ללא הקירות וללא האמה/קיר שבין הקודש לדביר).
    ומעניין לציין שגם ממערב למזרח גודל העזרה שניתן לשים שם מזבח דהיינו מקצה מדרגות האולם עד קצה העזרה המזרחי הם בדיוק 64 אמות, שהם 60 אמות למזבח ועוד 2 אמות לכל צד ליסוד וסובב.

    השבמחק