התקינות הפוליטית תגיע לסיומה

האם מותר כבר לחלום בקול? || טראמפ, אנחנו והר הבית

מי שחלם לו ונשאר לו החלום רצוי שידחיק אותו במהירות מטעמי שרידות פוליטית. קחו למשל את ציפי חוטובלי, שהצהירה אך לפני שנה שחלומה הוא להניף דגל כחול-לבן בהר הבית ומאז נעלמו עקבותיה 

↓ מאת: ארנון סגל

יכול ח"כ אראל מרגלית מהמחנה הציוני לחקות את גסויותיו של דונלד טראמפ כמה שיחפוץ, לא זה מה שיהפוך אותו לטראמפ ישראלי. זו לא הבוטות שמנצחת, נשמה. אפילו לא באמריקה. חוץ מזה, מה שנכון ומקובל בארצות הברית לא יעבור לעולם מסך בישראל. חשבו מה שתחשבו על האופי הישראלי, כאן בכל זאת מעודנים יותר. 

בענייני מהות, לעומת זאת, יש לשער שגלי ההדף מהמהפך האמריקני בהחלט יגיעו הנה במוקדם או במאוחר. מותר לשער שדרמה גדולה תתחולל אז, ושגם אצלנו יתבטא הדבר בשחיטת התקינות הפוליטית, שנואת נפשו של הנשיא שנבחר מעבר לאוקיינוס. נכון לרגע הזה, היא עדיין שולטת ללא מיצרים בארץ הקודש.

כמו בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, התקינות הפוליטית מעקרת כיום אנוּשוֹת בעיקר את הימין המקומי, כלומר את הרוב הכנוע שנאלץ להתנצל על שאיפותיו ולגנוז אותן. מי שחשוב לו מאוד לזכות בתואר 'שפוי' לא מדבר בציבור על החלת הריבונות ביהודה ושומרון ואפילו לא בשטחי C בלבד, בוודאי לא על חזרה לגוש קטיף אך גם לא לשכם, שלא לדבר על הרעיון שממשלת ימין נבחרת תפעל בניגוד לעמדת היועץ המשפטי הממונה שלה. כל אלו ורבים אחרות מוצגים כהזיות ימין לאחרית הימים, לא משהו שראש ממשלה מפוכח מהליכוד רשאי להתיר לעצמו לדבר עליו בקול. רצוי גם לא לשגות יותר מדי במחשבות על כך. 

ומכל משאלות הלב המוכחשות, המנצח הבלתי מעורער בתחרות ספיגת החבטות הוא הר הבית. ההר, ככלות הכל מושא האהבה הבלתי ממומשת של היהודים, מטווח כבר יובל שנים באש צולבת של תעמולה. רצח אופי מבוצע בו. גדודים ודורות של צדקנים משקיעים את מרצם בהעלמתו מהזכרון הלאומי או לפחות במאמצי שכנוע שהוא הוא הסיוט הגדול ביותר שיכול לקום לנו, סכנה אטומית, פצצת זמן. ככה יעשה למִפגע ששוכן כמו פצע בלב ומסרב להיכנע להשכחה. כגודל החלום כך כמות האמצעים המגוייסת לדכא אותו.

קחו למשל את סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי, שהצהירה אך לפני שנה שחלומה הוא להניף דגל כחול-לבן בהר הבית ומאז נעלמו עקבותיה. כמו רבים לפניה היא זכתה להישטף מיד בנהרות הבוז שהשמאל שומר במיוחד עבור מקרים כאלו במאגרי החירום שלו, ושולף כשהוא חש שהצד השני כבר איננו כנוע לו מחשבתית ותרבותית כמו פעם. במקרה של חוטובלי זה כלל גם הענשה בידי לשכת ראש הממשלה (ביטול תדרוך שלה לתקשורת הזרה), קריאות לפיטוריה מכל כיוון אפשרי ועלבונות בתקשורת. במהירות היא שוגרה חזרה לעיתונאים כדי 'להבהיר' את דבריה ('זו דעתי הפרטית אך אני מחוייבת למדיניות הממשלה'), ומאז לא העז עוד איש בימין לחלום כך בקול בחוסר אחריות על מה שמופלא ממנו, על מה שמעבר לאופק המדיני הנצפה מבית ראש הממשלה. 

את מנהיגי הימין בעידן נתניהו הנוכחי כבר אי אפשר להאשים בכך שהם מסתפקים בדיבורים, כי אפילו על דיבורים משלמים היום מס כבד. מי שחלם לו ונשאר לו החלום רצוי שידחיק אותו במהירות מטעמי שרידות פוליטית. 

זה לא יימשך כך לעולם. אם טראמפ דיבר עם נשיאת טייוואן בשבוע שעבר, מה שלא עשה שום נשיא אמריקני מאז שנות השבעים של המאה הקודמת, ושחט כך ברגע סטטוס קוו בן ארבעים שנה ביחסי אמריקה עם המעצמה הסינית הרותחת, גם לנו לא יקרה שום דבר רע אם נקרע לגזרים סטטוס קוו מפלה בן חמישים שסוכם עם מדינת הדֶמֶה ירדן. 

מעניין שטראמפ כבר הצהיר לפני כשנה, פחות או יותר במקביל להכרזתה של חוטובלי בארץ המובטחת, שבכוונתו לעלות להר הבית בביקורו כאן. נכון, הצהרות לחוד ומעשים לחוד, האמינות של טראמפ אינה גבוהה במיוחד ובהר הבית, כידוע, לא הוא ולא אנחנו קובעים את הכללים אלא ראאד סלאח, ובכל זאת נראה שכיוון הרוח השתנה. 

בנקודת זמן כלשהי בעתיד, מותר לשער, יקום מי שבין שאר הדברים שהימין בקושי מעז לייחל להם – סיפוח יהודה ושומרון, למשל, ריסון בג"ץ והשבת המסתננים האפריקניים לארצותיהם – יעלה גם את הר הבית על ראש שמחתו. ומכיוון שיש להניח שאיש מהמתמודדים מולו לא יצליח להסביר בהגיון למה יהודים פשוט מוכרחים לזכות ביחס נחות במקום הקדוש בעולם לעומת גזעים נעלים אחרים, ולמה משטרת ירושלים מקדישה חצי מכוח האדם של בלשיה למרדף מטופש אחרי מובילי גדיים להר הבית בערב הפסח, מי שיעז לחלום על מציאות אחרת שבה דגל כחול לבן מונף על כיפת הסלע יגרוף את כל הקופה כולה.