כרמי המשפט: מאיזה גיל צריך לחשוש לטומאת קרי?

בירורים בהלכות העלייה להר הבית || הרב הלל בן שלמה

הרב הלל בן שלמה דן בפרק השביעי של כרמי המקדש בגיל ממנו קטן עשוי להטמא בטומאת קרי, תוך הסתמכות על מידע רפואי והכרעה הלכה למעשה.

↓ פרק ז: מאיזה גיל צריך לחשוש לטומאת קרי? - כרמי המשפט/ הרב הלל בן שלמה

כפי שלמדנו, ילד שהגיע לגיל תשע וראה קרי – נטמא. ילד שלא ראה קרי, אינו טמא, ואינו צריך טבילה בשביל לעלות להר הבית. אולם האם באמת ילד המגיע לגיל תשע, ואף פעם לא ראה קרי קודם לכן, יכול לזהות את הקרי היוצא ממנו ולהבין שזהו הקרי המטמא אותו? האומנם נוכל להתיר את כניסת הילד להר הבית בלי לחשוש כלל שמא הוא נטמא?

לכאורה ניתן לומר, כי כל זמן שלא ידוע לנו שהילד נטמא, יש לו חזקת טהרה, ואין לנו להניח שהוא טמא בלי שתהיה ראייה לדבר. אולם מצד שני יש סברה, כי מאחר שבשלב מסוים הילד עתיד להיטמא, וכאשר זה יקרה ייתכן שלא נדע על כך כלל, אין אפשרות לסמוך על החזקה – ובוודאי לא לתקופה ארוכה. 

להלן יתבאר, כי על פי דברי הפוסקים, וגם על פי מחקרים המלמדים אותנו על המציאות שלפנינו כיום, ילד שהגיע לגיל תשע אינו מוחזק כמי שראה קרי. ממילא יש לומר להלכה ולמעשה, כי אין לו לברך במקרה שהוא טובל לשם עלייה אל ההר, ובשעת הדחק תיתכן אפשרות בה הוא יוכל לעלות ללא טבילה כלל – כל זמן שהוא לא הגיע לגיל מצוות, ולמיטב ידיעתו הוא לא ראה קרי.

חלת חוץ לארץ נאכלת לכהן קטן – באיזה גיל?

בגמרא בבכורות (כז,א) נאמר, שחלת חוץ לארץ אסורה באכילה רק למי שהטומאה יוצאת מגופו – "ואוכל לה כהן קטן". מאחר שעד גיל תשע אין צורך לחשוש לטומאת קרי, ואף אם יצא קרי אין בזה טומאה, כפי שנתבאר בפרק הקודם, ניתן להבין שהגמרא מתייחסת כאן לכהן שעוד לא הגיע לגיל תשע. אולם הגמרא אינה מזכירה גיל תשע, ולשון "קטן" הנזכר בדרך כלל בדברי חז"ל, כאשר ההקשר אינו מוכיח אחרת, מתייחס למי שלא הגיע לגיל שלוש עשרה, גיל המצוות. וכך עולה מדברי רש"י על המשך דברי הגמרא שם, העוסקת במקרה שאין שם כהן קטן, שהוא כותב על המילים "כהן גדול", שהכוונה היא לכהן "שהגיע לגיל מצוות" (וכמובן, היה צורך לבאר שהמדובר בכהן ה'גדול' בגילו, ולא "כהן גדול" העובד במקדש, בשונה מכהן הדיוט).

אולם לכאורה, הדבר אינו ברור: מהי באמת המשמעות של גיל המצוות בעניין זה? על פניו נראה, כי השאלה המשמעותית היחידה היא: האם הוא ראה קרי או לא? (וכך תמה הגרי"ז בחידושיו שם). נראה לומר, כי רש"י מתכוון לומר לנו, כי כל זמן שהילד לא הגיע לגיל מצוות, אין לפנינו כל חזקה היכולה להעיד על היותו בעל קרי, ואנו משאירים אותו בחזקת טהרתו. וכך מדוקדק מדברי רש"י קודם לכן (ד"ה כהן קטן): "ולא גדול – מפני שהטומאה יוצאה עליו מגופו". כלומר: כאשר הכהן הגיע לגיל מצוות, אנו כבר לא נחזיק אותו בחזקת טהרה.

חיזוק להבנה זו נראה ללמוד מהמשך דברי רש"י, שהוא כותב, כי גדול שטבל נחשב כמו קטן, ולאחר מכן הוא מביא אפשרות אחרת, שהכוונה היא דווקא לקטן – "שלא ראה קרי ולא יצאה טומאה מגופו, ובשאילתות דרב אחאי מפרש הכי". נראה להבין בכוונתו, שכהן קטן הוא בחזקת טהרה; ובהפנייתו לדברי השאילתות דרב אחאי, רש"י בוודאי מתכוון לדברים הבאים (שאילתא קח): "וחלת חוצה לארץ אכיל לה כהן קטן דלא חיישינן לטומאה יוצא עליו מגופו". מפורש כאן, כי אין לחשוש לטומאת קרי בכהן קטן. (יש להעיר עוד, כי לדברי השאילתות שם, חלת חוץ לארץ מותרת באכילה גם לגדול שטבל ולא רק לקטן, והדברים מתאימים לאפשרות הראשונה שרש"י מזכיר. מסיבה זו נראה, כי בהפניית רש"י באפשרות השניה לדברי השאילתות, כוונתו לדבריו על כך שאין חשש לטומאת קרי בקטן, אולם לגבי עצם אפשרות טבילת הגדול, האפשרות השניה ברש"י אינה מתאימה לדבריו; ואם כוונת רש"י היתה להדגיש לנו, שלקטן פחות מגיל תשע אין טומאה, היה עליו להפנות לסוגיה בנידה לב,א האומרת כן, ולא לדברי השאילתות). 

באופן זה נראה להבין את הלשון המופיעה בספרי הפסקים מבית מדרשו של רש"י, שנותנים את החלה לכהן קטן "שאינו רואה קרי" (ספר האורה חלק ב אות לח; מחזור ויטרי הלכות פסח סימן לד; סידור רש"י סימן שעג; איסור והיתר לרש"י סימן כב); והיינו, שאין צורך לחשוש לו לקרי, כל זמן שלא ידוע לנו שהוא ראה.

כך גם כותב הרמב"ם בהלכות תרומות (ז,ט) לגבי תרומת חוץ לארץ: "לפיכך כהן קטן שעדיין לא ראה קרי, וקטנה שעדיין לא ראתה דם נדה, אוכלין אותה תמיד בלא בדיקה - שחזקתן שלא יצאה טומאה עדיין עליהם...". ובדומה לזה יש להבין את דברי הרמב"ם בהלכות ביכורים (ה,י): "לפיכך אם היה שם כהן קטן בחוצה לארץ... ונאכלת לקטן שעדיין לא ראה קרי או לקטנה שעדיין לא ראתה נדה". הרמב"ם בהלכות אלו אינו מזכיר מהו גיל הקטן או הקטנה לגביהם אנו מוחזקים שלא ראו קרי או נידה, אך בפשטות כוונתו לקטן בגיל שהוא עצמו הגדיר בהלכות אישות (ב,י): "הבן משיולד עד שיהיה בן שלש עשרה שנה - נקרא קטן, ונקרא תינוק. ואפילו הביא כמה שערות בתוך זמן זה אינו סימן אלא שומה. הביא שתי שערות למטה במקומות הידועות לשיער, והוא מבן שלש עשרה שנה ויום אחד ומעלה, נקרא גדול ונקרא איש" (וגם בפירושו למשנה חלה ד,ח הזכיר כהן 'קטן' ולא הזכיר איזה גיל מדובר). 

בטעם תליית החזקה בגיל המצוות נראה לומר, כי התפתחותו הגופנית של הילד באותו שלב משמעותית מאוד, וכפי שאנו מוצאים מחלוקת תנאים בנוגע לאפשרות ההולדה קודם הגיעו לגיל המצוות (סנהדרין סט,א). הרמב"ם עצמו פוסק כמו הדעה, שאין אפשרות להוליד בטרם ההגעה לגיל מצוות - הוא כותב על הגר שלא הגיע לגיל מצוות, שחזקתו שאין לו יורשים (גזילהח,ז), ועל בן סורר ומורה, שאשתו לא תתעבר בטרם הוא יביא שתי שערות (ממרים ז,ו; והיינו לאחר שהגיע לגיל מצוות, וכדבריו הנ"ל בהלכות אישות, ששתי שערות קודם גיל מצוות אינן אלא שומא).

הראשונים המזכירים "כהן קטן"

לשון זו המופיעה בגמרא, שמאכילים את החלה לכהן קטן, נזכרת בדברי רבים מאוד מהראשונים. בפסקה הבאה נביא רשימה ארוכה של ראשונים (פרט לראשונים שכבר הזכרנו) בצירוף מראי מקומות לדבריהם. המשותף לכל הראשונים שברשימה זו הוא, שהם מזכירים כי החלה נאכלת לכהן קטן שלא ראה קרי, והם אינם מזכירים, כי המדובר בכהן הקטן מגיל תשע. כמובן, שבדברי כולם ניתן לנסות ולדחוק ולומר, שכוונתם היא לכהנים הקטנים מגיל תשע, אולם לאור המבואר לעיל בדברי רש"י והרמב"ם והשאילתות, ולאור המבואר בפרק הקודם, שקודם לגיל תשע יש לפסוק להלכה, כי אף אם הקטן ראה קרי – אין לו טומאה כלל, יש לומר, כי ההבנה המקובלת בדברי הראשונים היא, כי כהן קטן שלא ראה קרי, הוא כהן הקטן מגיל שלוש עשרה, שיכול היה לראות קרי ולהיטמא, אולם עדיין לא ידוע לנו שהוא ראה, ויש לסמוך על חזקת הטהרה שלו. 

[הלכות גדולות סימן ה עמוד קי, סימן יא עמוד קעד, סימן עג עמוד תרע; תשובות הגאונים עמנואל-אופק סימן ו; תשובות הגאונים שערי תשובה סימן קסא; פירושי הר"ש והרא"ש והרע"ב חלה ד,ח; תוספות פסחים מו,א ד"ה עד שתאפה, וחולין קד,א ד"ה חלת חוצה לארץ, ובכורות ד"ה הילכך וד"ה פסק וד"ה וכי; רשב"א נידה לב,א ד"ה לסוכה, ובפסקי חלה שער ד אות י; ריטב"א פסחים מח,ב ונידה לב,א; ר"ן פסחים מח,א; רי"ף פסחים דף יד,ב, ובר"ן עליו שם; רמב"ן הלכות בכורות פרק ד דף כב,א; רז"ה וראב"ד ורמב"ן פסחים דף טו,א; רא"ש פסחים ג,ו ובהלכות פסח בקצרה, ובהלכות חלה סימן יד, ובחולין פרק ח סימן ד ובתוספותיו לחולין דף קד,א; מרדכי לחולין רמז תשמט; האגודה לחולין פרק ז ובכורות פרק ד; רבינו גרשום בכורות כז,א; ספר הישר לרבינו תם סימן שמט; מאירי לפסחים מו,א ונידה לב,א וחלה פרק ד; פסקי ריא"ז פסחים פרק ג הלכה ג אות א; פסקי רי"ד פסחים מח,א ובכורות כז,א ונידה לב,א; רי"ץ גיאת הלכות פסחים עמוד שח; ספר העיטור – עשרת הדברות דף קל; ספר התרומה סימן פ וסימן פד; המנהיג הלכות פסח עמוד תנח; האשכול הלכות חלה עמוד קכז-קכט; רוקח סימן רעז ושנט; ראב"ד בבעלי הנפש שער הטבילה סימן ג; שבולי הלקט סימן ריב; אור זרוע חלק א הלכות חלה סימנים רכו-רכז, רנא וחלק ב הלכות פסחים סימן רנו; אורחות חיים הלכות חלה אות א, וכלבו סימן מח וסימן פט; כפתור ופרח פרק טו; ספר הפרנס סימן קח; מאמר חמץ לרשב"ץ אות פג; חידושי דינים להר"י וייל סימן נה; מהרי"ל הלכות חלה אותיות ד-ה; אגור סימן תשסז; יראים סימן קמח; סמ"ג עשין קמא, לאוין סימן עה וסימן רנז; סמ"ק מצוה קצד; חינוך מצוה שפה]. 

אמנם, בפרק הקודם ראינו את דברי הראב"ן (וכן הראבי"ה המביא את דבריו), הסובר, שאף קטן בן יומו מטמא בקרי, ורק לעניין חלה לא חששו – ויש מקום להבין בדעתו, כי לעניין הר הבית יש לחשוש לטומאה (ואפילו בפחות מגיל תשע) – אך מכל מקום, אף הוא אינו מזכיר כל חלוקה בין למעלה מגיל תשע ללמטה ממנו (ובזה נראה כי דבריו שונים מדברי המגן אברהם שהבאנו שם, החושש לטומאה מגיל תשע ומעלה – בהתבסס על דברי רבינו ירוחם דלהלן). 

וכך אנו מוצאים בדברי הבית יוסף (אורח חיים סימן תנז) המדקדק מלשון הטור שם, הנוקט כדברי כל הראשונים הנזכרים: "וכהן קטן שלא ראה קרי מימיו. משמע שכל שהוא קטן בחזקת שלא ראה הוא - ונאמן לומר שלא ראה אפילו הוא בן י"א או י"ב". כלשון זו נוקט הרמ"א (שם סעיף ב), ועל פי דברי הבית יוסף יש לבאר גם כן שכוונתו היא, שכהן הגדול מגיל תשע נאמן לומר, שלא ראה קרי (וכך מבארו רבי יעקב מליסא בספרו "מגן האלף" על השולחן ערוך); וכך גם אנו מוצאים בדברי השולחן ערוך ביורה דעה (שכב,ה), הנוקט כלשון הרמב"ם הנ"ל "קטן שעדיין לא ראה קרי", ופירוש הדברים מתאים לביאורו שלו בדברי הטור, וכפי שנתבארו דברי הרמב"ם לעיל.

רבינו ירוחם: כהן קטן – פחות מגיל תשע

למרות כל דברי הראשונים הנזכרים, בדברי רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב ה חלק ג – דף מב טור ג) מופיעה הלשון: "ואם יש בעיר כהן קטן פחות מט' שניםשלא יצאה טומאה מגופו..."; ונראה להבין מדבריו, כי דברי הגמרא על אפשרות אכילה לכהן קטן, היא דווקא לכהן הפחות מגיל תשע (ובאופן זה מבאר בפירוש על הטור "פרישה" – ר' יהושע ולק,חי בשנים שט"ו-שע"ד - את דברי הטור הנ"ל, שכהן "קטן" הכוונה היא קטן מגיל תשע). 

בטעם הדבר כותב הבית יוסף בביאור דעתו, שבן תשע ביאתו ביאה, ועל כן יש לומר, כי אם הוא גדול מגיל תשע – "הרי הוא בחזקה שראה קרי". וכך כותב האדמו"ר הזקן (בעל התניא) בשולחן ערוך הרב (אורח חיים שם): "וכל כהן שהוא יותר מבן ט' שנים - אף על פי שהוא אומר שלא ראה קרי - אין מאכילין לו החלה אלא אם כן טבל, דכיון שבן ט' ביאתו ביאה הרי הוא בחזקה שראה קרי" (וגם במשנה ברורה שם מזכיר שניתן לתת חלת חוץ לארץ לכהן הקטן מגיל תשע, אך הביא גיל זה כדוגמא למציאות שאין טומאה לכהן, ולא כתב כי בגיל תשע יש חזקה שראה קרי).

הבנה זו של הבית יוסף בדעת רבינו ירוחם, כי כאשר הגיע הילד לגיל תשע הוא "בחזקה" שראה קרי, נובעת מההבנה הפשוטה, שאם אין לו חזקה שהוא ראה קרי, אין סיבה להימנע מלתת לו חלת חוץ לארץ, שכל קדושתה אינה אלא מדרבנן.מסתבר לומר, שמדברי הבית יוסף הללו דקדק המגן אברהם את דבריו (שנידונו בפרק הקודם), שקודם לגיל תשע אין הוא מוחזק כרואה, אולם אם הוא יראה קרי הוא יהיה טמא (אם כי אין הכרח לבאר כן בדעת רבינו ירוחם עצמו, וגם לא בדעת הבית יוסף; וכפי שנתבאר על ידינו שם, פשטות דברי הגמרא והרבה ראשונים אינה כן, ואחרונים רבים לא קבלו את דברי המגן אברהם). 

אמנם, מסתבר שניתן לבאר את דברי רבינו ירוחם באופן אחר מאשר מבארם הבית יוסף: כאשר הקטן עדיין לא הגיע לגיל תשע, אין לו כל טומאה, ועל כן לא יצאה טומאה מגופו. אולם כאשר הקטן הגיע לגיל תשע, אנו חוששים שמא הוא ראה קרי – משום שבשלב מסוים הוא עתיד לראות קרי – ועל כן אין להאכיל אותו חלת חוץ לארץ. כך נראה שמבין רבי יעקב ריישר (ת"ל-תצ"ג) מחבר השו"ת 'שבות יעקב' בפירושו 'חק יעקב' על השו"ע שם, הכותב בדחיית דברי המגן אברהם הנ"ל, כי אין כוונת רבינו ירוחם שבכל אופן ישנה אפשרות של טומאה מתחת לגיל תשע, אלא שבפחות מגיל תשע "אפילו יוצא ממנו קרי – אינו טמא".

דברים אלו מתבארים בהרחבה בדברי ה'ברכי יוסף' (לרבי חיים יוסף דוד אזולאי – החיד"א – תפ"ד-תקס"ו) על השו"ע שם, המסכים לדברי השבות יעקב, ומקשה על הבנת הבית יוסף בדברי רבינו ירוחם. הברכי יוסף מצטט מדברי רבינו ירוחם עצמו בעמוד הקודם בדבריו, שם רבינו ירוחם גם כן נוקט כלשון הטור וכדברי הראשונים דלעיל, שאם יש שם כהן קטן שלא ראה קרי מותר לאפות עבורו את החלה (ביום טוב של פסח), ולא מזכיר את גיל תשע. מסיבה זו מבאר הברכי יוסף, שאף רבינו ירוחם סובר כדברי הטור ושאר הראשונים הנ"ל: "ואם כן מוכרח, דמה שכתב בתר הכי כהן קטן פחות מט' שנים, לאו דוקא, ולאו לדיוקא דאם ביותר מט' שנים ואומר שלא ראה אינו נאמן. וכפי שיטת הרב שבות יעקב הכי פירושו: דמה שכתבו הטור ורבינו ירוחם ברישא 'לא ראה קרי מימיו', היינו לכלול אפילו יותר מט' שלא ראה קרי דנאמן, כמו שכתב מרן [כלומר: מה שהסביר הבית יוסף בדברי הטור]. ומה שכתב אחר כך רבינו ירוחם קטן פחות מט' שנים שלא יצאה טומאה מגופו, כונתו דאף דראה אינו טמא, לאפוקי יותר מט' דאם ראה הוא טמא. אבל אין הכי נמי, דגם יותר מט' אם אומר דלא ראה נאמן הוא".כלומר: גם לדעת רבינו ירוחם יש נאמנות לקטן עד גיל המצוות, והוא בחזקת טהרה, וכל זמן שהוא אומר שהוא לא ראה קרי, הוא נאמן.

מחקרים רפואיים: קרי ראשון – גילאים 11-15

הבנת הבית יוסף בדברי רבינו ירוחם, כי כל קטן שהגיע לגיל תשע – חזקה עליו שכבר ראה קרי, כפי שפוסק בעל שולחן ערוך הרב – אל מול הבנת הראשונים, וכפי פירוש השבות יעקב והברכי יוסף בדברי רבינו ירוחם – היא בעצם מחלוקת במציאות. 

לפי שו"ע הרב, מאחר שביאת הילד בן תשע נחשבת לביאה, יש להניח שהוא ראה קרי בגיל זה, ומסתבר שאף קודם לגיל זה, אלא שקודם לגיל זה הקרי לא טימא אותו, ועתה שהוא בגיל ביאה והקרי מטמא אותו, הרי הוא בחזקת טומאה. לעומתו, להבנת השבות יעקב והברכי יוסף, וכפי שנראה מכל הראשונים דלעיל, ילדים אינם רואים קרי בגיל כל כך צעיר, ועל כן אין לנו להחזיק ילד בגיל כזה בחזקת טומאה. 

על פי הדברים הללו נראה, כי יש מקום להתבונן במחקרים רפואיים שנעשו בעניין זה, על מנת לבדוק אם יש לפנינו ראייה המצביעה על כיוון מסוים של הכרעה לאחד הצדדים. ובאמת, במסגרות רפואיות שונות כבר נערכו מחקרים בנושאים אלו, ונראה כי ההכרעה העולה מתוכם היא חד משמעית – שלא כדברי שולחן ערוך הרב, אלא כדברי רובם המוחלט של הראשונים, שילדים קטנים אינם רואים קרי. המחקר המקדים ביותר מדבר על גיל עשר או אחת עשרה, אבל לא קודם, ורוב המחקרים מדברים על זמנים מאוחרים לזה בהרבה.

להלן הפניות למקומות באינטרנט בהם מתפרסם מידע המתבסס על מחקרים שונים ביחס לגיל ראיית הקרי הראשון (תודתי לרב ברוך כהנא שהעביר לי את המידע ואת ההפניות למחקרים הללו):

1. אתר של בית חולים בויסקונסין (בארצות הברית) כותב, כי גיל ממוצע לראיה ראשונה של קרי הוא ארבע עשרה: http://www.chw.org/display/PPF/DocID/23478/router.asp. 

2. אתר המביא ממצאים ממחקר בזימבבוה קובע, כי הגיל הממוצע הוא שלוש עשרה http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/16211472.

3. המקור הבא מצביע על טווח הגילאים בו תחול הראיה הראשונה, כבין גילאים אחת עשרה עד חמש עשרה  understanding_puberty.html#http://kidshealth.org parent/growth/growing.

4. מקור אחר מצביע על התחלת ראיית הקרי כעל גיל 12 . 

http://www.wisegeek.com/what-are-nocturnal-emissions.htm.

5. מחקר מטעם אוניברסיטת נברסקה (בארצות הברית) מצביע על זמן הראייה הראשונה, כעל גיל 10-11.

http://www.ianrpubs.unl.edu/pages/publicationD.jsp?publicationId=790.

6. לפי מחקר שנעשה במדינת ישראל, נערכה בדיקת שתן למצוא תאי זרע בתוכו, ובגילאי 11 מצאו פחות מאחוז אחד. http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/3965418.

נאמנות הקטן על ראיית הקרי הראשונה

למרות המבואר לעיל, כי אין להתייחס לכל קטן שהגיע לגיל תשע כאל מי שחזקתו שראה קרי, עדיין יש מקום לשאול, החל מאיזה שלב עלינו להחזיקו כרואה קרי.מאחר שעל פי חלק מהמחקרים הנזכרים, מציאות הקרי נפוצה בגילאים 11-12, ושיעור זה אינו נזכר בדברי חז"ל, כיצד נוכל לקבוע מהו השיעור הקובע?

נראה, שהשיעור הקובע כבר נזכר בגמרא בסוכה (מב,א): "קטן היודע לשמור את גופו, אוכלים על גבו טהרות"; וכן פוסק הרמב"ם (שאר אבות הטומאות טז,י). כלומר, הגיל הקובע לנאמנותו לאכילת טהרות, הוא הגיל בו הוא יודע לשמור את גופו – ומסתבר לומר, שהכוונה היא לטומאות היוצאות מגופו, והוא הדין גם כן לעניין עלייתו להר הבית, התלויה בטומאה היוצאת מגופו, שכאשר הוא יודע להבחין אם הוא טמא או לא, הרי הוא נאמן. אולם לכאורה זו עצמה השאלה שלפנינו, כיצד ניתן לדעת אם הוא יודע לשמור את גופו?

בספר 'מנחת חינוך' (רבי יוסף באב"ד, חי בשנים תקס"א-תרל"ד; מצוה רעט) עומד על הבדל המופיע בגמרא בנידה (יג,ב) וברמב"ם (תרומות ז,ה) בעניין אכילת תרומה, בין השוטה לבין הקטן. כהן שהוא שוטה או חרש הוא בחזקת טמא קרי ברגע שישן (אלא אם כן עשו לו כיס של נחושת לקבלת הקרי), ועל כן ניתן לתת להם לאכול תרומה רק אחרי שאנו מטבילים אותם ומחכים שיעריב שמשם, ורואים שהם לא ישנו. לעומת זאת לגבי הקטן נאמר, שחזקה עליו שהוא לא ראה קרי (כדברי הרמב"ם שנזכרו לעיל), ומשמע שניתן לסמוך עליו ולהאכילו על סמך עדותו– גם אם ישן (ומשמע שגם בכלל, אם אומר שעד היום לא ראה כלל). אמנם, אם הוא אומר שהוא אינו יודע, יש להתייחס אליו כאל שוטה. כדברי המנחת חינוך כותב הרב קנייבסקי בספרו "דרך אמונה" על הרמב"ם (תרומות פרק ז אות סג), כי אם יש בו דעת והוא אומר שלא נטמא, ניתן לסמוך עליו ולהאכילו. 

למרות שדברי ה'מנחת חינוך' וה'דרך אמונה' נאמרו לגבי חלת חוץ לארץ שהיא מדרבנן, מאחר שהמקור לזה הוא מדברי הגמרא בסוכה והגמרא בנידה, שעוסקים בחזקת הטהרה אף לגבי תרומה שהיא מן התורה, נראה שיש מקום ללמוד מדבריהם אף לדינים מן התורה, כמו העלייה להר הבית. 

אמנם, הבנת המציאות של הקטן כמי שיש בו דעת להכיר אם הוא ראה קרי, נראית כשייכת רק בקטן המכיר את עצמו, ובפשטות כך היתה המציאות בשעה שהיו נוהגים בטהרות, ורגילים להקפיד על זהירות מטומאת הקרי (וכמו כן גיל הנישואים היה מוקדם בהרבה מכפי שהוא כיום, וכנפסק בשו"ע אבן העזר א,ג שמצוה מן המובחר להתחתן עם ההגעה לגיל המצוות, וראה בבית יוסף שם, שכמה מהראשונים מתירים אף בשנה שקודם לכן). אולם בימינו, שאין נוהגים להקפיד על כך, מסתבר לומר, שהקטן אינו מודע לפעם הראשונה בה הוא ראה קרי – אלא אם כן הוא מקדיש תשומת לב מיוחדת לדבר (ואף לגבי חלת חוץ לארץ קשה להקל). 

לא חוששים לקטנות הרואות דם

באופן דומה לחשש הנידון אצל ילדים, ישנו חשש גם אצל ילדות. כל ילדה הרואה דם טמאה, וכאשר המחזור מתחיל, הדבר ניכר והילדות יודעות זאת. אולם תופעה ידועה הנזכרת בגמרא (נידה לב,א) היא, כי ילדות רואות דם בסמוך ללידתן, וראייה זו מטמאה אותן (שהרי אפילו תינוקת בת יומה נטמאת בטומאת נידה). 

במקרה שהילדה ראתה בקטנותה, אין לה כל אפשרות לדעת זאת כאשר היא גדלה. למרות זאת, אנו מחזיקים אותה בחזקת טהרה עד לתחילת ראייתה, כמובא בגמרא בנידה (י,ב): "חזקה בנות ישראל עד שלא הגיעו לפרקן – הרי הן בחזקת טהרה..."; וכך פוסק הרמב"ם (מטמאי משכב ומושב ד,ח). 

ובאמת, הרב קנייבסקי עצמו (דרך אמונה שם אות סא) מביא את דברי הרמב"ם הללו כראייה לכך, שאין לחשוש למיעוט בנות הרואות דם בקטנותן בנוגע לאכילת חלת חוץ לארץ (וראה בנידה לב,א שרבי מאיר חשש למיעוט בנות הרואות בשביל לגזור על בנות הכותים, בהתאם לשיטתו "חיישינן למיעוטא", ואילו חכמים החולקים עליו, לא חששו בזה אף לגבי בנות הכותים. לגבי בנות ישראל, אף רבי מאיר לא חשש, מאחר שבנות ישראל מודעות בצורך בטהרה אחרי ראיית הדם).

מגמרא זו מביא רבי יעקב מליסא (בספרו "מגן האלף" הנ"ל) ראייה, כי אף לגבי ילד שהגיע לגיל תשע אין לחשוש שמא הוא ראה קרי, וניתן לסמוך על חזקת טהרתו ולהאכילו חלת חוץ לארץ (חידוש נוסף המופיע בדבריו הוא, כי לדעתו אף לאחר שהגיע הילד לגיל מצוות יש להאמין לו שלא נטמא, על פי הכלל "מיגו", מתוך שהיתה לו טענה טובה יותר לטעון, הוא נאמן גם כאשר הוא טוען טענה גרועה– שהרי הוא היה נאמן אם הוא היה אומר שהוא טבל, ועל כן ממילא הוא נאמן לומר, שלא נטמא). 

אמנם, נראה שיש מקום לחלק בין הדברים: ראיית הדם של הקטנה, היא מיעוט המתרחש, אולם על פי רוב הוא אינו מתרחש, ואין אנו צריכים לחשוש בסתמא שמא הוא היה. אולם ראיית הקרי של הקטן אינה מיעוט ואף לא רוב – היא דבר שבאופן ודאי עתיד להתרחש (פרט למציאויות חריגות ביותר כמו יעקב אבינו שלא ראה קרי – יבמות עו,א); וגם אם כעת הוא לא התרחש, הרי עוד זמן מסוים הוא צפוי להתרחש. ואף על פי שיש לנו חזקת טהרה עד עכשיו (וראה בהרחבה בספר "שב שמעתתא" שכתב רבי אריה ליב הכהן בעל "קצות החושן", שאף חזקה העשויה להשתנות נחשבת לחזקה, כמו קטנה שעדיין לא התחיל לה המחזור) – מכל מקום, כאשר הקטן יראה קרי, הסבירות היא גבוהה שהוא בעצמו לא ישים לב לזה (וכך תמה על דברי ה"מגן האלף", הרב חזקיהו ארלנגר בספרו "טהרת התורה" - 'מקור הטהרה' סימן י אות ה; בני ברק תשס"ה).

חידוש המודעות לחיי טהרה

הנחת היסוד הנזכרת, כי ילדים אינם שמים לב לראיית הקרי שלהם, בהחלט נראית כמו המציאות כיום – אולם מהמקורות הנזכרים לעיל מוכח, כי חז"ל והראשונים, לא התייחסו לכך באופן זה. נראה לומר, כי באמת הדבר יכול להשתנות ממקום למקום, ועם תשומת לב נכונה, בהחלט יש מקום לאבחנה גם אצל ילדים בנוגע לראיית הקרי שלהם.

סביר להניח, שמי שמקפיד בעצמו על טבילת עזרא, ומחנך את ילדיו להקפיד על טבילה זו, יכול לגרום להם להיות מודעים לכך. אולם גם מי שאינו מקפיד על טבילה זו, יכול לחנך את ילדיו להיות מודעים לטומאת הקרי, כהכנה לעלייה להר הבית. מסתבר מאוד לומר, שלפרק זמן קצר, ניתן גם כיום לסמוך על ילד השם ליבו לכך שלא תצא ממנו הפרשה חריגה (בוודאי אם הוא טובל יום קודם עלייתו, לא נצטרך להחשיבו כשוטה ולהטבילו למחרת שוב, ומסתבר שהוא הדין לטווח של יומיים-שלושה). 

כאשר תרבה המודעות לחיי הטהרה (ואולי גם הקדמת גיל הנישואין המצוי), בוודאי נוכל לחזור לדין הפשוט של חז"ל והראשונים, ולסמוך על כל קטן האומר שלא נטמא, ולהשאירו בחזקת טהרתו. אולם גם כיום מסתבר לומר, כי תיתכן מציאות כזו, וילדים שידוע לנו לגביהם, שהם מודעים למציאות של קרי – הם יודעים מה זה, וברור להם שלא נטמאו בזה - יכולים לעלות להר הבית ללא טבילה.

סיכום להלכה: ילד שהגיע לגיל מצוות ראוי להוליד, ואין לאפשר לו לעלות להר הבית בלי לטבול - מחשש לטומאת קרי. גם ילד שהגיע לגיל תשע נטמא כאשר יוצא ממנו קרי, אלא שמציאות הקרי בגיל זה נדירה, ויש לו חזקת טהרה – כל זמן שהוא אומר, שלא יצא ממנו קרי. אמנם, מאחר שקשה להבחין בראייה הראשונה של הקרי, ובדרך כלל הילדים אינם מודעים לנושא זה כלל, לכתחילה יש להחמיר, ולא להעלות ילדים שהגיעו לגיל תשע בלי טבילה (אך אין לקטן הטובל לברך על טבילה זו). במקרה שידוע לנו על ילד, כי הוא מודע למציאות של קרי, והוא אומר שלא ראה קרי כלל – או שלא ראה קרי מאז טבילתו, נראה שניתן להקל ולאפשר לו לעלות להר הבית בלי טבילה. 

כרמי המשפט: על טהרת קטנים בעליה להר הבית

בירורים בהלכות העלייה להר הבית || הרב הלל בן שלמה

הרב הלל בן שלמה דן בפרק השישי של כרמי המקדש ומכריע הלכה למעשה באשר לשאלה - ממתי קטן מטמא ועד איזה גיל הוא יכול לעלות להר הבית מבלי להטהר.

↓ פרק ו: טהרת קטנים לכניסה להר הבית - כרמי המשפט/ הרב הלל בן שלמה

מאחר שכניסת בעל קרי להר הבית אסורה, וטהרת בעל קרי מתבצעת על ידי טבילה במקווה, יש לברר מהו הגיל בו יש לחשוש לטומאת קרי, ולהצריך את הילד לטבול במקווה לפני שייכנס אל ההר. כפי שיתבאר להלן, להלכה ולמעשה יש לומר, כי לא כל קרי אכן מטמא את האדם, ועד לגיל תשע, אפילו אם הדבר ברור שיצא קרי מהילד, הוא אינו טמא. 

מאיזה גיל הקרי מטמא?

במשנה בנידה (דף מג,ב) נאמר, כי תינוק אפילו בן יום אחד נטמא כאשר יוצאת ממנו זיבה, והמקור לכך נלמד בגמרא, מפסוקי התורה (לפי רבי יהודה מריבוי הלשון "איש איש" - "איש איש כי יהיה זב" – ויקרא טו,ב; ולפי רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, מלשון "והזב את זובו - לזכר" – שם פסוק לג, שהכוונה לכל זכר, ואפילו בן יומו). כמה דפים קודם לכן, מובא בגמרא (לב,ב) לימוד אחר המתייחס לבעל קרי, שמריבוי הפסוק "ואיש" (האות ו' הנוספת – "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע..." – שם פסוק טז) למדים, כי רק בגיל תשע יש לו טומאה (ומקור הלימוד בתורת כהנים על פרשת מצורע – פרשת זבים פרשה ג פרק ו). הגמרא מבארת, כי לימוד זה אינו אלא בדרך אסמכתא, אך באמת שיעור זה של גיל תשע נתקבל במסורת - "הלכתא" (מושג המתפרש על ידי רבים מהראשונים, כמתייחס להלכות שנתקבלו כהלכה למשה מסיני).

על פי הדברים הללו נראה, כי אין כל מקום לחשוש לטומאת קרי אצל ילד קטן, שהרי אף אם הוא יראה קרי, הקרי אינו מטמא אותו. וכך כותב הרמב"ם בהלכות שאר אבות הטומאות (ה,ב): "אין שכבת זרע של קטן מטמאה עד שיהיה בן תשע שנים ויום אחד". שיעור זה של גיל תשע, הוא השיעור הנזכר בכמה מקומות בחז"ל, כגיל שבו הקטן נחשב "ראוי לביאה", וקודם לכן, פעולת הביאה שלו אינה נחשבת לביאה כלל (ראה לדוגמא במשנה בנידה דף מה,א). נראה, שטעם הדבר שביאתו אינה נחשבת לביאה, הוא משום ששכבת הזרע שלו אינה נחשבת באמת לשכבת זרע; וכך אנו מוצאים בדברי הרמב"ם בפירושו למשנה בהקדמה לסדר טהרות, ובדברי המאירי על נידה שם, שהם מקשרים בין הדברים. וכך כותב בספר אור זרוע (חלק א - הלכות בעל קרי סימן קכו): "אבל בן ט' שנים ויום א' לביאה, הלכה למשה מסיני שביאתו ביאה, ששכבת זרעו ראויה להוליד, ומשום כך יש לו קרי, אבל פחות מבן ט' שנים ויום א' אין לו קרי".

אמנם, בנוגע לאפשרות המציאותית של הולדה קודם ההגעה לגיל המצוות (והבאת שתי שערות), אנו מוצאים בגמרא בסנהדרין (סח,ב-סט,א) מחלוקת אמוראים. הדבר מוסכם, שמגיל תשע הילד ראוי לביאה, אולם יש מי שסובר, שאף על פי שלעצם המעשה אכן יש משמעות בגיל זה, בכל זאת, המעשה אינו יכול להביא לידי הולדת ילדים - והגמרא מבארת לפי אפשרות זו, שהשכבת זרע היא "כתבואה שלא הביאה שליש" (וכן משמע מהרמב"ם הלכות גזילה ח,ז שפסק כדעה זו: "היה הגר קטן... חזקתו שאין לו יורשים"; וכן בהלכות ממרים ז,ו לגבי בן סורר מורה, שכתב שאפשר שאשתו תתעבר רק כשהוא יביא שתי שערות). על פי הדברים הללו נראה להבין, כי קודם לגיל תשע, אין כל משמעות לשכבת הזרע היוצאת מהילד (ובהשוואה לדוגמה של תבואה המובאת בגמרא, הרי זו כתבואה שלא התחילה בכלל לצמוח).

הראב"ן: קרי של קטן בן יום אחד מטמא 

בדברי אחד הראשונים הקדומים - הראב"ן (ר' אליעזר בן נתן, חי בערך בשנים ד'תת"נ-ד'תתק"ל, שו"ת בתחילת הספר - סימן נד; מובא גם בשו"ת ראבי"ה חלק א סימן קסז) אנו מוצאים, כי הוא נוקט בפשטות – על פי הגמרא בנידה הנ"ל – כי קרי וזיבה מטמאים, אפילו לקטן בן יומו; אלא שהוא סובר, שאין לחשוש בסתמא לטומאה זו (והנושא הנידון בדבריו הוא חלת חוץ לארץ). לפי דברים אלו ניתן לומר, כי לגבי העלייה להר הבית, אליה אנו נדרשים לטהרה מן התורה (בניגוד לחלת חוץ לארץ שנוהגת רק מדרבנן), יש מקום לחשוש לטומאה אף לקטנים ביותר, ואף קטן בן יומו יתחייב בטבילה בטרם עלייתו. 

כדברי הראב"ן הללו כותב המגן אברהם (או"ח תנז,ז), בנוגע לאכילת חלת חוץ לארץ, כי אף על פי שאנו לא חוששים בדרך כלל לטומאת קרי בגיל זה, הרי שאם אנו יודעים בוודאות שהקטן ראה קרי, אף אם הוא בן יומו - הוא נטמא (ואסור להאכילו חלת חוץ לארץ); וכן כותב התפארת ישראל בפירושו על המשנה לפסחים (הלכתא גבירתא פרק ג אות ג).

הראב"ן עצמו מזכיר את הגמרא בנידה בדבריו, כמקור לקיומה של הטומאה בגיל זה, אולם דבריו אינם נראים כמתיישבים עם דברי הגמרא שם. המגן אברהם אינו מזכיר את הראב"ן, וגם לא את הגמרא בנידה, ותמהו על דבריו כמה מהאחרונים בהגהותיהם לשו"ע במקום (רבי משה סופר בעל ה'חתם סופר'; ה'דגול מרבבה' לרבי יחזקאל לנדא בעל ה'נודע ביהודה' - תע"ג-תקנ"ג). בעל ה'חק יעקב' על השו"ע (רבי יעקב ריישר, ת"ל-תצ"ג) כותב, כי דברי הגמרא והרמב"ם נעלמו מנגד עיניו של המגן אברהם בשעה שכתב את הדברים הללו. גיסו של רבי יעקב ריישר, בעל ה'אליה רבה' (רבי אליהו שפירא, שהיה תלמיד חבר של המגן אברהם) משיב, כי באמת המגן אברהם נוקט כדברי הראב"ן ולא כדברי הרמב"ם; אם כי האליה רבה עצמו מתחבט ביישוב דברי הראב"ן עם דברי הגמרא. בפירוש 'מחצית השקל' (רבי שמואל מקלן, פירוש על המגן אברהם) כותב, כי בהנחה שניתן ליישב את דברי הגמרא לשיטת הראב"ן, הרי שגם את דברי המגן אברהם יש ליישב באותו אופן. 

אפשרות: קרי של קטן מטמא אותו אך לא מטמא אחרים

על מנת ליישב את דברי המגן אברהם עם דברי הגמרא בנידה ועם דברי הרמב"ם, יש מי שכותב, כי הקטן נטמא מהקרי היוצא ממנו אף כאשר הוא בן יומו, אלא שהוא אינו מטמא אחרים, כל זמן שהוא אינו בן תשע (מהר"י לב במכתב לרבי יעקב ריישר בעל ה'חק יעקב', מובאים דבריו בשו"ת שבות יעקב חלק א סימן כב). 

לדברי המהר"י לב מגיב רבי יעקב ריישר (בשו"ת שבות יעקב שם) ומעיר, כי דברי הגמרא מתבססים על פסוק העוסק בעצם טומאת בעל הקרי ("ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע"), והגמרא – שאינה מזכירה את החלוקה בין הטומאה העצמית של בעל הקרי לבין הטומאה החיצונית לאחרים, בהכרח שאיננה סוברת כן. גם דברי הרמב"ם בהלכותיו, בנוגע לקטן, בהכרח מתייחסים לעצם הטומאה, ולא לטומאה חיצונית לאחרים, שהרי הוא אינו מזכיר כל חלוקה בעניין זה; וכך הם דבריו בפירושו למשנה בהקדמה לסדר טהרות: "וטומאת שכבת זרע יש בה אב אחד, והוא ששכבת זרע היא אב הטומאה. ומתנאיה שתצא מבן תשע שנים ויום אחד ולמעלה". כלומר, כל זמן שלא מתקיים התנאי, שהיא תצא מילד מגיל תשע ומעלה, אין כל טומאה בשכבת זרע זו. ובאמת, על פי המתבאר לעיל, ששכבת הזרע בגיל זה אינה נחשבת כלל כראויה להזריע (גם לא כתבואה שלא הביאה שליש, אלא כתבואה שאינה צומחת כלל), הרי שאין מקום לטומאה משכבת זרע זו.

בעל השבות יעקב מביא ראיה נוספת לדבריו, מהגמרא בנידה (מג,ב) אשר דנה בשיעור טומאת הקרי, ומביאה את דעת רבי חנילאי, המחלק בין הטומאה העצמית של הרואה, שהיא בכלשהוא, לבין טומאה חיצונית של נגיעה, שהיא רק בשיעור עדשה. הגמרא מקשה על דעה זו מברייתא המחלקת בעניין זה: "חומר בשכבת זרע מבשרץ. וחומר בשרץ מבשכבת זרע. חומר בשרץ - שהשרץ אין חלוקה טומאתו, מה שאין כן בשכבת זרע. חומר בשכבת זרע - שהשכבת זרע מטמא בכל שהוא, מה שאין כן בשרץ. מאי לאו - לנוגע? לא, לרואה". כלומר: בטומאת שכבת הזרע יש לנו חלוקה, שמתחת לגיל תשע שכבת הזרע אינה מטמאה, ובזה השרץ חמור יותר, שאין לנו חלוקה כזו לגביו (וכלשון רש"י שם ד"ה אין לו: "דשרץ קטן מטמא כגדול, אבל קטן פחות מבן ט' אין לו קרי"). אולם בנוגע לשיעור הטומאה, יש חומרה בשכבת הזרע שהיא מטמאת בכלשהוא, ואילו השרץ רק בשיעור כעדשה. אם נאמר שברייתא זו עוסקת בטומאת הנוגע, קשה על דעת רבי חנילאי, הסובר ששיעור טומאת הנוגע הוא בכעדשה, ועל כן הגמרא מבארת ברייתא זו, כעוסקת בטומאת הרואה. ממילא יש לומר, כי אף דברי הברייתא בתחילתה, על החלוקה בטומאת השכבת זרע, מתבארים לגבי הרואה שכבת זרע, ולא לגבי טומאה חיצונית של נגיעה. 

בספר 'חק יוסף' (רבי יוסף ברסלוי, פרנקפורט ת"צ) על השו"ע מבאר כדברי המהר"י לב, לחלק בין טומאה עצמית לטומאה חיצונית; והוא כותב לדחות את ראיית השבות יעקב מהגמרא בנידה. לדבריו, דקדוק הגמרא הוא רק מהסיפא של הברייתא לגבי שיעור הטומאה - ואין ללמוד מכאן אף לרישא של הברייתא, שהרי הגמרא שם בהמשך מדגישה, כי למרות שטומאת השרץ היא בנגיעה, ניתן לבאר את שיעור טומאת השכבת זרע האמור שם לגבי ראייה ולא נגיעה, משום שהלימוד הוא מעצם העניין "שום שרץ קתני ושום שכבת זרע קתני". ממילא, אין הכרח לומר, שאף החלוקה האמורה בתחילת הברייתא, היא גם לעניין ראייה, שהרי הגמרא עוסקת בעצם טומאת שכבת הזרע, ולא בהכרח באופן של הטומאה. 

נראה להשיב על דברי החק יוסף, כי אף על פי שהגמרא נוקטת "שום שכבת זרע", הרי שלשון זו ננקטת בהשוואה לטומאת השרץ, אולם היא אינה מזכירה כל חלוקה בעניין זה בנוגע לשכבת הזרע, ואם אין לנו הכרח לחלק ביניהם, מניין לנו להמציא חלוקה כזו? ובאמת, מלשון רש"י הנזכרת, שפחות מבן ט' "אין לו קרי", משתמע שאין לו קרי כלל, ובוודאי שכוונתו אף בראיה ולא רק בנגיעה (וכן הוא לשון האור זרוע דלעיל; וראה גם ברשב"ץ לנידה לד,ב "שאין שכבת זרע שלו טמא"). 

עוד כתב ב'חק יוסף' שם, כי למסקנת הגמרא, שהלימוד מהפסוק אינו אלא אסמכתא, והטומאה בגיל תשע נלמדת ב'הלכתא', הרי שאין אנו מוכרחים לומר, שהלימוד מתייחס לטומאת הראייה, וניתן לבאר שהכוונה היא לטומאת המגע. אולם לכאורה יש דוחק גדול בדבריו, שהרי אף על פי שהגמרא למסקנתה אכן אינה לומדת זאת משם, הרי שהיא כן מבינה שפסוק זה הוא האסמכתא לדבר, וכפי שמובאת דרשת התורת כהנים על פסוק זה. 

ראייה נוספת המובאת בדברי ה'חק יוסף', היא מדברי רבינו ירוחם (בספר 'תולדות אדם וחוה' נתיב ה חלק ג דף מב טור ג), שכתב כי יש להאכיל חלת חוץ לארץ לכהן הקטן מגיל תשע, שלא ראה קרי; ודקדק הבית יוסף (או"ח תנז) מדבריו, שכאשר הקטן כבר הגיע לגיל תשע, חזקה עליו שהוא כבר ראה קרי. משמע מכאן, שקודם לגיל תשע, אין להחזיק בסתמא שהוא ראה - אולם אם הוא ראה הוא ודאי טמא. אמנם, פירוש זה אינו מוכרח בדברי הבית יוסף, שהרי ניתן לומר, כי אף על פי שהוא ראה קודם לגיל תשע, ראייה זו לא טמאה אותו, ואילו בגיל תשע הראייה מטמאה אותו, ועל כן יש חזקה שהוא טמא בגיל זה. על כך יש להוסיף עוד, כי לא זו בלבד שפירוש החק יוסף בדברי הבית יוסף אינו מוכרח, אלא אף דברי הבית יוסף עצמם בביאור דברי רבינו ירוחם אינו מוכרח, כפי שדוחה אותם ה'ברכי יוסף', ויתבאר בעז"ה בפרק הבא. 

ה'ברכי יוסף' (שנכתב על ידי רבי חיים יוסף דוד אזולאי – החיד"א) על השו"ע שם, מרחיב בדחיית דברי ה'חק יוסף', והוא כותב לגבי דברי השבות יעקב, כי הם "חזקים כראי מוצק" (אם כי בנוגע לראייתו מהגמרא בנידה הוא דווקא מסכים לדברי ה'חק יוסף', שאין משם ראייה). הברכי יוסף אף כותב, כי מסתבר לומר, שנפלה טעות סופר בדברי הראב"ן, והוא לא התכוון לומר, ששכבת זרע של קטן בן יומו תטמא אותו, אלא רק זיבה של קטן בן יומו. גם בספר "חמד משה" על השו"ע (לרב גדליה משה הלוי, נדפס לראשונה בפיורדא תקכ"ט) מאריך להוכיח כדברי השבות יעקב, ולדחות את דברי החק יוסף.

הכרעת ההלכה: אין טומאת קרי לקטן עד גיל תשע 

חילוקם של המהר"י לב וה'חק יוסף' מובא גם במנחת חינוך (מצוה קפ), וגם בספר "מי נפתוח" (חלק 'אמנה' אות לז וחלק 'פרפר' אות יט) מאריך לנסות לדקדק כדבריהם. בין היתר הוא מביא מדברי רש"י לסוכה (כא,א ד"ה ומביאין נשים), המתייחס למשנה בפרה ג,ב על החצרות בירושלים בו היו נשים המגדלות את ילדיהם, והוא מבאר את הסיבה שמדובר בילדים עד גיל שמונה (כפי שגורסים רבים מהמפרשים בתוספתא) – "שלא ראו קרי" (וטעם זה של קרי מובא גם בר"ש ורע"ב ותפארת ישראל על המשנה שם, ובתוספות בסוכה שם ד"ה ומביאין) – ולדעתו יש לדקדק, כי אם הם ראו קרי, הם טמאים (ובדומה לזה כותב בחכמת שלמה על השו"ע שם). אולם דקדוק זה אינו נראה הכרחי כלל וכלל, שהרי כפי שנתבאר לעיל, עד גיל זה אין להם קרי כלל (כפי שרש"י עצמו כותב), וממילא, הם לא ראו קרי. 

חילוק זה בין טומאת עצמם לטומאת אחרים בנוגע לטומאת הקטנים אינו נזכר כלל בדברי חז"ל או בדברי הראשונים. ואף על פי שהראב"ן אכן נקט שיש טומאת קרי לקטן בן יומו, והראבי"ה הביאו (ויש שמבינים כן מדברי היראים סימן שצ"א: "קטן בן יום אחד מיטמא לזיבה; ובעל קרי איתקש לזב בראייה ראשונה" – ראה בברכי יוסף שם; אם כי ייתכן לומר, שדבריו הם שני עניינים נפרדים, ואין לחברם), וכך מצאנו שנוקט בפירוש בעל תפארת ישראל - הרי שהדבר ברור על פי המתבאר לעיל, שהרמב"ם והמאירי ורש"י והאור זרוע והרשב"ץ הנזכרים, לא סברו כן. ובאמת, רבים הם האחרונים שתמהו על דברי המגן אברהם, ולא קבלו אותם כלל (מהנזכרים לעיל: שבות יעקב, חתם סופר, דגול מרבבה, ברכי יוסף, חמד משה; וכן כותב הנצי"ב מוולוז'ין בפירושו על השאילתות 'העמק שאלה' שאילתא קז, וכן הוא בשו"ע הרב תנז,כ, וכן הוא ב'מקור חיים' לרבי יעקב מליסא על השו"ע שם; וכן נוקט בספר 'ערוך השולחן העתיד' על טהרות קז,יג). יש להוסיף, כי בדומה למה שכתב הברכי יוסף על הראב"ן, שמסתבר לומר, שנפלה טעות סופר בדבריו, וכוונתו רק לטומאת זיבה, כך כותבים כמה אחרונים בדעת המגן אברהם, שיש לבאר בכוונתו או להגיה בדבריו, שיש טומאת זיבה לקטן בן יומו, אבל לא טומאת קרי ('פרי מגדים' על המגן אברהם שם; 'בגדי ישע' על המגן אברהם שם; פירוש 'נחל האשכול' על ספר "האשכול", חלק ג עמוד 87 אות כא). המשנה ברורה כותב להלכה, כי אין טומאת קרי לקטן פחות מגיל תשע, והוא מדגיש בשער הציון (אות לא), כי דבריו הם כמו החק יעקב ושאר האחרונים, ולא כמו המגן אברהם. 

למרות שהנידון בדברי המגן אברהם הוא חלת חוץ לארץ, שאיסור אכילתה בטומאה הוא רק מדרבנן, נראה שדחיית דבריו מההלכה היא מוחלטת, משום שדבריו עומדים בסתירה לדברי הגמרא והרמב"ם ועוד ראשונים, ואין צורך לחשוש לדבריו אף בנוגע לטומאה שהיא מן התורה – כמו בעלייה אל הר הבית. כך אנו מוצאים בפירוש "משך חכמה" (רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק) על הפסוק המחייב את שילוח בעל הקרי מהר הבית (דברים כג,יא), כי המדובר דווקא ב"איש" הנטמא – "וכי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור", והכוונה היא למעט קטן מבן תשע, כפי שנדרש מריבוי הפסוק "ואיש", לגבי עצם טומאת בעל קרי; וכך אנו מוצאים בשו"ת נודע ביהודה (מהדורה תניינא – יורה דעה סימן קלד), שהוא מבאר, כי אין טומאת קרי לקטן פחות מגיל תשע – והנידון שם הוא בנוגע לדיני שילוח המחנות (וכן מורים להלכה ולמעשה בספר "אל הר המור" עמוד כג ועמוד קמז). 

לסיכום: ילד עד גיל תשע יכול לעלות להר הבית בלי לטבול ואין הוא צריך לחשוש לטומאת קרי - ואף אם יצאה ממנו שכבת זרע, הוא אינו טמא. 

כרמי המשפט: כניסת בעל קרי להר הבית

בירורים בהלכות העלייה להר הבית || הרב הלל בן שלמה

בין הראשונים יש מחלוקת לגבי כניסת בעל קרי להר הבית. הרב הלל בן שלמה מביא בפרק החמישי של כרמי המקדש את הדעות השונות ומכריע הלכה למעשה.

↓ פרק ה: כניסת בעל קרי להר הבית - כרמי המשפט/ הרב הלל בן שלמה

אדם שמגופו יוצאת שכבת זרע נקרא בדברי חז"ל "בעל קרי", על שם הכינוי "מקרה" המופיע בפסוק המתייחס לאדם שנטמא בטומאה זו: "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, ויצא אל מחוץ למחנה, לא יבוא אל תוך המחנה" (דברים כג,יא). פסוק זה מלמד אותנו על איסור הימצאותו של בעל הקרי בתוך המחנה – ולפי המבואר בברייתא בגמרא בפסחים (סח,א), ה"מחנה" אליו נאסרת כניסת בעל הקרי בפסוק זה, הוא "מחנה הלויה" - הר הבית. אמנם, יש מהראשונים מדבריהם משתמע להתיר את כניסת בעל הקרי להר הבית, אך רוב ככל הפוסקים נקטו כדברי הגמרא בפסחים, ואסרו את כניסתו על פי הלימוד הנזכר, ועל פי לימוד נוסף שיובא להלן, וכפי שיתבאר.

מצות שילוח הטמאים – איזה טמאים?

במצות התורה של שילוח הטמאים אל מחוץ למחנה בפרשת נשא נאמר: "צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה: כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" (במדבר ה,ב). בעל הקרי אינו נזכר בפסוק זה, ולכאורה ניתן להבין, כי אין חיוב לשלח אותו אל מחוץ למחנה. כך באמת מבארים כמה מהמפרשים, אשר מדגישים את חומרת טומאתם של הטמאים הנזכרים בפסוק זה – מצורע, זב, טמא מת – שהם טמאים למשך שבעה ימים, והם גם מטמאים אנשים אחרים; בניגוד לטומאת בעל הקרי, אשר נמשכת רק יום אחד, ובערב לאחר טבילתו, הוא כבר טהור לגמרי. כמו כן, בניגוד לטמאים הנזכרים בפסוק זה, שטומאתם חמורה והם מטמאים אנשים אחרים, טומאת בעל הקרי היא טומאה קלה, שאינה מטמאת אנשים אחרים (אבן עזרא; חזקוני; פירוש הטור הארוך).

לפי מפרשים אלו, איסורו של בעל הקרי הנזכר בפרשת כי תצא, מתייחס למחנה היוצא למלחמה עם הארון, שבגלל קדושתו הגדולה של הארון, ההימצאות בקרבת מקום אליו בלי מחיצות קבועות, מחייבת שמירה על רמת טהרה גבוהה מהרגיל, ועל כן בעל קרי משתלח משם. ממילא יש לומר על פי דבריהם, כי כאשר ישנן מחיצות קבועות בין דרגות הקדושה השונות, כמו בהר הבית ובעזרה, אין חובה לשלח את בעל הקרי אל מחוץ למחנה – על כל פנים לא באופן המחמיר יותר מאשר בשאר הטמאים; וממילא, כניסת בעל הקרי להר הבית תהיה מותרת. 

הבנה זו, שנראית כסותרת את דברי הגמרא בפסחים (סח,א) הנ"ל, כי יש לשלח את בעל הקרי אל מחוץ לשתי המחנות – מחנה שכינה ומחנה לויה – נראית כמתאימה לפירושו של הרמב"ן על התורה בפרשת כי תצא (שם כג,יא), המצטט את דברי הגמרא ומבארם כמתייחסים למקרה שהארון נמצא עמהם שם – והיינו, כשישראל היו במדבר, כשהיו יוצאים למלחמה בתקופה זו, בטרם הועבר הארון אל מקומו בקודש הקדשים (אמנם, מלשון האבן עזרא נראה, שביציאה למלחמה יש רק מחנה אחד, ולא ניתן לבאר את השילוח משני המחנות האמור בגמרא כמתייחס למחנה זה). לפי דבריו יש לומר, כי כאשר ישראל אינם במדבר, והארון נמצא במקומו בקודש הקדשים – ועל אחת כמה וכמה במקרה שהארון אינו נמצא בכלל – הרי שאין איסור בכניסת בעל הקרי להר הבית (אמנם, בגמרא בפסחים כלל לא נזכר הארון, ובהחלט יש לראות בפירוש זה דוחק גדול).

כמובן, שקשה להסיק מסקנות הלכתיות מדברי פרשני המקרא, כאשר הם אינם מזכירים בדבריהם את דברי הגמרא, ודבריהם לא נאמרו כהנהגה הלכתית למעשה. ייתכן גם לומר בדעתם, שלהלכה ולמעשה יש לחלק בין מחנה הלויה במדבר, שם הלויים היו גרים עם נשותיהם, ודווקא שם לא היה שייך לאסור על בעל קרי את הכניסה לשם, לבין הר הבית, שם לא מתגוררים אנשים עם נשותיהם (וראה עוד בעניין שהיית הלויים עם נשותיהם במדבר, בספרנו "שמירת המקדש" פרק כב). מכל מקום, מפשטות דבריהם נראה, שאכן אין איסור בכניסת בעל קרי להר הבית.

בעל קרי בהר הבית - מחלוקת התנאים

בספרי לפרשת כי תצא (פסקה רנה) מובאת מחלוקת תנאים בפירוש הפסוק העוסק בשילוחו של בעל קרי: "ויצא אל מחוץ למחנה, מצות עשה. לא יבא אל תוך המחנה, מצות לא תעשה. רבי שמעון אומר: ויצא אל מחוץ למחנה - זו מחנה לוי, לא יבא אל תוך המחנה - זו מחנה שכינה". לפי דברי רבי שמעון, מכפילות הלשון יש ללמוד, כי יש לשלח בעל קרי אל מחוץ לשתי המחנות – וממילא כניסתו להר הבית אסורה; וכדברי הברייתא בגמרא בפסחים (סח,א) שהזכרנו. אולם מדברי תנא קמא ניתן להבין, כי כפילות הלשון אינה באה ללמדנו על מחנה נוסף ממנו יש לשלח בעל קרי, אלא רק על כך שיש עשה ולא תעשה בחובת שילוחו. ממילא ניתן להבין בשיטתו, כי בעל קרי מחויב להשתלח רק ממחנה אחד, והוא מחנה השכינה – העזרה.

אפשרות הבנה זו נזכרת בגמרא שם בדברי רבינא, ועל פי דבריו מסתבר לומר, שאכן התנאים חלוקים בשאלת חובת שילוח בעל הקרי מהר הבית. אולם הגמרא דוחה את דבריו ומבארת, שמכפילות המילה "מחנה" יש ללמוד, שהכוונה היא לשילוח משתי מחנות. לפי מסקנה זו ייתכן לומר, כי אין מחלוקת בין התנאים בספרי: הכפילות ממנה תנא קמא לומד שיש עשה ולא תעשה, היא מהלשון "ויצא" (ציווי של עשה) ו"לא יבוא" (ציווי של לא תעשה), אך גם הוא מסכים לדברי רבי שמעון, שישנה חובה לשלח בעל קרי אל מחוץ לשתי המחנות. כך גם אנו מוצאים בדברי רש"י על התורה, המביא את שני הלימודים של התנאים הללו, וכך גם מופיע במדרש תנאים על דברים שם.

גם אם נאמר, כי התנא הראשון אינו מקבל את דברי רבי שמעון, ולהבנתו הפסוק אינו מלמדנו על חובת שילוח ממחנה הלויה, מאחר שהוא אינו מציין מהו המחנה ממנו יש לשלח בעל קרי, ייתכן לומר בדעתו, כי הוא אינו חולק על רבי שמעון בנוגע למקום השילוח, אלא רק בנוגע לאופן הלימוד מפסוק זה - אך גם לדעתו בעל קרי אסור בהר הבית, ולדעתו יש ללמוד זאת מפסוק אחר. ובאמת אנו מוצאים לימוד אחר בגמרא בפסחים (סז,א), על פי ריבוי לשון הפסוק "כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש", שהלשון "כל" מרבה טמאים הדומים לטמא הראשון: "כל טמא לנפש", מרבה את טמאי השרץ, שמשתלחים אף הם ממחנה השכינה כמו טמאי המת; והריבוי "וכל זב" מרבה את בעל הקרי, שהוא משתלח ממחנה הלויה, כשם שהזב משתלח משם.

במאמר מוסגר נעיר, כי הלימוד מכפילות הפסוק האמור בנטמא ב"מקרה לילה", מבוסס על פשטות הלשון שהמדובר באדם שראה קרי. אמנם, מהגמרא בנזיר (סו,א) משתמע, כי אין המדובר בפסוק זה על בעל קרי רגיל, אלא על זב שראה קרי (כפי שמפרשים שם תוספות והרא"ש את כפילות המילים "אשר לא יהיה טהור" והיינו זב, ולאחר מכן "מקרה לילה") – אם כי גמרא זו אינה עוסקת כלל בעלייה להר הבית (ובשו"ת דברי יציב חושן משפט סימן קכג, מבאר בדעת הרמב"ם המשמיט את איסור כניסת בעל קרי כמובא להלן, כי הוא פסק כדברי הגמרא בנזיר ולא כדברי הגמרא בפסחים). 

האם הלימוד מהפסוק "וכל זב" מוסכם?

גם לגבי הלימוד מריבוי הפסוק "וכל זב", יש מקום להבין כי הוא אינו מוסכם. לימוד זה מובא בגמרא בפסחים שם, בביאור שיטת רבי שמעון במחלוקת תנאים נוספת. לדעת רבי שמעון, יש לפטור ממלקות את המצורע הנכנס לפנים ממחיצתו, משום שאיסור הכניסה האמור בו, הוא "לאו הניתק לעשה" – שאין לוקים עליו. כלומר, אף על פי שישנו איסור בכניסת המצורע לפנים מחומת העיר, על המצורע שנכנס יש חובה לצאת, וחובה זו מחליפה את העונש של מלקות, שהיה צריך לחול עליו. חובה זו נלמדת מהפסוק "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג,מו). לעומתו, רבי יהודה סובר, כי המצורע הנכנס לפנים ממחיצתו חייב מלקות, והפסוק "בדד ישב" אינו מהווה תחליף לעונש, אלא רק בא ללמדנו להיכן יש לשלח את המצורע – אל מחוץ לשלושת המחנות. 

לפי דעת רבי שמעון, שילוח המצורע אל מחוץ לשלושת המחנות, נלמד מכך שהפסוק מזכיר שלושה סוגי טמאים בשלוש דרגות חומרה שונות, ועל כן על המצורע – שהוא בדרגת הטומאה החמורה ביותר - להשתלח אל מחוץ לשלושת המחנות, משום שהוא חמור בכל עניין יותר מאשר בעל הקרי, המתרבה יחד עם הזב בפסוק הנזכר; ואילו הזב – שהוא בדרגת הטומאה השניה בחומרתה - משתלח אל מחוץ לשתי מחנות, משום שהוא חמור בכל עניין יותר מהשרץ, המתרבה יחד עם טמא המת. אבל לפי רבי יהודה, אין צורך בריבוי הטמאים הנוספים מפסוק זה, משום שאת שילוח הזב משתי מחנות הוא לומד מלשון הפסוק "ולא יטמאו את מחניהם" (במדבר ה,ג), שנאמר בלשון רבים, לתת מחנה לזה ומחנה לזה. ממילא, מהפסוק "כל צרוע וכל זב" אין כל ראיה לפי שיטתו, כי יש לשלח את בעל הקרי אל מחוץ לשתי מחנות (אם כי ייתכן שהוא סובר זאת על פי הדרשה דלעיל, מכפילות לשון "המחנה" בפרשת כי תצא).

יש לציין, כי במקום אחר אנו מוצאים דרשה אחרת בריבוי הפסוק "וכל זב" - כי הוא בא לרבות את הרואה ראייה אחת של זוב, שאף הוא צריך להשתלח, למרות שהוא אינו טמא בטומאת הזיבה (ספרי זוטא במדבר ה,ב; וכן הוא בבמדבר רבה פרשת נשא פרשה ז סימן ח). גם לפי לימוד זה, אין הוכחה לגבי חובת שילוחו של בעל הקרי משתי המחנות (ולמרות שזב הרואה ראיה אחת טמא כדין בעל קרי – יש ללמוד מכאן, שלא כל בעל קרי צריך להשתלח, אלא רק אם הוא ראה את הראייה החמורה יותר, של זוב. מכל מקום, גם לפי התנא הנוקט לימוד זה, ייתכן לומר, שהוא מסכים ללימוד האחר של רבי שמעון לאסור כניסת בעל קרי, בספרי בפרשת כי תצא הנזכר לעיל). 

עוד יש להוסיף, כי עצם צורת הלימוד מריבוי המילה "כל", הוא דבר שבמקום אחר בגמרא בפסחים (מג,א) מבואר – בהקשר אחר - שרק לפי שיטת רבי אליעזר ניתן לדרוש כן, ואילו חכמים החולקים עליו סוברים, שאין לדרוש מילה זו (וראה ברש"י שם מג,ב ד"ה אין היתר, הדוחה אפשרות לחלק בין המילה "כל" למילה "וכל"; וכן הוא בתוספות לנזיר לו,א ד"ה אין היתר, ובפירוש הרא"ש לנזיר לה,ב).

הכרעת ההלכה: בעל קרי אסור בהר הבית 

בשני מקומות בגמרא (פסחים סז,ב; תמיד כז,ב) מופיעים דברי רבי יוחנן, לפיהם בעל קרי משתלח אל מחוץ לשתי מחנות. הגמרא בפסחים מסייעת לדבריו מהלימוד הנזכר "וכל זב – לרבות בעל קרי", ובמסקנתה מובאת הברייתא הנזכרת, הלומדת מן הפסוק בפרשת כי תצא על חיוב שילוחו של בעל הקרי אל מחוץ לשתי המחנות. גם אם נאמר שישנן דעות אחרות בדברי חז"ל, הרי שהגמרא אינה מביאה בפירוש כל דעה חולקת, וברור שהיא פוסקת להלכה כדבריו.

ובאמת, למרות שישנן אפשרויות להקשות על שני הלימודים הנזכרים, לא מצאנו בדברי חז"ל חולק מפורש על איסור בעל קרי בהר הבית. אמנם, המשנה בכלים (א,ח) המונה את הטמאים האסורים בהר הבית אינה מזכירה את איסור כניסת בעל הקרי לשם; אך בוודאי רבי יוחנן, הסובר בעצמו את הכלל "הלכה כסתם משנה" (שבת מו,א), אינו בא לחלוק על דברי המשנה, ולשיטתו יש לומר, כי המשנה לא פירטה את בעל הקרי, למרות שגם הוא אסור בכניסה לשם. בדומה לזה מפרשים על המשנה בכלים שם הר"ש (א,ט) והתפארת ישראל (א,ח), כי אף בעל קרי נכלל באיסור הזב האמור במשנה (על פי הלימוד "וכל זב", או משום שבעל קרי הוקש לזב, כמבואר בנידה כב,א). 

איסור כניסת בעל קרי להר הבית נזכר בדברי רבים מהראשונים בהקשרים שונים. יש המביאים את הריבוי "וכל זב – לרבות בעל קרי", כלימוד מוסכם להלכה (רש"י בכמה מקומות, לדוגמה – יבמות ז,ב ד"ה וראה, זבחים לב,ב ד"ה שחל; תוספות בכמה מקומות - יומא ו,א ד"ה מביתו, זבחים לב,ב ד"ה ורבי יוחנן, נידה כב,א ד"ה למימרא; פירוש הרא"ש לנזיר מד,ב; ריטב"א יבמות ז,ב; מאירי יבמות ג,ב; יראים סימן רעז וסימן שצא; מפרש לתמיד כז,ב ד"ה חוץ); ויש מי שמביא רק את הלימוד מהפסוק: "ויצא אל מחוץ למחנה, לא יבוא אל תוך המחנה" (סמ"ג סימן שד. על פי העמדת הלימוד הראשון רק בשיטת רבי שמעון, כפי שנתבאר בדברינו לעיל, הרי שהדבר מתאים לפסיקתו כדעת רבי יהודה בעניין מצורע הנכנס לפנים ממחיצתו, שלוקה, כפי שפוסק גם הרמב"ם, ולא כתוספות וריטב"א בשבועות ד,ב שפוסקים כרבי שמעון שאינו לוקה – על פי פסיקת רב חסדא בפסחים שם). בספר "אל הר המור" (הלכות העלייה להר הבית - הרב יצחק שפירא והרב יוסף פלאי – יצהר תשנ"ז) מופיע ביאור נרחב בעניין זה (עמודים סט-פח) והביאו שם עוד ראשונים רבים הנוקטים כן בהקשרים שונים.

שיטת הרמב"ם: אין איסור בכניסת בעל קרי

הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (ז,טו) ובהלכות ביאת המקדש (ג,ג) נוקט את לשון המשנה בכלים בנוגע לאיסורי הכניסה להר הבית של הזבים והזבות, הנידות והיולדות – ואילו איסור כניסת בעל קרי אינו מוזכר בדבריו. המשנה למלך (בית הבחירה שם) תמה על השמטתו ומבאר, שבוודאי אף לשיטתו בעל קרי אסור בהר הבית (וראה בספר "אל הר המור" שם, שמביאים עוד כמה אחרונים הנוקטים כן בדעתו. נראה שגם הם נוטים להסכים לדבריהם, אם כי במסקנתם הם כותבים, ששיטת הרמב"ם בזה אינה ברורה). 

לדעת המשנה למלך, יש לדקדק כן מדברי הרמב"ם (בית הבחירה ח,ז) על בעל קרי שנטמא, שהולך תחת המסיבה (בדרך תת קרקעית; ולשון המשנה בתמיד א,א "מסיבה ההולכת תחת הבירה"), והיינו דווקא במחילה, שמחילות לא נתקדשו – ויש לבאר זאת על פי ההבנה, שבעל קרי אסור בהר הבית. הבנה זו מבוססת על דברי הגמרא בתמיד (כז,ב) המביאה מכאן סיוע לדברי רבי יוחנן, שמחילות לא נתקדשו, ובעל קרי משתלח אל מחוץ לשתי מחילות. אמנם, בפירוש הרא"ש ובמפרש לתמיד כבר הדגישו, כי הסיוע לדברי רבי יוחנן לא נאמר לגבי חובת שילוח בעל הקרי, אלא רק לגבי הדין הראשון האמור בדבריו, שהמחילות לא נתקדשו. 

מדוע באמת לא ניתן ללמוד מכאן לגבי חובת שילוח בעל הקרי? נראה לומר, שהדבר תלוי במקום אליו אנו מצריכים את בעל הקרי להשתלח ממנו. אם באמת בעל הקרי אינו יכול להישאר בהר הבית, ולמחילה זו אין קדושה אפילו כקדושת הר הבית (כפי שיש ראשונים שכותבים – לדוגמא רש"י פסחים פו,א ד"ה כי אמרה), אכן יש מכאן ראיה טובה לחובת שילוחו מהר הבית. אולם הרמב"ם אינו כותב שלמחילה זו אין קדושה כקדושת הר הבית, וייתכן שלדעתו באמת לזבים ולזבות הכניסה לשם אסורה, אלא שבעל קרי אינו אסור בהר הבית.

הרמב"ם בפירושו למשנה בתמיד (א,א) מסביר, כי המדובר במחילה ההולכת תחת העזרה, והמחילה אינה מקודשת, מאחר שהיא פתוחה להר הבית ולא לעזרה. לפי המשנה למלך, מדוע הסביר הרמב"ם שהמסיבה עוברת תחת העזרה, והלא לפי דבריו (שלדעתו יש לדקדקם מהרמב"ם עצמו בנידון זה) אף להר הבית כניסתו אסורה ולא רק לעזרה? ובאמת, כבר נחלקו בגמרא (יומא ב,א) האמוראים בנוגע לפירוש דברי המשנה "הבירה" (שמופיעים במסכת פרה ג,א), האם הכוונה היא למקדש עצמו (כפי שמבאר ריש לקיש), או למקום מסוים בהר הבית הנקרא בשם זה (רבי יוחנן). דברי הרמב"ם מתאימים לדברי ריש לקיש, וכמותו נוקט הרמב"ם גם בפירושו לפרה שם. נראה לבאר בדעתו, כי דברי רבי יוחנן על איסור בעל קרי בהר הבית הם בהתאם לשיטתו זו, ועל כן הרמב"ם לא פסק כמותו, אלא כמו ההבנה הפשוטה המשתמעת גם מהפסוק בדברי הימים א (כט,יט) כמובא בגמרא ביומא שם, כי "הבירה" היא המקדש (וכבר תמה על דברי המשנה למלך הללו, לפני למעלה ממאתיים שנה, הרב יצחק רפאל מאייו בספרו שרשי הי"ם על הרמב"ם הלכות עבודת יום הכיפורים א,ג). 

הרמב"ם בהלכות שביתת עשור (ג,ג) כותב, כי הטבילה לקרי אינה מועילה לטהרה כיום, משום שכולנו טמאי מתים. כמובן, שאם לדעתו בעל קרי אסור בהר הבית, הרי שהטבילה צריכה להועיל, בשביל להתיר את הכניסה אל ההר. ובאמת, הטעם שמביא הרמב"ם עצמו לגבי הטמאים האסורים בכניסה אל ההר, בהלכות ביאת המקדש שם, הוא טעם שאינו שייך בבעל קרי: "מפני שהן מטמאין המשכב והמושב אפילו מתחת האבן, מה שאין המת מטמא". כלומר, הזבים והזבות והנידות והיולדות, מטמאים טומאה חמורה – ואפילו כאשר הם יושבים על גבי אבן, מה שתחת האבן נטמא; ואילו המת אינו מעביר את הטומאה אל מתחת לאבן. גם בעל קרי אינו מטמא באופן זה (ראה פירוש הרמב"ם למשנה שם א,ה), ועל כן ברור מדבריו, כי בעל הקרי אינו אסור בהר הבית, וכפי שמצאנו בדברי כמה ממפרשי התורה דלעיל (וכך נוקטים בדעת הרמב"ם כמה מן המחברים: ערוך השולחן העתיד לו,י; הספר "מי נפתוח" ובו שני החלקים 'אמנה ופרפר' - פרפר יז,ג; הרב דוד שלוש בספרו 'בני עמי' עמוד רכה, הרב שלמה גורן בספרו 'הר הבית' עמוד קנג). ייתכן שכך גם סבר הרדב"ז, אשר בתשובתו העוסקת בכניסה לעליות הסמוכות למקדש בימינו (חלק ב סימן תרצא), אינו מזכיר כלל איסור על כניסת בעל קרי למקום.

מקור פסיקת הרמב"ם – הספרי לפרשת נשא

טעם זה של הרמב"ם מובא בספרי לבמדבר (נשא פסקה א), שם מבואר כי שילוח הטמאים נלמד מהמצורע, אשר יצא מן הכלל (בפסוק "בדד ישב") ובא ללמד, שכל שטומאתו חמורה יותר - שילוחו חמור יותר. כלל זה לא נאמר רק לגבי שלושת הטמאים המוזכרים בפסוק, אלא גם לגבי דרגות טומאה נוספות - יש לשלח את המצורע יותר מאשר את הזב, ואת הזב יותר מאשר את טמא המת, ואת טמא המת יותר מאשר את טבול היום, ואת טבול היום יותר מאשר את מחוסר הכיפורים. בביאור חומרת הזב מטמא המת, מובא שם טעם זה שמביא הרמב"ם, שהזב מטמא מתחת האבן בניגוד למת שאינו מטמא מתחת לאבן.

דברי הספרי אינם מתאימים ללימוד המופיע בגמרא, לפיו רבי שמעון דורש "וכל זב - לרבות בעל קרי", אולם הרמב"ם עצמו אינו פוסק כרבי שמעון, אלא דווקא כרבי יהודה, ומחייב מלקות את המצורע הנכנס לפנים מחומת ירושלים (ביאת המקדש ג,ח). על פי המבואר לעיל, גם אם אין מקבלים את לימודו של רבי שמעון מהפסוק "וכל זב", הרי שיש לימוד אחר המובא על ידי רבי שמעון בספרי לפרשת כי תצא, ממנו יש ללמוד על שילוח בעל הקרי. הרמב"ם מביא את הלימוד מפסוק זה, ונראה שהוא מקבל את דברי הגמרא והספרי על כך שהכפילות אכן מלמדת על שילוח משתי מחנות, אך הוא לומד זאת כלימוד עקרוני לטמא המשולח מהר הבית, והיינו הטמאים שהוא מזכיר כאסורים בכניסה לשם, ולא את בעל הקרי: "הטמא המשולח מהר הבית אם נכנס עובר בלא תעשה שנאמר 'ויצא מחוץ למחנה' זה מחנה שכינה, 'ולא יבוא אל תוך המחנה' זה מחנה לויה" (ביאת המקדש שם). ייתכן להבין בדעתו, כי לימודו של רבי שמעון בספרי, הוא בהתאם לשיטתו במחלוקתו בגמרא, ושני הלימודים משלימים אחד את השני (וייתכן לומר, שהלימוד בפרשת כי תצא מתייחס לחובתו האישית של בעל הקרי לצאת, בנוסף על חובת הציבור לשלחו, הנזכרת בפרשת נשא). 

יש לציין, כי הכרעת הרמב"ם על פי הספרי בניגוד לגמרא מפורשת, מנוגדת לכללים הרגילים שבידינו, כי יש לפסוק תמיד כדברי הגמרא (וראה בעניין זה באנציקלופדיה תלמודית ערך 'הלכה'). יש מי שכותב, כי אכן זו דרכו של הרמב"ם, לפסוק כדעת הספרי אף כנגד דברים המפורשים בגמרא ("כנסת הגדולה" כללי הפוסקים אות כח); אם כי יש מי שחולק בדבר (ספר "יד מלאכי" - כללי הרמב"ם אות ט). ייתכן שבמקרה שלנו, פסיקתו אינה מתבססת רק על הספרי, משום שלהבנתו יש מקורות בגמרא התומכים בדברי הספרי (בגמרא בנזיר הנ"ל או שיטת ריש לקיש ביומא). מכל מקום, מאחר שהאיסור מפורש בגמרא, והסוגיות המתירות אינן מפורשות, להלכה ולמעשה, אין לנו לזוז מפסק הגמרא, וכפי שנוקטים רוב מוחלט של הראשונים והאחרונים. 

לסיכום: מפשטות סוגיית הגמרא עולה כי בעל קרי אסור בהר הבית. שיטת הרמב"ם היא שבעל קרי מותר בהר הבית, כפי שמשתמע מהספרי ומכמה מפרשני המקרא, אך רוב מוחלט של הראשונים נוקטים לאיסור, וכך יש לנהוג למעשה.

כרמי המשפט: על טומאת זב ועל העליה להר הבית

בירורים בהלכות העלייה להר הבית || הרב הלל בן שלמה

מהי טומאת זב? איך מזהים אותה כיום? עד כמה צריך לחשוש לטומאה זו? מה ההשלכות לגבי העליה להר הבית? הרב הלל בן שלמה דן בהלכות אלו בפרק הרביעי של כרמי המקדש.

↓ פרק ד: ספק טומאת הזב – להקל! - כרמי המשפט/ הרב הלל בן שלמה

הראשון מבין הטמאים המנויים במשנה בכלים כאסור בכניסה להר הבית, הוא הזב. טומאת הזב נזכרת בתורה, ומסכת שלמה שנויה בסדר טהרות, מסכת "זבים". כפי שלמדנו, אין לנו לחשוש בעניין העלייה להר הבית, לגזירת חכמים על גויים או על עמי הארץ להחשיבם כזבים. אולם האם אין לנו לחשוש שמא האדם נטמא בטומאת הזיבה עצמה? 

מאחר שכניסת הזב אל ההר אסורה מן התורה, לכאורה עלינו לומר, שבכל מקרה בו יתעורר לפנינו ספק של טומאה זו, הכניסה אל ההר תהיה אסורה, כמו בכל ספק של תורה. לפי הנחה זו, אם נאמר, שכיום אין אנו מסוגלים לזהות בוודאות את טומאת הזיבה, כיצד נוכל לעלות להר הבית, בלי להסתפק שמא אנו אסורים בכניסה?

להלן יתבאר, שחז"ל מכריעים באופן ברור, בניגוד לכלל המקובל "ספק דאורייתא לחומרא", כי כל זמן שאין ידיעה ודאית שהאדם נטמא בטומאה זו – יש להקל. בטעם הדבר נראה, כפי שעולה מכמה מהמקורות, כי הזיבה היא מחלה נדירה (ובדומה לצרעת שגם כן אינה מצויה), ועל כן כל זמן שלא ידוע לנו בוודאות שהאדם נטמא, אנו מעמידים אותו על חזקת טהרתו. 

הזיבה – מחלה ולא הפרשה טבעית

בניגוד לטומאת הקרי או לטומאת הנידה, שאינן מעידות על מחלה כלשהיא, כמה מקורות מלמדים אותנו, כי טומאת הזיבה איננה הפרשה טבעית, אלא הפרשה בלתי רגילה המעידה על בעיה רפואית. רמז לדבר ניתן ללמוד כבר מפסוקי התורה, המשווים בין זיבת הזכר לזיבת הנקבה (בויקרא סוף פרק טו "והזב את זובו לזכר ולנקבה") - שבזיבת הנקבה מפורש, שהמדובר באשה הרואה דם "בלא עת נידתה", כלומר, מחוץ לעונת המחזור הטבעי של ראיית הדם (וראה לשון הרע"ב טהרות ה,ח: "דאשה רגילה בנידות ואין אדם רגיל בזיבות"; וכן כותב התוספות יום טוב שם ז,ו). 

בספר שמואל ב (ג,כט) אנו מוצאים, כי דוד מקלל את יואב (בעקבות הריגת אבנר): "ואל יכרת מבית יואב זב ומצורע...". כמובן, שאם טומאת הזב היא טבעית ומצויה, אין מקום לקללה זו. במדרש תנחומא (תולדות סימן ז) אף נאמר: "מי שהוא זב – אין חלש ממנו" (וראה בכיוון זה גם ברד"ק בשמואל שם). מציאות של זבים ומצורעים כקללה מופיעה בהקשרים שונים בדברי חז"ל, כמו גם במצות שילוח הזבים והמצורעים מן המחנה (ספרי נשא פסקה א): "בוא וראה מה כח עבירה קשה - שעד שלא פשטו ידיהם בעבירה לא היה בהם זבים ומצורעים, ומשפשטו ידיהם בעבירה היו בהם זבים ומצורעים". וכן מתואר במדרש ויקרא רבה (מצורע פרשה יח), לגבי מעמד הר סיני: "באותה שעה לא היה בהן לא זבים ולא מצורעין לא חגרים ולא סומים... וכיון שחטאו, לא שהו ימים קלים עד שנמצא בהן זבים ומצורעים".

תיאורים המתייחסים לזיבה כבעיה רפואית מופיעים גם בדברי הראשונים. הרמב"ם (אשר בעצמו היה רופא דגול) כותב בפירושו לזבים (ב,ב): "הזיבות היא מחלה ממחלות כלי הזרע..."; ובהלכות מחוסרי כפרה (ב,א): "הזב האמור בתורה הוא שכבת זרע הבא מחוליי החללים שהיא מתקבצת בהן...". גם הרמב"ן בביאורו לתורה (ויקרא טו,יא) מסביר שהזיבה היא מחלה, והוא אף מציין שזו מחלה מדבקת. באופן זה מבאר בשו"ת התשב"ץ (חלק א סימן קא) את האמור בפסוק לגבי הזב (ויקרא טו,ג) "רר בשרו" - שזיבה זו אינה יוצאת בדרך טבעית, אלא כמו ריר הנפרש בדרך מחלה (ובשמואל א כא,יד רש"י מפרש, כי כל דבר הנוטף נקרא ריר, והוא מביא כדוגמא פסוק זה האמור בזב).

דברי הרמב"ן מובאים גם בספר החינוך (מצוה קעח), המרחיב לבאר את טעם טומאת הזיבה: "ואין ספק כי ענין הזיבה יקרה באדם בצאתו מדרך היושר בהתמדה במאכליו ושיקוייו, ויגדל בגופו מתוך כך אותו המותר הסרוח המאוס והטמא, וכמו שאמרו זכרונם לברכה [קידושין ב' ע"ב] דרכא דמיכלא יתירא לאיתויי לידי זיבה. והודיעתנו התורה שהאדם שיהיה בו כן נקרא טמא, והטומאה שם כולל כל דבר נמאס ונאלח, ובהרחיקנו מזה נקנה בנפשנו מדת היושר וההשויה בכל דעתנו ובכל כחנו" (וראה עוד בעניין זה באנציקלופדיה הלכתית רפואית חלק ג ערך 'זב', שם מובאים מחקרים המצביעים על קשר ישיר בין תופעות של מתירנות מינית למחלת הזיבה).

הזיבה - שכבת זרע מקולקלת 

דברי הרמב"ם בהלכותיו הנ"ל, המזהים בין הזוב לבין שכבת הזרע, מתבארים בפירושו למשנה בזבים שם: "הזיבות היא מחלה ממחלות כלי הזרע, והוא, שכלי הזרע נחלש כחם המחזיק והמעכל, ושאר כחות הגוף עומדים במצבם הטבעי, ואז יזל הזרע כשאינו בשל ויצא בלי הנאה בלי קשוי". המקור לדברים אלו, כפי שמציין שם הרמב"ם בפירושו, הוא התוספתא לזבים (ב,ד; נזכרת גם בגמרא בנידה לה,ב), המחלקת בין שכבת הזרע, היוצאת מן הבשר החי, לבין הזוב, אשר יוצא מבשר המת. "הבשר החי", היינו הבשר של האבר בעודו בקישויו, ואילו "הבשר המת", היינו כאשר האבר איננו בקישוי, ובכל זאת יוצאת ממנו ההפרשה (ראה ברש"י שבועות יד,ב ד"ה חייב: "שימות האבר ויפרוש בלא קושי"). 

הבנה זו של הרמב"ם נראית מתאימה גם לסדר פסוקי התורה. מיד אחרי תיאור טומאות האיש, של זיבה ושכבת זרע, מופיעות טומאות האשה – הנידה והזבה. לגבי האשה בודאי שהמדובר בשתי הטומאות באותה הפרשה (של דם) היוצאת מאותו המקום (ורק בזמנים שונים), ומסתבר לומר, שהוא הדין לגבי הטומאות של האיש, שהפרשת הזיבה אינה הפרשה אחרת מאשר הפרשת יציאת הזרע. נכון הוא, שבניגוד לטומאות האשה, שם כתוב בשתי הטומאות שהמדובר בדם, בטומאות האיש לא נזכר בשניהם שהמדובר בזרע, אולם יש לומר, כי מאחר שהפרשה זו מקולקלת ואינה ראויה להזריע, היא אינה ראויה עוד להיקרא "שכבת זרע".

אמנם, רש"י בפירושו ליומא (יח,א ד"ה זב) כותב, ש"אין הקרי והזוב באים ממקום אחד", ומשמע מדבריו, שהזוב היא הפרשה אחרת לגמרי, ואין כל קשר בינה לבין שכבת הזרע. מכל מקום, דברי רש"י הללו נראים כמוקשים מדברי הגמרא בבבא קמא (כה,א), שם אומר רבי יהושע, כי שכבת זרעו של זב מטמאה במשא, לפי שאי אפשר לו בלא צחצוחי זיבה; ומשמע מכאן, כי הזיבה ושכבת הזרע מגיעים מאותו המקום. (וייתכן לבאר בדעת רש"י, כי אכן המדובר בהפרשות היוצאות ממקומות שונים, אולם כאשר האדם הוא זב הן מתערבבות יחד, ואי אפשר להבדיל ביניהם). 

דברי הרמב"ם על כך שהזיבה היא בעצם שכבת זרע מקולקלת, מתאימים גם להבדל נוסף הנזכר בתוספתא בזבים שם, שבניגוד לשכבת הזרע, שהיא דומה ללובן "ביצה שאינה מוזרת", הזיבה דומה ללובן "ביצה המוזרת". ביצה המוזרת היא ביצה שאינה ראויה לגדל אפרוחים (ראה בחולין סד,ב: "ביצים מוזרות", וברש"י שם: "שאינן של זכר ואין אפרוח קלוט בהם לעולם"); ובהשוואת הזוב לביצה כזו יש לומר, כי כשם שביצה המוזרת אינה ראויה לגדל אפרוחים, כך גם הזוב אינו ראוי להזריע ולהוליד.

כל זמן שלא הוכח אחרת – האדם אינו זב

במשנה בזבים (ב,ב מופיעה גם בנזיר ט,ד) נאמר: "בשבעה דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקק לזיבה – במאכל, ובמשתה, ובמשא, בקפיצה, בחולי, במראה ובהרהור" - כלומר, אדם שאכל או שתה הרבה, או עשה פעולה אחרת מהמנויות כאן, שיש לתלות בה, שהיא גרמה לו לראות את מראה הזיבה - למרות שאין כל ספק לגבי המראה, שהוא מראה של זיבה, בכל זאת הוא אינו טמא. משמעותה של בדיקה זו מתבארת בלימוד מפסוק בתורת כהנים על מצורע (פרשת זבים פרשה א א,ז): "מבשרו טמא – ולא מחמת דבר אחר". כלומר: אם היתה כאן סיבה חיצונית הגורמת לטומאתו, האדם אינו טמא (ובגמרא בנידה לה,א הגרסה היא "מבשרו ולא מחמת אונסו", אם כי מבואר שם, שהמדובר דווקא בראייה שניה, ואילו בראייה הראשונה של הזוב, אף אם היא היתה מחמת אונס, הרי הוא טמא כבעל קרי – שהרי בבעל קרי לא נזכר הלשון "מבשרו"). 

הגר"א בביאורו לתוספתא בפרה (יא,א) כותב, כי לא רק כאשר ידוע לנו שהיתה קפיצה אנו תולים בקפיצה זו (והוא הדין כמובן לשאר הדברים שתולים בהם את הזיבה), אלא אף במקרה שיש ספק אם היתה קפיצה, אנו משאירים אותו בחזקת טהרתו. הגר"א מדקדק זאת מהמשך המשנה בזבים, המתייחסת למי שכבר ראה זיבה ודאית, לגביו נאמר: "אונסו וספיקו ושכבת זרעו טמאים". משמע מכאן, כי כאשר לא היתה זיבה ודאית, במקרי הספק, הוא יהיה טהור (להבנת הגר"א, כך גם יש לבאר את המובא שם בתוספתא "ספק הקפצין טהור"; אם כי יש שביארו את דברי התוספתא באופן אחר – ראה בערוך ערך 'קפץ' ובחסדי דוד שם).

יש לציין, כי בגמרא בנזיר (סו,א) מבואר, כי הספק בו יש להחמיר באדם שראה טומאה ודאית קודם לכן, הוא דווקא במקרה שהיתה ראייה של זוב באופן ודאי, אלא שיש ספק לגביו אם הוא מטמא או לא. אולם במקרה שלא ברור שהיתה ראייה כלל, אין להחמיר מספק – גם לאדם שכבר מוחזק בטומאה. על פי הדברים הללו ברור, שאדם המסופק אם היתה לו ראייה של זוב, והוא לא היה מוחזק כטמא קודם לכן, אינו צריך לחשוש שמא הוא זב – ואף אם היתה ראייה, שהוא סבור שיש להסתפק לגביה, הרי הוא בחזקת טהור, כל זמן שלא יוכח אחרת.

האם צריך לחשוש כיום לזיבה?

הדברים הנזכרים לעיל מתאימים לפסיקת הרמב"ם (ביכורים ה,יא; תרומות ז,ח), השולחן ערוך (יורה דעה שכב,ה) והרמ"א (אורח חיים תנז,ב) לגבי חלת חוץ לארץ, שאינם מזכירים חשש מספק שמא האדם הוא זב (ובניגוד למופיע בספר "חלת לחם" מאת הרב שמחה יואל רובינשטיין – לבוב תרי"ג, שיש לחשוש מספק ועל כן אין לכהן לאכול חלת חוץ לארץ; וייתכן להבין כמותו מהשגת הראב"ד בהלכות תרומות שם, המעדיף לפי אפשרות אחת לתת את חלת חוץ לארץ דווקא לכהן קטן ולא לגדול, מחשש זיבה); וכן הם מתאימים לדברי כמה מהאחרונים אשר כתבו כן אף ביחס להר הבית (הרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי בספרו "עיר הקודש והמקדש"- חלק ד פרק ז אות ב) או לחידוש עבודת הקרבנות (הרב צבי פסח פרנק בספרו "מקדש מלך" בחלק הנקרא "טור מלכא" פרק ט אות ג), שבסתמא אין לחשוש לזיבה.

כל זה, בניגוד למכתב הנדפס בספר "ארחות רבינו" (חלק ב עמוד קנו) – ספר המספר על חייו של הרב יעקב ישראל קנייבסקי (הסטייפלר) – ולפי המובא שם, הסטייפלר ניסח מכתב המזהיר מפני העלייה להר הבית, עליו חתומים עוד כמה רבנים (הרב אלעזר מנחם מן שך, הרב חיים מאיר הגר – האדמו"ר מויז'ניץ, הרב משה יחיאל הלוי – האדמו"ר מאוז'רוב), ואחד הטיעונים המופיעים שם, הוא החשש שמא האדם נטמא בזיבה.

אין אחריות זבים עליכם!

לכאורה ניתן להקשות ולומר, כי לפי דברינו, מציאות של זיבה תהיה נדירה ביותר, ואולי היא לא תהיה קיימת כלל! האומנם ניתן לומר כן לגבי פרשייה שלמה המופיעה בתורה, שהיא אינה נוהגת? ואכן, מצאנו במשנה בזבים תמיהה של תנאים בעניין זה. במשנה הנ"ל מובאת דעת רבי עקיבא הסובר, כי אפילו אכל "כל מאכל" (והוא מדגיש, בין רע ובין יפה), ושתה כל משקה, אין הוא מיטמא בזיבה (מאחר שיש לתלות במאכל ובמשקה שאכל בסמוך לראיית הזיבה). החכמים תמהו עליו ואמרו לו, כי לשיטתו אין יותר מציאות של זבים – ורבי עקיבא השיב להם "אין אחריות זבים עליכם". כלומר, אין כל הכרח שאכן תהיה מציאות של זבים, וכפי שמבאר הר"ש: "ואם לא יהו זבין עד עולם - מה אתם חוששין?".

גם לפי רבי עקיבא מציאות של טומאת זיבה קיימת, אלא שהיא נדירה ביותר, וכפי שכותב הרמב"ם בפירושו: "ולא יהיה זה זוב אלא אם ראה בקיבה ריקה ובהסח הדעת ולא תקדם לכך יגיעה ולא מצב מן המצבים שתוארו לעיל". הרמב"ם והרע"ב בפירושיהם כותבים, שאין הלכה כרבי עקיבא, והכרעה זו מתאימה לכללי הפסיקה המקובלים, שיחיד ורבים הלכה כרבים. אולם ישנה גם סברה לפסוק להלכה כרבי עקיבא, שהרי החכמים לא השיבו לו על דבריו, והוא אומר את המילה האחרונה; וייתכן שבאמת הכרעת ההלכה של הרמב"ם אינה מוסכמת. 

בתוספתא לזבים (ב,ה) המובאת בגמרא ביומא (יח,א) נאמר: "זב תולין לו במאכל וכל מיני מאכל". רש"י במקום מבאר דברים אלו, על פי הנזכר לעיל, שאין טומאת זיבה בראייה באונס: "אם אכל מאכל הרבה מכל מין שהוא, תולין לומר שמחמת רוב מאכל ראה". ניתן להבין בדעתו, שדברי התוספתא הללו הם כדעת חכמים במשנה, שהרי המאכל הוא הדבר הראשון מתוך שבעת הדברים בהם בודקים את הזב. כך נראה להבין בדעת הרמב"ם, המבאר בדעת רבי עקיבא, שאפילו אכילה מועטת מצילה אותו מלהיות טמא בטומאת הזיבה (וזו כוונתו בלשונו "כל מאכל", בניגוד לדעת חכמים, שרק באכילה מרובה יש לתלות על מנת להצילו מהטומאה). אולם התוספות רי"ד על יומא שם מבאר, כי רבי עקיבא מדגיש שגם מאכל רע וגם מאכל יפה מועילים לתלות לטומאת הזיבה, משום שלדעת חכמים דווקא במאכל רע – שהוא מביא לידי זיבה - אפשר לתלות, ולא במאכל יפה, גם אם הוא אכל הרבה ממנו. אבל אם הוא אכל רק מעט, גם לדעת רבי עקיבא אין לתלות בזה (וכך עולה מדברי הרא"ש בפירושו לנזיר שם). על פי הדברים הללו כותב בתוספות רי"ד, שדברי התוספתא מתאימים דווקא לדעת רבי עקיבא ולא לדעת חכמים. ממילא יש גם מקום לומר בדעתו, שההלכה היא כרבי עקיבא (שהרי בגמרא ביומא דברי התוספתא מובאים ללא דעה חולקת), ובאמת מציאות הזבים היא נדירה מאוד. (אמנם, אין אנו מוכרחים לומר כן בדעתו, כי ייתכן שאף הוא סובר להלכה כדעת חכמים, שהרי במשנה בנזיר סה,ב דברי תנא קמא מובאים ללא דעה חולקת; אך ניתן לבאר, ששם הם נשנו אגב דין ספק הנגעים האמור שם, ואין ללמוד מכך). 

גם אם נאמר, שההלכה היא כדעת חכמים ולא כדעת רבי עקיבא, עצם סיום דברי המשנה עם תשובת רבי עקיבא יכולה ללמדנו, כי תשובה זו אינה דחויה לגמרי, וגם לפי חכמים החולקים עליו, אין אנו מוכרחים לקחת אחריות על הזבים, ולהתאמץ להגיע למצב בו אנו מכריזים על אנשים שהם אכן טמאים בטומאה זו (אלא שמציאות זו לדעתם היא יותר שכיחה מהמציאות בה לפי רבי עקיבא היא יכולה להיות).

לסיכום: הזיבה היא מחלה נדירה, שאדם רגיל אינו צריך לחשוש שמא הוא נטמא ממנה. אף במקרים שהיה מראה ודאי של זיבה, יש מקום לתלות את הזיבה בדברים חיצוניים אשר גרמו למראה זה, ובכל אופן, האדם אינו נחשב לטמא בטומאה זו מספק.

כרמי המשפט: כניסת עמי הארץ להר הבית

בירורים בהלכות העלייה להר הבית || הרב הלל בן שלמה

חז"ל הבחינו בין המקפידים על הלכות טומאה וטהרה לבין עמי הארץ, שלא הקפידו על הלכות אלו. האם גם בימינו קיימת הבחנה זו? האם יש לכך השלכות על העליה להר הבית? הרב הלל בן שלמה דן בהלכות אלו בפרק השלישי של כרמי המקדש.

↓ פרק ג: כניסת עמי הארץ להר הבית - כרמי המשפט/ הרב הלל בן שלמה

בזמן חז"ל אנו מוצאים, כי היתה אבחנה ברורה בין אנשים המקפידים מאוד על הלכות הטומאה והטהרה, אשר היו מכונים בשם "חברים";לבין שאר האנשים, שלא היו מקפידים כל כך על הלכות אלו, והם היו מכונים "עמי הארץ". בתקופות שונות נתקנו מספר תקנות על מנת להקפיד על כללי הטומאה והטהרה כראוי, ובמסגרת התקנות הללו, הבגדים והכלים של עמי הארץ היו נחשבים כטמאים בשביל החברים.

אחת הסברות המובאת בכמה מן התשובות של פוסקים בני זמננו היא, כי בימינו, שאין אנו נוהגים להקפיד על דיני הטומאה והטהרה, לכולנו יש דין של עמי הארץ לענייני הטומאה, ומסיבה זו כניסתנו להר הבית אסורה. להלן נבאר, כי בהעדר מציאות של חברים המקפידים על דיני הטומאה והטהרה, אין עוד מקום לגזרות השונות על עמי הארץ; אולם אף אם היינו סוברים שיש מקום לגזרות אלו, הרי שאיסור הכניסה להר אינו כלול בהם - ובכל התקופות, גם בזמן הבית, כניסת עמי הארץ להר הבית היתה מותרת.

טומאת עמי הארץ – רק כשיש טהרה

במשנה בחגיגה (דף יח,ב) נאמר: "בגדי עם הארץ – מדרס לפרושים". כלומר, הבגדים הללו נחשבים כטמאים, עבור האנשים הפרושים, והיינו האנשים האוכלים חולין בטהרה, כמבואר בדברי המפרשים שם (רש"י, רמב"ם ועוד). אכילת חולין בטהרה יכולה להיות שייכת רק כאשר ישנה מציאות של אנשים טהורים מכל טומאה. במציאות בה אין הקפדה על כך, משום שכולם טמאי מתים, אין משמעות לכל המעלות שנאמרו בעניינים אלו. וכך מבאר אחד הראשונים, רבי ישעיה דיטראני - בשו"ת הרי"ד (סימן כה), כי המעלות הללו היו נוהגות רק בארץ ישראל ורק בזמן שהמקדש היה קיים, או על כל פנים גם בתקופה שלאחר חורבן הבית, כל זמן שהיה מצוי בידיהם אפר הפרה האדומה, והם היו יכולים להיטהר מטומאת המת. 

הסברה לדבר היא פשוטה. הגזירה על עמי הארץ נובעת מחשש שמא הם יגרמו לטומאה, שהרי הם אינם מקפידים על דיני הטומאה. אם הטומאה כבר קיימת, אין עוד מקום לגזור עליהם, מחשש שמא היא תיגרם בעתיד על ידם. וכך כותב ראב"ד העדה החרדית הרב ישראל יעקב פישר בשו"ת אבן ישראל (חלק ט סימן קסג), בתשובה לשאלה בעניין העלייה להר הבית בימינו - שלא שייכת כיום הגזירה על עמי הארץ כלל.

יש לציין, כי אם אכן היתה גם בימינו גזירה על עמי הארץ – וקל וחומר על כולם – לא היה מקום להלכה המופיעה בספרי הראשונים, אשר נפסקה גם בשולחן ערוך (יו"ד שכב,ה), בנוגע לחלת חוץ לארץ, שהיא יכולה להיאכל רק על ידי כהן קטן, או גדול הטהור מטומאת קרי וזיבה. בראשונים ובשולחן ערוך לא נזכרת גזירה להחשיב את כולם כזבים בעניין זה, והיתר האכילה של החלה מלמד, שלא חששו לזה. אמנם, הרמ"א במקום אחד מביא דעה הסוברת שאין אוכלים כיום חלת חוץ לארץ (או"ח תנז,ב), אך הוא מבאר זאת מחשש שמא אין לסמוך על חזקת הכהונה (דרכי משה בשם מהר"י וייל; וראה במשנה ברורה שם, שהרמ"א עצמו סובר כמו השו"ע); ואם היתה גזירה שכולם הם כמו זבים, לא היה כל צורך בטעם זה (אם כי ניתן לדחוק ולומר, כי בחלת חו"ל לא גזרו משום שקדושתה רק מדרבנן). 

האם גזרו על עמי הארץ להיות כזבים?

בביאור טומאת בגדי עמי הארץ כותב רש"י בשבת (טו,ב ד"ה ועל ספיקו), כי אנו חוששים שמא אשת עם הארץ ישבה עליהם בהיותה נידה. טעם זה מובא בגמרא בחולין (לה,ב) בביאור "גזירת המדרסות", וכך מבארים שם התוספות (ד"ה שמא תשב) ותוספות הרא"ש, כי גזירה זו כוללת את הגזירה על בגדי עם הארץ שיהיו מדרס לפרושים, כנזכר במשנה בחגיגה (וכן גזירות נוספות המופיעות שם). 

התוספות רי"ד (חגיגה יט,ב) לעומתם כותבים, כי גזירת המדרסות המדוברת, אינה כוללת את בגדי עמי הארץ, שהם טמאים מצד עצמם, מאחר שגזרו על עמי הארץ להיות כזבים; אלא הכוונה היא לדינים המובאים בהמשך המשנה בחגיגה, כמו "בגדי אוכלי תרומה מדרס לאוכלי קודש" (אם כי גם לשיטתו, הגזירה על עמי הארץ להיות כזבים לא נאמרה לכל עניין, כמבואר בדבריו; וכפי שראינו לעיל בדברים שלו עצמו בשו"ת הרי"ד, הם נאמרו רק בזמן שהיה אפר פרה אדומה).

הבנה זו, שטומאת הבגדים אינה תלויה בחשש שמא אשת עם הארץ ישבה עליהם, מופיעה בדברי התוספות בשבת (טו,ב ד"ה ועל בגדי) ותוספות הרא"ש שם בהרחבה, אשר כותבים על עמי הארץ, שגזרו עליהם להיות כזבים "לכל דבריהם". ממילא, גם אם ברור לנו שאשת עם הארץ לא ישבה עליהם, הרי שהבגדים הללו טמאים. ייתכן לומר, שאף רש"י מודה, שבגדי עם הארץ טמאים גם כשאין לפנינו ספק בדבר, אלא שטעם הגזירה מלכתחילה היתה בגלל החשש הנזכר.

יש לציין, כי בדברי חז"ל כלל לא נזכרת הלשון המופיעה בדברי הראשונים, שגזרו על עמי הארץ להיות כזבים, ובוודאי שלא נזכר לגביהם, שיהיו כזבים "לכל דבריהם", לשון שנאמרה בחז"ל רק לגבי טומאת הגויים. ובאמת, התוספות עצמם הנוקטים לשון זו, מסייגים את ההשוואה הנזכרת, ואומרים כי לא לכל דבר הם כמו זבים, שהרי היסטם ומדרסם אינם מטמאים (בניגוד לגויים, שבאמת החמירו עליהם בזה לכל דבריהם). ממילא, דינם של עמי הארץ, אינו יכול להיות חמור יותר מאשר דינם של הגויים, שכפי שראינו, הגזירה על טומאתם לא נאמרה לגבי איסור הכניסה להר הבית (וכך כותב בשו"ת אבן ישראל הנ"ל).

הגדרת עמי הארץ כזבים נזכרת גם בדברי הרמב"ם (הלכות שאר הטומאות יג,א): "בגדי עמי הארץ מדרס לאוכלי חוליהן בטהרה, וכן עמי הארץ עצמן כזבין לטהרות כמו שביארנו...". הרמב"ם אינו אומר שעמי הארץ נחשבים כזבים לכל דבר, אלא רק לטהרות, וההפניה שלו "כמו שביארנו", מתייחסת בהכרח למקום בו הוא מפרט את דיני הטומאה של עם הארץ, בהלכות מטמאי משכב ומושב (י,א): "עם הארץ – אף על פי שישראל הוא, וישנו בתורה ובמצוות, הרי הוא בחזקת טמא, ובגדיו מדרס לטהרות, ואם נגעו בגדיו באוכלין ומשקין הרי הן טמאין...". בהלכות אלו הרמב"ם אינו מזכיר כלל כי עם הארץ מוגדר כזב, ונראה להבין, כי אין להוסיף איסורים וגזירות על עמי הארץ, אשר אינם מופיעים בפירוט זה, המלמדנו לאיזה עניין גזרו על עמי הארץ להיות כזבים.

במקומות בהם הרמב"ם מזכיר את דיני הכניסה להר הבית ולמקדש (בית הבחירה פרק ז; ביאת המקדש פרק ג), הרמב"ם אינו מזכיר כל חלוקה בנוגע לדינו של עם הארץ, ומסתבר שאין לחלק בינו לבין כל אדם אחר מישראל, שחייב בכל המצוות הנוהגות במקדש – ואדרבה, הרמב"ם אף מציין (מטמאי משכב ומושב יא,ט), כי הגזרות הנזכרות לגבי עמי הארץ לא נאמרו לגבי הרגל, שאז כולם נאמנים על הטהרה ועולים לרגל (וכפי שנאמר בגמרא, וכדלהלן). 

הגזירה לא נאמרה על הכניסה למקום המקדש

על פי המתבאר יש לומר, כי לא רק בנוגע לכניסה להר הבית לא גזרו על עמי הארץ, אלא אף בנוגע לכניסה למקום המקדש עצמו (כאשר טהורים מטומאת המת), לא גזרו על עמי הארץ. כך יש ללמוד מדברי הגמרא (נידה לד,א), המבארת שברגל לא גזרו על טומאת עמי הארץ, בהתבסס על פסוק מספר שופטים (כ,יא): "ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים". כלומר, כאשר ישראל מתקבצים ביחד, עלינו לראות את כולם כ"חברים" (גם חברים המתחברים יחד, וגם מצד המעלה, של הגדרת החברים כאנשים המקפידים על דיני הטומאה והטהרה); ואין לגזור על הרחקות שונות ביניהם.

פסוק זה נאמר לגבי מלחמת פילגש בגבעה, ונחלקו שם המפרשים באיזה עיר עוסק הפסוק: האם ישראל התקבצו אל המצפה, להתארגן למלחמה (מלבי"ם); או שמא הם התקבצו אל גבע בנימין, למלחמה עצמה (מצודת דוד). בכל אופן, טעם ההיתר של הגזירה נובע מהתקבצות ישראל יחד, ואינו נובע מכניסתם למקום מקודש. ישראל לא התקבצו שם למשכן, שהיה ממוקם אז בשילה.

אם הגזירה על עמי הארץ היתה כוללת איסור כניסה להר הבית או אפילו רק למקום המקדש, הרי שלא היה צורך בלימוד מיוחד לבטל את הגזירה ברגל; משום שגם ללא הלימוד הדבר מסתבר שלא גזרו על איסור כניסה אז, שהרי ברור שחכמים לא רצו למנוע מכלל עמי הארץ את קיום מצוות התורה של העלייה לרגל. בפרט, שאין הכוונה בעמי הארץ הללו לאנשים רשעים, אלא רק לאנשים שאינם אוכלים את חוליהם בטהרה, וכפי שכותב הרמב"ם "שישנו בתורה ובמצוות". גם האפשרות של הקרבת קרבן (חובה או אף נדבה) על ידי עמי הארץ הללו בשאר ימות השנה, לא מסתבר שתתבטל בגלל גזירת חכמים. 

הכניסה לרחוב שער הכותנה

אחד השערים של הר הבית הקרוב אל מקום המקדש, הוא השער הנקרא כיום "שער הכותנה", על שם הרחוב המוביל אליו, שבעבר היה רחוב של מוכרי כותנה. על פי עדויות שונות, בדורות האחרונים היה מנהג מקובל להתקרב עד השער ולהתפלל בסמוך אליו. כאשר מתבוננים דרך השער, כיפת הסלע (הבנויה על מקום קודש הקדשים) נראית כקרובה מאוד, והיו שחששו שמא רחוב זה נכנס למעשה אל תוך השטח של הר הבית, ואולי אפילו לתוך שטח העזרה.

הרדב"ז בתשובה (חלק ב סימן תרצא) כותב, כי שמע על קצת חכמים שהיו נמנעים מלהיכנס ברחוב של שער הכותנה, מחשש שהם מתקרבים יותר מדי אל מקום המקדש. הרדב"ז מעיר, כי לדעתו זו חומרא יתירה, משום שכיפת הסלע רחוקה משם יותר מאחד עשר אמה (שהוא השטח של "אחורי בית הכפורת" – בין קודש הקודשים לקיר העזרה), ועל כן אין לחשוש שנכנסים שם אל מקום העזרה. נראה מדבריו, כי אף על פי שייתכן ששטח זה נמצא בתוך הר הבית, אין כל מניעה מלהיכנס אליו בימינו.

בספר "דרך הקודש" לרבי חיים אלפנדרי (קושטא ת"ע), שיצא לאור לפני למעלה משלוש מאות שנה (הספר הוא ביאור לעשר דרגות הקדושה הנזכרות במשנה בכלים פרק א), יוצא מתוך נקודת הנחה ששטח זה אכן נכנס לתוך תחום הר הבית, והוא מספר על עצמו (בפרק על קדושת הר הבית), כי הוא נכנס לשם. ואמנם, הוא מספר, שישנם חסידים ואנשי מעשה הנמנעים מלהיכנס לשם, אך הוא תמה על כך, שהרי אף אם אנו טמאים בטומאות קרי או זיבה, הרי שישנה אפשרות להיטהר מכך (לבעל קרי במקווה רגיל, ולזב במעיין). כמובן, שהרדב"ז ובעל דרך הקודש לא חששו לגזירה על עמי הארץ בימינו.

דברי ה"חזון נחום"

כמה עשרות שנים לאחר פרסום הספר "דרך הקודש", יצא לאור הפירוש על המשניות "חזון נחום", על ידי רבי אליעזר נחום בן יעקב (קושטא, תק"ה). מחבר הפירוש מאריך בדברי הערצה לספר "דרך הקודש", והוא דן בהרחבה רבה בכמעט כל משפט מדבריו. בהגיעו לדבריו על המחמירים מלהיכנס אל רחוב הכותנה, מעלה בעל החזון נחום אפשרות (מסכת כלים דף כ,ב), כי מחמירים אלו חששו שמא בגלל הגזירה על עמי הארץ כזבים, הכניסה אל ההר אסורה, משום שכיום לכולנו יש דין זבים.

חשוב להדגיש, כי החזון נחום עצמו כותב את דבריו בדרך הסבר ופירוש, והוא אינו כותב שהוא מסכים להחמרה זו. החזון נחום גם אינו מתייחס כלל לקשיים הנזכרים בדברינו לעיל, ביחס לאפשרות זו. אולם לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר אפשרות העלייה להר הבית הפכה להיות מעשית עבור הציבור הרחב, כמה מהמחברים הרוצים לאסור את הכניסה אל ההר, מצטטים את דבריו בהסכמה (וגם כן, בלי להתייחס לקושיות על כך הנזכרות בדברינו), וכביכול כך היא ההלכה הברורה והפשוטה (מנחת יצחק ה,א; ציץ אליעזר י,א אות נו; הר הקודש עמוד רנז).

האם יש להחמיר בעמי הארץ יותר מאשר בגויים?

התייחסות אחת להבדל בין הגויים לעמי הארץ, אנו מוצאים בפירוש "מעשי למלך" על הרמב"ם (בית הבחירה ז,טו), שנכתב על ידי רבי ישעיה זילברשטיין (וייצען תרע"ג), אשר גם כן מצטט בהסכמה את דברי בעל החזון נחום. המעשי למלך מצטט מהספר "דרך הקודש" הנ"ל, הכותב בביאור היתרם של הגויים להיכנס להר הבית, למרות הגזירה עליהם להיות כזבים, כי לא אסרו עליהם להיכנס, כדי שיוכלו לבוא ולראות משם את כבוד ה'. בעל המעשי למלך מוסיף: "וזה לא שייך בעמי הארץ ישראל". 

הנחת יסוד זו, שאנו מעוניינים שהגויים יוכלו לבוא ולהתרשם מכבוד ה' בבית המקדש, יותר מאשר עמי הארץ מישראל, נראית תמוהה מאוד. מסברה יש לומר דווקא להיפך: קודם כל עלינו לקרב את עמי הארץ מישראל, ורק לאחר מכן עלינו לקרב את הגויים. כך היא גם מצות התורה המוטלת על היחיד "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט,יז) – דווקא כלפי ישראל ("עמיתך") מוטלת עלינו האחריות להחזיר בתשובה; ואילו האחריות כלפי הגויים היא שלב מאוחר יותר.

גם הטעם הנזכר מתוך הספר "דרך הקודש", בנוגע להיתר כניסת הגויים להר הבית, אינו הטעם היחיד שנאמר בעניין זה.בספר מקדש דוד (רבי דוד הכהן רפפורט, בילגורייא תרפ"ח; קדשים לח,ג) כותב הסבר המתבסס על דברי הגמרא בפסחים סז,א, שהטמאים האסורים בהר הבית הם אלו שהטומאה יוצאת מגופם. מאחר שטומאת הגויים אינה יוצאת מגופם, אלא היא רק משום גזירה, אין לנו לאסור עליהם את הכניסה להר הבית. כמובן, שלפי הסבר זה, גם על עמי הארץ אין מקום לאסור את הכניסה.

הבנה זו, שבסתמא אין צורך לחשוש בימינו לטומאת זיבה, ושסתם אדם הוא בחזקת טהרה (כפי שעוד יתבאר על ידינו), נזכרת בדברי הגרי"מ טיקוצ'ינסקי בספרו עיר הקודש והמקדש (חלק ד פרק ז אות ב; בעניין הכנסת אצבעות לסדקי הכותל המערבי בימינו), וממילא ברור, שהוא לא קבל את דברי החזון נחום הנ"ל; וכמבואר בדברינו.וכך גם תמה על דברי החזון נחום הרב יצחק שילת במאמר שהתפרסם בתחומין כרך ז (עמוד 506).

לסיכום: הכניסה להר הבית מעולם לא נאסרה על עמי הארץ, ובוודאי שאין להימנע כיום מלעלות מחשש שמא אנו נחשבים לעמי הארץ.