‏הצגת רשומות עם תוויות קלמן ליבסקינד. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות קלמן ליבסקינד. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 21 בספטמבר 2014

סיפורו של גליק: עדות להתנהגות העבריינית של כחולי המדים

משטרה עבריינית || סיפור לדוגמא - נכון לעכשיו בלבד


לבכירי משטרת ישראל נמאס כנראה מיהודה גליק, שעורך סיורים בהר הבית, ולאחרונה הוא נעצר בחשד לתקיפת אישה ערבייה במתחם ההר. הבעיה היחידה הייתה שבזמן שבו התרחשה לכאורה התקיפה, גליק היה בכלל בדיון בבית הדין לתעבורה


מאת: קלמן ליבסקינד - מעריב


את סיפורו של יהודה גליק סיפרתי כאן בהרחבה לפני כשלושה חודשים. גליק הוא מהפעילים הבולטים למען עלייה של יהודים להר הבית, ומתפרנס מסיורים שהוא מעביר במקום. המוסלמים, שמבקשים לשלוט בהר, מזהים אותו כגורם "בעייתי" מבחינתם.

משטרת ישראל, שמפקדיה מתעניינים באפשרות לחזור הביתה בשלום יותר מאשר הם מתעניינים בחופש הפולחן או בשמירה על החוק, משתפת איתם פעולה ומתנכלת לגליק ללא הפסק. פעם אחר פעם שוטרי הבירה מנסים לתפור לו תיקים. פעם אחר פעם הם נתפסים בשקרים. פעם אחר פעם הם ניגפים בהליך המשפטי.

לפני כמה שנים, כשסיפרו לבית המשפט שגליק הוא "מפר חוק סדרתי", ביקשה מהם השופטת פירוט מסודר של אירועי הפרות סדר שלו, כדי שתדע על מה הם מתבססים. עד היום היא מחכה לתשובה. הסיפור הזה יכול להשתנות ברגע, אבל כל עוד המפכ"ל יוחנן דנינו והשר יצחק אהרונוביץ נותנים גיבוי להתנהגות הפסולה הזו, הסיכוי שמשהו יקרה נמוך מאוד.

בפעם הקודמת תיארתי כאן כיצד התגייס מפקד מחוז ירושלים, ניצב יוסי פריינטי בכבודו ובעצמו למשימת הסיכול הממוקד בגליק, אחרי שהאחרון העז לתבוע אותו אישית על הנזקים הכספיים שגרם לו כשהרחיק אותו מההר. פריינטי העביר אז לבית המשפט תצהיר שמסביר עד כמה כל עלייה של גליק אל ההר צפויה להביא ברמת ודאות גבוהה לשפיכות דמים, מסמך שהתברר כשקרי יום אחד אחר כך, כשפריינטי הסכים לאפשר לגליק לעלות שוב אם רק יואיל להסיר את התביעה האישית שהגיש נגדו.

פריינטי התחייב לבג"ץ שיאפשר לגליק להיכנס אל ההר בלי הפרעה, אבל פקודיו משתדלים מאז אחת לכמה שבועות למרר לו את החיים ולעשות לו בעיות.

לפני שבועיים וחצי נשבר לגליק והוא הגיש שוב תביעת פיצויים נגד המשטרה. ומכיוון שגליק מכיר היטב את המשטרה ואת אורחותיה, הוא שלח אלי כבר באותו היום את המייל הבא: "משטרת ישראל שונאת שאני מביא אותה לבית המשפט ובדרך כלל נוקמת בי על כך על ידי הרחקתי מהר הבית, ולכן - מאוד יכול להיות שזה יקרה בקרוב". 

בינגו. יומיים בדיוק אחרי שהגיש את התביעה הזו הוא מצא את עצמו שוב בחקירת משטרה. שלשום, הטיח בו החוקר, בשעה 14:30, תקפת אשה ערבייה בזמן הסיור שלך על ההר וגרמת לה לחבלה חמורה. לגליק ההמום לקח בדיוק כמה דקות להיזכר שהוא אומנם מקפיד לעלות בכל יום בשעה 14:00 אל ההר, אבל באותו היום בדיוק הוא זומן לדיון בבית המשפט לענייני תעבורה ונאלץ לחרוג ממנהגו זה.

כמה שעות לאחר מכן, אחרי שנלקח בניידת לאולמה של השופטת ג'ויה שפירא בבית משפט השלום וסיפר שיש לו אליבי מוצק, הוא נדחה על הסף כשמול הגרסה שלו הציגה המשטרה עדויות של קצין ושל שוטר שהיו, לדבריהם, על ההר ונכחו באירוע התקיפה.

"החומר מעלה חשד סביר לביצוע העבירה", כתבה השופטת. גליק עוד הספיק לבקש ממנה לבדוק את הסיפור שלו בבית המשפט לתעבורה, אבל שפירא סירבה ושחררה אותו בערבות כשהיא מרחיקה אותו מהר הבית למשך חודש ימים. לגליק, שמתפרנס מעריכת סיורים בהר הבית, זו הייתה מכה קשה, אבל כאמור לא ראשונה. המשטרה מכירה את הבטן הרכה הזו שלו ומנסה לייצר מולו את התרגילים הללו בכל פעם מחדש. עד היום, חשוב לדעת, היא לא הצליחה להביא להרשעתו ולו בסעיף קל שבקלים.

גליק מיהר לבית הדין לתעבורה והחל לאסוף ראיות. הוא הביא תצהיר של עורך דין שראה אותו שם בשעה שבה נטען שהכה את הערבייה, וכן את פרוטוקול הדיון, ובסופו של דבר הצליח להגיע גם אל ההקלטה של המצלמה שמוצבת בכניסה לבית המשפט. בסרט נראה גליק כשהוא נכנס לבניין בשעה 13:16 ויוצא ב-15:52. לפי התלונה ולפי עדויות הקצין והשוטר, כזכור, גליק ביצע את התקיפה על ההר בשעה 14:30.

מצויד בראיות החדשות הוא שב לבית המשפט וצירף לבקשה לדיון חוזר בהחלטה עוד מסמך מעניין. מדובר בהקלטה של שיחה שקיים עם מפקד מרחב דוד, תת ניצב אבי ביטון, כמה ימים לפני אותו אירוע לכאורה. השיחה נערכה בעקבות בקשה של גליק מהמשטרה לטפל בקבוצות של עשרות ערבים שמתגודדות סביב כל יהודי חובש כיפה שעולה אל ההר, ובמיוחד סביבו, מקללות, צועקות ומייצרות פרובוקציות. "הם עלולים לשלוף סכין באיזשהו שלב", הזהיר גליק, "אם הייתי עושה עשירית ממה שהם עושים, הייתי מורחק משם לצמיתות. למה אתם לא מונעים את זה?".

תנ"צ ביטון נשמע בהקלטה כשהוא מספר לגליק שכמה ימים קודם לכן הוא שוחח עם אותם עושי פרובוקציות ושאל אותם מה מפריע להם. "הם אמרו לי 'מפריע לנו שיהודה גליק עולה להר הבית ארבע-חמש פעמים ביום'", סיפר, והוסיף בקשה. "הייתי מצפה ממך לאור המצב... לפחות בתקופה הקרובה, להוריד מעט מכמות הביקורים... אני יודע שלא כל קבוצה שעולה משלמת לך כסף, בדקנו את זה". 

כשגליק לא הביע התלהבות גדולה להתנדב להיכנע לפורעים הערבים, ביטון המשיך והוסיף איום. "תרצה - תצמצם, לא תרצה - לא תצמצם. אני לא מתכוון להכריח אותך. יכול להיות שתגיע נקודת זמן שאני אכריח אותך". גליק לא נשאר חייב: "אני יודע להתמודד עם זה שאתם מכריחים אותי", השיב. "גם אנחנו נוכל להתמודד", חתם מפקד המרחב. 

השבוע התקיים הדיון החוזר בבית המשפט. גליק הציג את ההוכחות מבית המשפט לתעבורה וטען שמפקד המרחב הוציא לפועל את האיום שנשמע בהקלטה. המשטרה, שגילתה שעדויות השוטרים שלה לא מחוברות למציאות, מצאה הסבר מקורי. "הייתה טעות סופר, הם לא שמו לב לתאריך". עכשיו המציאה המשטרה תאריך חדש. גליק לא תקף את הערבייה ב-2.9. הוא תקף אותה ב-31.8. גליק העלה בפני השופטת את תמיהתו. האם יכול להיות שהקצין והשוטר, בלי שום תיאום ביניהם, התבלבלו שניהם ונקבו שניהם באותו תאריך שגוי? הפעם נאלצה השופטת שפירא להסכים איתו.

"אני מתקשה לקבל את הטענה בדבר בלבול התאריכים, שכן מדובר במסמכים שניתנו יום או יומיים בלבד לאחר האירוע ובהם נוקבים השוטרים מפורשות בתאריך 2.9 כיום האירוע", כתבה. לעת עתה ההרחקה של גליק מההר בוטלה, אבל אם מישהו לא יטפל בהתנהגות העבריינית הזו של כחולי המדים, אנחנו ניפגש כנראה בקרוב בעוד טור כזה.

יום שני, 17 ביוני 2013

עיתונאי מספר על עלית העיתונאים להר הבית

הר הבית לא בידנו. רשמים מביקור ראשון אחרי 26 שנה

מאת:  קלמן ליבסקינד / Nrg מעריב

 עשרות עיתונאים עלו בטהרה להר הבית 
 את ההכרות הראשונה עם מנהגי המקום עשינו עוד בחוץ, כמה עשרות מטרים לפני הכניסה להר הבית, בנקודת הבידוק. הגענו לשם, ביום חמישי האחרון, קבוצה של כעשרים חברים, רובנו עיתונאים, כמעט כולנו  דתיים, יחד עם כמה בני משפחה. הראשונים עברו את קצין המשטרה בלי בעיה. שניים מהם היו גלויי ראש, עוד שניים חבשו כובעים. אבל אז, כששאר החבורה התקדמה והקצין ראה בעיניים יותר מדי כיפות, הכל השתנה. "לעצור, לעצור, כל מי שכבר נכנס שיחזור החוצה", הורה. לטובת הלוחמים נגד אפליה ונגד סלקציות בכניסה למועדונים צריך לספר שבכניסה להר הבית יש סלקציה מובנית, על בסיס קבוע. אם אתה תייר מיפן אתה נכנס בקלות, אם אתה חילוני מרמת גן הבידוק שלך מסתכם במשהו שמזכיר את זה של השומר בכניסה לקניון, אבל אם זוהתה כיפה על ראשך או לא עלינו ציצית המבצבצת בנקודת החיבור שבין חולצתך למכנסיך, אתה נכנס לקטגוריה אחרת. אתה בקבוצת "המסוכנים".
וכך, הארבעה שכבר הצליחו להיכנס, יחד עם שאר הקבוצה שהגיעה אל נקודת הבידוק, כולנו הוחזרנו אחר כבוד החוצה לרבע שעה. קצין המשטרה אסף מאיתנו את תעודות הזהות, נכנס פנימה, הקליד את הפרטים של כולנו אל המחשב ורק אז איפשר לנו להמשיך. "רק בלי תפילות ובלי השתחוויות", הזהיר.
לא ברור איך ההנחיה המטורפת הזו של משטרת ישראל עוברת בשלום בקרב כל לוחמי חופש הפולחן. איך לכל מי שנאבקים על זכותן של נשות הכותל להתפלל כרצונן, אין מה להגיד על הסיפור הזה. הרי אין צביעות גדולה מזו. בואו נעזוב לצורך הדיון הזה, רק לרגע, את הידיעה וההבנה של כל איש שפוי שהר הבית מקודש לעם היהודי מעט יותר מההופעה שלו בהיסטוריה הפלסטינית. הרי המחשבה שיש מקום שבו מלמול שקט של כמה מילים מספר תהילים יכול לגרום לך למצוא את עצמך במעצר, פשוט בלתי נתפשת. הלא אף אחד לא מדבר על פרובוקציות מרגיזות או מעוררות מדנים, גם לא על רצון להיכנס למרכז מסגד אל אקצא עם טלית ותפילין. אם לערבים מותר להתפלל בכל מקום ברחבי המדינה, החל מהמסגד שלהם וכלה במדרכה שליד הבית שלי, בעת הפסקה מעבודתם אצל השכן. אז איך זה שרק עלינו, היהודים,  חלים כללים אחרים, מחמירים יותר? ולמה לחבורת הילדים שנאספה לידנו מותר לשחק כדורגל על הר הבית ולי אסור למלמל שם "מזמור לדוד"? ולא, לא מדינות ערב או הרשות הפלסטינית אוכפות את הכללים הללו, אלא משטרת ישראל.
הערבים לא אוהבים לראות יהודים מתפללים וזה מספיק כדי שנאלץ לעצור לפני השער, המקום האחרון שבו השוטרים מתירים לצטט פסוק מן המקורות, ולהתפלל.
למעלה, קצת אחרי הכניסה, יושבות על כסאות פלסטיק כמה עשרות נשים ערביות. הן לא עושות כלום לבד מלהמתין לקבוצות של יהודים. עד שהגענו היו עסוקות בשיחה משועממת בינן לבין עצמן. כשזיהו אותנו החלו לזעוק "אללה הוא אכבר". נדמה לי שעל הקריאה הזו גם אנחנו יכולנו לחתום.  יודעי דבר אומרים שהן נמצאות כאן בכלל במסגרת עבודה. שמשלמים להן כדי לצעוק.

הסיור היה מרתק ומרגש. היסטוריה, יהדות, בית המקדש, הקרבה אל הקודש. כאן, לצד שרידי הסטיו המלכותי - מבנה ענקי מוקף עמודים מימי הורדוס, המצוי בצלע הדרומית של רחבת ההר - קל לעצום עיניים ולדמיין כיצד נראה לפני אלפי שנים המקום שעליו אתה דורך. איך נראה מקום מושבה של הסנהדרין.

סיור כזה מוציא אותך מעט מבולבל. מצד אחד התרגשות עצומה לעמוד במקום הזה. הדבר האמיתי. לא בית הכנסת, גם לא הכותל המערבי, שריד קטן וחיצוני שקידשנו עם השנים. מצד שני, הבושה. יהודי נאלץ לבקר היום בהר הבית כזר בביתו שלו. ברחבי ההר אי אפשר להסתובב בלי אנשי ווקף שעוקבים אחריך לכל מקום. הם בעלי הבית האמיתיים כאן. גם משטרת ישראל, מצידה, מגבילה אותך. סיור של שעה והחוצה.  

כמו בעניינים רבים אחרים גם כאן הכל מתחיל ונגמר ביחס של מנהיגי המדינה לעניין. הם, שנושאים על שפתותיהם בכל נאום בארץ ובעולם את ההיסטוריה היהודית, ואת אלפיים שנות, ואת ירושלים בירת הנצח של העם היהודי, אינם מתחברים באופן מוזר אל הר הבית. כמה טוב היה אם על כל עשר פגישות של הנשיא שמעון פרס עם נשיא קבוצת הכדורגל של ברצלונה, עם השייטת שזכתה במדליה ועם הזמרת המצליחה, היינו שומעים ממנו מילה גם מילה קטנה של ערגה וגעגוע אל הימים ההם ואל הבית ההוא. הרס קשה של עתיקות ושרידים ארכיאולוגיים מצידם של הערבים, לא זכה אף פעם לתגובה משמעותית וחדה מצד השלטונות כאן. כולם חוששים. כולם מעדיפים לא להסתבך. הסיפור הזה, כך נראה, לא ממש מעניין, לא את נשיא המדינה, לא את ראש הממשלה, גם לא את בית המשפט.

ובכל זאת, מי שעוקב אחרי מה שנעשה בהר בתקופה האחרונה, לא יכול שלא לראות גם את נקודת האור. יהודים רבים אינם ממתינים עוד לממשלתם המגמגמת. הם עולים אל ההר במספרים גדלים והולכים. הרוח נושבת מלמטה. לי, באופן אישי, זה הביקור השני בסך הכל במקום. הקודם היה לפני 26 שנה. הבא יהיה בקרוב. כי צריך להיות בהר הבית. כל יהודי צריך להיות שם. גם יהודי שבתפישתו המדינית הר הבית הוא חלק מפתרון כזה או אחר, חייב לבקר בו. כי את ההיסטוריה היהודית אפשר לתפוש מאלף כיוונים. אין בהם אחד שלא עובר כאן. עם יד על הלב, כמה מאיתנו כבר ביקרו בלובר בפאריס או במוזיאון השעווה של מדאם טוסו בלונדון, אבל לא העלו על דעתם להגיע עם הילדים למקום שהוא לב ליבו של עמם ומולדתם?