עוד על שני השעירים

יום הכיפורים במקדש - שני השעירים (מכון המקדש)

הזכרנו במאמר אחר את תפקידו של שעיר עזאזל להיות שליח לקחת את עוונות ישראל אל המדבר ולהתרסק יחד אתם וללכת לאבדון יחד אתם. כך משמע בפסוק: "וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי  יָדָו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה:  וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר". ואולם יש עוד דברים שאפשר ללמוד מהשעיר הזה:

יש מדרגות בחטאת. ככל שדמה נכנס יותר פנימה, כך בשרה טמא יותר, ומורחק יותר החוצה. חטאת רגילה, דמה נזרק על המזבח סביב, ואת בשרה אוכלים הכהנים בחצר אהל מועד. עליה נאמר "ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה". ע"י אכילת הכהנים מתכפר עוון העדה. לעמת זאת, חטאת שדמה נכנס אל המשכן פנימה, יוצא בשרה ונשרף מחוץ למחנה. וכל הנוגע בו נטמא. חטאת יום הכפורים היא במדרגה גבוהה עוד יותר: כיון שהיא נכנסת לפני ולפנים, נזרק בן זוגה הרחק, לעזאזל. וגם כאן, השורף אותה נטמא, והמשלח את השעיר לעזאזל נטמא אף הוא.

חטאת באה לחַטֵּא. מי שצריך נקוי מחטא או מטומאה או שצריך לקדשו (אע"פ שלא חטא ולא נטמא) מביא חטאת. תפקידה של החטאת הוא לקרב את מי שיצא החוצה ולהשיבו פנימה. בין אם יצא מחמת טומאה גופנית ובין אם עשה מעשים שמוציאים אותו מן המחנה ומחיבים את כריתתו מתוך הקהל, אלמלא יכופר. קדושו של אדם הוא הכנסתו אל המחנה וקרובו אל השכינה. הקרוב אל השכינה הוא בתוך המחנה, והרחוק מורחק ממנו. בין אם הורחק מחמת טומאתו ובין אם הורחק מחמת מעשיו. הטמא הוא מי שנכרת מארץ חיים ומקומו מחוץ למחנה. יציאה אל מחוץ למחנה היא טומאה. המטוהר שב ומתקרב אל ה' וחצרותיו, גם במובן הגאוגרפי אך גם במובן הרוחני, הוא חוזר להיות חלק מן המחנה, חלק מן הקהל, וקרוב לה'. גם מי שחטא התרחק מן השכינה וצריך לכפר עליו ולקרבו. חטאת היא כפרה. אדם שחטא שב בנפשו אל ה'. ושב אל עולם המעשה בטהרה. כנגדו בחטאת: הדם הוא הנפש. את הדם זורקים על המזבח כנגד נפשו של האדם המתקרבת אל ה', ובשרה נתן לכהן, כנגד גופו של האיש השב אל עולם המעשה כעובד ה', התורם את עצמו לבנין העולם ולא להריסתו. אך יש מי שקרב עוד יותר אל הקדש, אדם כזה מתקדש וקרב בנפשו אל ה', ע"י שהוא משליך את גופו הרחק. אין זו דרך רגילה, זוהי דרך למקרים קיצונים. עזיבת כל עניני הגוף וקרוב הנפש אל ה', אך ככל שהנפש קרבה יותר, כך הגוף מושלך רחוק יותר, והוא מטמא.

מכאן יובן למה אמרו חז"ל שהפרה האדומה היא חוק והיא בלתי נתנת להבנה, משום שהיא מטמאת את הטהורים ומטהרת את הטמאים. ויש לשאול: ואם לא היתה מטמאת את הטהורים אלא רק מטהרת את הטמאים, היה מובן? יש להשיב שכן. אילו היתה התורה גוזרת שכל מי שנטמא יביא פרה אדומה, דמה יזרק על המזבח ובשרה ישרף מחוץ למחנה ויטמא, לא היינו תמהים. יש קרבנות כאלה. יש מקרים שבהם אומרים למתכפר שישליך את גופו הרחק ויקרב את נפשו. שישליך הרחק גוף בעל חיים שיטמא במקומו מחוץ למחנה, והוא יקרב אל ה'. החדוש בפרה אדומה הוא שכולה מחוץ למחנה, כולה נשרפת שם, ולכן גם כולה מטמאת את הנוגע בה. שהחלק הזה הטמא הוא יהיה החומר המטהר, זהו חדוש גדול וסוד גדול.

ולמה חדשה התורה את החדוש הזה? יתכן שטעם הדבר הוא שהמת איננו יכול לחיות, הוא אינו יכול לשוב עוד אל מחנה בני האדם ואל עולם החיים. כלו מחוץ למחנה. אם כך, במה תטהר טומאתו? מלמדת אותנו התורה שגם מי שנמצא מחוץ למחנה, אם הוא עומד מול המחנה ומזה את הדם אל נכח פני אהל מועד, אע"פ שכלו במקום הטומאה וכלו מטמא, כיון שפניו אל אהל מועד, יש לו תקוה. כמו שאנו קוראים בהפטרה על עם ישראל העומד כלו בגולה, כיון שפניו בכל יום אל ארץ ישראל, יש לו תקוה לשוב, וה' יקבצנו מכל הארצות וישיבנו אל הארץ. 

צפרים, שעירים ועוד

לשכת המצורעים במקדש (מכון המקדש)

אפשר לדמות את שני שעירי יום הכפורים לשתי צפורי מצורע.

טהרת המצורע נעשית בשני שלבים. השלב השני דומה לקרבנות הזב והזבה, כלומר בסוף שבעת הימים בא המִטַּהֵר אל המשכן ומקריב את קרבנותיו. אך המיחד את טהרת המצורע הוא השלב הראשון. השלב הראשון נעשה מחוץ למחנה, המצורע מוכנס בחזרה אל המחנה באמצעות שתי צפורים, שאחת נשחטת ואחת משולחת, ויש בה שבע הזאות על המִטַּהֵר.

במדה מסוימת, מזכירות שתי הצפרים האלה את שני השעירים. בשני המקרים מובא זוג, שבו אחד נשחט ואחד משתלח. גם במשנה אנו מוצאים דנים שונים המשותפים לשניהם. ואמנם יש הבדל בין הצפור המשולחת לחפשי לבין השעיר המושלך מן הצוק ונהרג. אך לשון התורה היא כמעט זהה בשניהם. בתורה לא נאמר שהשעיר מושלך מן הצוק. כתוב "ושלח את השעיר במדבר".

וגם את ההבדל שבכל זאת קים ביניהם להלכה, אפשר להסביר בקלות: הצפור אמורה לכפר על המצורע הנטהר, שעד עכשו היה טמא וישב מחוץ למחנה, וכעת היא תשולח מחוץ לעיר במקומו. השעיר מכפר על כל החוטאים ולכן ימות במקומם.

גם מהצפור השחוטה מזים שבע פעמים, וגם מדמו של השעיר שנשחט מזים שבע פעמים.

אלא שכאן אנו מגיעים אל ההבדל הגדול שבין שני הזוגות. שני השעירים עומדים בחצר אהל מועד, שניהם מזומנים להיות קרבן, ודמו של האחד מוזה עליהם שבע פעמים בתוך קדש הקדשים. לעמת זאת, שתי הצפרים אינן קרבן, הן נעשות מחוץ למחנה, והדם מוזה שבע פעמים על המצורע עצמו. כיון שממילא אף צפור לא נכנסת לפני ולפנים, אין צרך בגורל. ההבדל התהומי בין שני השעירים לשתי הצפרים הוא לא בזה המשולח, אלא בזה הנשחט.

שתי צפורים יש גם בטהרת בית מנוגע, וגם בה מתרחש אותו תהליך, והצפור משולחת אל מחוץ לעיר. אם כי הבית לא היה מחוץ למחנה. ויש עוד הבדל: האדם המצורע יקריב את קרבנותיו שבוע אח"כ במשכן, בבית באות שתי הצפורים בפני עצמן. לא יהיו קרבנות. אפשר לכפר בצפורים גם ללא קרבנות כלל.

העובדה שהצפורים אינן קרבות אינה קושיה כ"כ גדולה. יש מקרים בתורה שבהם מכפרים בבהמה שאינה קרבן, זה אינו המקרה היחיד. גם במקרה של עגלה ערופה ממיתים בעל חיים במקום להמית את האיש החיב מיתה. כאשר אין ידנו מגעת לתפוש את הרוצח, אנו מכפרים על הארץ בעגלה. והיא אינה קרבן. גם פרה אדומה אינה קרבן והיא נעשית בחוץ, ואעפ"כ מזים מדמה. לא כל בהמה הבאה לכפרה היא קרבן. לפעמים התורה מצוה להרוג בעל חיים בחוץ, ולא להביאו כקרבן, וגם זה סוג של כפרה וטהרה.

אבל מה שאנחנו יכולים ללמוד מהשעירים על הצפורים ולהפך, הוא שיש מצב שבו אנו מביאים זוג בעלי חיים על דבר אחד, שניהם יחד חלק אחד, וכל אחד ממלא תפקיד אחר. מכאן אולי יכול גם האדם הצריך כפרה ללמוד שיש באישיותו כמה חלקים, ועליו לרומם את הנכון ולשלח את הנכון.