נפגש בקלפי
נפגש בקלפי
הקרבנות הקונבנציונאליים
במקדש נראים כמעט כמו טבעול, כשחושבים על התיישים הללו שהושלכו לתהום מדי יום
כיפור, נושאים על עצמותיהם המתנפצות אל הסלעים את עוונות העם היהודי * התיאור
הפלסטי במשנה מספר שבעל החיים "היה מתגלגל ויורד, ולא היה מגיע לחצי ההר עד
שנעשה אברים אברים" * היכן זה התרחש, ולמה לעזאזל?
קשה להבין איך
דווקא המעמד היותר-ממזעזע הזה נבחר לעמוד בשיאו של היום הקדוש בשנה. למען האמת, גם
טקס הטלת הגורלות בין שני השעירים המקדים את האירוע הטראומטי הזה, גורר הרמת גבות.
הגורלות נטרפו היטב בקלפי בכדי לוודא שהבחירה ביניהם תהיה אקראית לחלוטין. הכהן
הגדול נטל את שניהם, והניחם על ראש השעירים הממתינים להכרעת עתידם: מי יישחט כקרבן
בתוככי המקדש, ומי מנגד יובל מהלך כ-3-4 שעות עד לצוק בלב הישימון, נושא בין קרניו
את חוט השני. והתקווה הלאומית, תקוות חוט השני, היא שֶיִקרה נס ולשון הצמר הכתומה תלבין
מיד אחרי השלכת נושאה מראש ההר לתחתיתו.
רק טבעי היה
שלמעשה הזה הוצמדה פרשנות מיסטית מסמרת שיער, למשל זו המופיעה בזוהר לפיה השעיר
איננו כלל קרבן, אלא שי המובל אל מעונו של השטן-העזאזל במדבר, בכדי לתת לו את חלקו
המגיע לו במכסת העוונות היהודיים. תבינו, רק כך הוא יניח לישראל להתייחד עם בוראם
ביום המחילה והטוהר. קיים גם פירוש לפיו השעיר נשלח לעזאזל בכדי לכפר על מעשי עוזא
ועזאל, הנפילים המיתיים בני דור המבול שחשקו בבנות האדם והשחיתו את העולם.
ואיה הוא, משכן
השטן? ממש ממש קרוב לכאן. במשנה נכתב שצוק העזאזל מרוחק "תשעים ריס", כלומר
12 מיל מירושלים. על פי דעות אחרות בתלמוד המרחק בין הר הבית לבין התהום המדוברת עמד
על עשרה מיל בלבד. מיל הוא אלפיים אמה, שלאורכה ניתנו כמה שיעורים אפשריים הנעים
בין 48 ל-58 ס"מ .
בשורה התחתונה נובע מכאן שאת צוק העזאזל יש לחפש במרחק 9.5-15 ק"מ מהר הבית.
דרישה נוספת: אתר
הצוק אמור להיות ב"ארץ גזירה", כלשון התורה, כלומר במדבר ריק מיישוב. זה
אומר שיש לחפש את העזאזל דווקא ממזרח לעיר הקודש, במדבר יהודה. ייתכן גם שהביטוי הזה
רומז לצורך שהמקום יהיה מצוקי דיו במידה הנדרשת לשעיר ממוצע להתרסק בו אל מותו באופן
המיטבי [ארץ גזירה=גזורה, תלולה].
איזה הר יזכה
בתואר העזאזל הנכסף? רוב החוקרים מסכימים שהראוי לכך ביותר הוא הר טרשים קרח
המרוחק 15 קילומטרים
מהר הבית, ושמו ג'בל אל מונטר. מדרונו המזרחי תלול ומרושע במיוחד. פערי גובה של
מאות מטרים מפרידים בין פסגת ההר (524
מ' מעל פני הים) לתחתיתו. דרך, שחוקרים שונים התייחסו אליה
כקדומה, יצאה מירושלים אל ג'בל מונטר, ולאורכה, במיוחד בקטע שבין ירושלים ואבו דיס,
נתגלו בורות מים רבים שנראה שחלקם קדומים. מונטאר בערבית פירושו 'צופה', או
לחילופין 'המוקפץ' (מה שעשוי לרמוז לשייכותו של הנידון לעניינים עזאזליים כלשהם). אגב,
בקרבת ההר קיימת באר ששמה בערבית הוא ביר-א-סוק. פרופ' זאב וילנאי ראה בכך את
שימור שמו של הצוק, זה שממנו משולח השעיר לכל הרוחות. במקום גם שרידי חפירות ממלחמת
העולם הראשונה, עת נכבש מהטורקים בידי גייסות הצבא האוסטרליים והניו-זילנדיים
בחורף 1918.
הולכים לעזאזל
כיצד ידעו
בירושלים על הגעת השעיר למדבר? השאלה שייכת כמובן גם לזמננו, שהרי בתנאי יום
הכיפורים ובהעדר מוחלט של אפשרות להשתמש באייפונים ובשאר מבשרי קידמה, אין לנו כל
עדיפות טכנולוגית על פני הקדמונים. אפשר היה כמובן להסיק את העניין מהלבנת לשון
הזהורית – אותו צמר צבוע שני שנתלה גם בפתח ההיכל, ועל-פי המשנה היה מלבין עוד
בחיי הבהמה ברגע שהגיעה המדברה. ואולם המשנה איננה מסתפקת במעשה הנסים הזה, מה גם
שלצער הלב לא תמיד הלבינה הזהורית, ולכן מועלית הצעה נוספת, לפיה המסר הועבר
על-ידי ניפנוף במטפחות ("סודרים") מתחנה לתחנה בדרכו האחרונה של השעיר.
לאורך הדרך ירושלים-עזאזל הוקמו בימי המקדש עשר סוכות, שבהן הוצע למוביל הבהמה
לשתות או לאכול, על אף הצום. במשנה מסופר שמעולם לא נעתר לכך מוליך השעיר. הסוכות
הללו היו עשויות לשמש גם תחנות-ממסר שהעבירו ירושלימה את מיקום הבהמה הנידונה
למוות.
ג'בל אל מונטר הוא
אמנם הזיהוי המקובל ביותר לנקודת השילוח עזאזלה, אך לחלוטין איננו הזיהוי היחיד. פרופ'
אבי ששון, למשל, הציע לזהות את הצוק דווקא במעלה אדומים העתיק, חאן אל חתרורה. גם
מרחקה של נקודה זו מהר הבית, 15
ק"מ , עשוי להתאים לתיאור מסע השעיר המופיע במשנה, ואולם
ששון הסתמך על עניין נוסף. בתיאור התלמודי של נתיב השעיר נזכר אתר בשם 'בית חידודו',
שהיה מרוחק שלושה מיל מירושלים וניצב בפתח המדבר, על אם הדרך לצוק. ששון הציע לאור
זאת לזהות את "בית חידודו" ב"עין חוּד" שבאל עזרייה. עין חוד מרוחק
כ-4.5 ק"מ
מהר הבית, מרחק שסביר להעריכו כשלושה מיל. באותו מקום היה בזמן בית שני ישוב בשם
"חרדונא", שייתכן שהוא חרוד המוזכר גם בספר שמואל.
מצד שני, גם
מצדדי זיהוי העזאזל בג'בל מונטר מצאו אתר שלשיטתם עשוי להתאים להיות בית חידודו של
המשנה. מדובר בחורבת חרידן, דרומית לאבו-דיס, הרחוקה מהר הבית מרחק דומה לזה של
עין חוד וניצבת על הדרך לג'בל מונטר.
לפי זיהוי עזאזלי
נוסף, של החוקר מאיר קוזניץ, הצוק הקטלני שכן בנחל מכמש שמצפון לבירה. קוזניץ חיפש
את העזאזל דווקא מצפון לירושלים, מתוך השערה שהשלכת השעירים התבצעה באותו המקום הן
בימי משכן שילה והן בימי המקדש בירושלים. ההנחה הזו כמובן איננה מוכרחת. בנוסף,
קשה לראות בצוקי נחל מכמש 'ארץ גזירה' במובן המדברי והשומם של המילה. הישוב מכמש,
למשל, שכן כאן כבר בימי קדם. כלומר שממה גדולה לא היתה פה. למען האמת האזור גם איננו
ממש מדבר.
הצעות זיהוי נוספות
שניתנו לעזאזל הן הרבה פחות סבירות, בעיקר בשל מרחקן הרב ממקום המקדש. מדובר בין
השאר בקרן סרטבה, בתל אל עקבה שמעל ליריחו, בצוק שבנבי מוסא, בצוקי נחל תקוע (הצעת
ר' אשתורי הפרחי, לפני כ-700 שנה: "מירושלים לעזאזל כשלש שעות, וחלחול ותקוע שם
סמוכים") ואפילו במדבר סוריה. אגב, חשוב לומר, נראה שאין כל חובה יהודית לאתר
את המיקום המדוייק שממנו הושלך השעיר האומלל בימי קדם. כל נקודה שתענה לדרישות
הללו בימינו, תהיה קבילה להשלכת שעירים ממנה והלאה, מעתה והלאה.
***
כל עוד היו
היחסים בין ישראל לאביהם שבשמיים בגדר הסביר, היתה הבהמה הדקה המתרסקת נופחת את
נשמתה בגלגול הראשון, ואם לא – אז בגילגולים הבאים. ואולם אחרי ימי שמעון הצדיק,
כך מסופר בירושלמי, כשהקשר בין העם לא-לוהיו כבר לא היה משהו, היה השעיר שורד לעתים
את ניסיון ריסוקו ונמלט המדברה, עד שנתפס בידי שוכני הישימון ונאכל על ידיהם.
לא ראינו זאת
בעינינו. לא שעיר המשתלח לתהום וגם לא תיש הנמלט ממוליכיו אל המדבר הפתוח, לא לשון
של זהורית הנעשית צחה כשלג, וגם לא כזו המסרבת להפוך צחורה. צריך להודות: איננו
מכירים כלל מציאות כזו. הרי בהר הבית של ימינו גם בעיצומו של היום הקדוש עולם
כמנהגו נוהג, העולם המוסלמי כמובן. דבר איננו מזכיר שם את קדושת היום. וההפסד כולו
שלנו: תפילה בבתי הכנסת, טובה ככל שתהיה, לא תשווה לכפרה שהשרה כאן סדר העבודה הממשי.
מאז שהשעיר המכפר עלינו אבד במדבר שום דבר פה כבר לא מלבין באמת.
הגורל
היהודי
לתוצאות הגרלת השעירים יוחסה במסורת
היהודית משמעות רבה. התלמוד (יומא לט,ב) טורח לספר שבמשך ארבעים השנים ששימש שמעון
הצדיק ככהן גדול, עלתה תמיד ביד ימינו הפיסה נושאת הכיתוב 'להשם'. חז"ל ראו
בכך עדות לנחת רוח שמיימית ממעשי העם. אחרי מותו, לעומת זאת, אירע לא פעם שהגורל הזה
עלה דווקא בשמאלו. בארבעים שנות המקדש האחרונות, דווקא פיסת ה"לעזאזל"
עלתה תמיד ביד ימין של הכהן המגריל, וחכמים פירשו זאת כאות אזעקה המבשר חורבן מתקרב.
פרופ' עלי מרצבך, מתמטיקאי מאונ' בר אילן,
חישב ומצא שההסתברות לקבל באקראי 40 פעמים רצופות תוצאה אחת (וכמובן אין הבדל אם
מדובר ביד ימין או ביד שמאל), שווה ל-2 בחזקת 39-, כלומר בערך 0.000000000001. זאת
אומרת שאפילו אם הכהן הגדול יפיל את הגורל אלף פעמים בכל יום ויום (ולא רק פעם
אחת, ורק ביום הכיפורים), הוא יזדקק לכשלושה מיליון שנים כדי לקבל את אותה התוצאה ארבעים
פעמים ברציפות. אגב, המובהקות הסטטיסטית הנדרשת בדרך כלל בעולם המתימטיקה נמוכה
הרבה יותר, ועומדת על 95%. במקרים שחורגים מכך כדוגמת הסיפור דנן, נהוג לדחות את השערת
המקריות המוחלטת ולהסיק שקיימת יד המכוונת את התוצאה. לדעת מרצבך, מה שמנוסח כאן
סטטיסטית היה ברור לגמרי לחז"ל. דווקא סגנון הפולחן המשונה הזה שזכה לו היום
הקדוש בשנה, מבטא את התלות המוחלטת של האדם וגורלו הלכאורה-אקראי – בהחלטת הא-ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה