מאז ומתמיד || הר הבית כמחסן צבאי וכבסיס טרור איסלמי
↓ מאת: ד"ר דותן גורן
גל הטרור ששוטף את הארץ בימים אלה סביב עניין הר הבית מזכיר באופן מפליא את ימי המרד הערבי הגדול, שהשנה ימלאו שמונים לראשיתו. במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1939-1936) פעל הצד הערבי נגד שלטונות המנדט הבריטי והיישוב היהודי בארץ-ישראל תוך שימוש הולך וגובר בהר הבית לצרכי טרור, הסתה ומקלט של ההנהגה הפלסטינית ובראשה – כמובן, חאג' אמין אל-חוסייני. המופתי של ירושלים יצר את העלילה בדבר תכנית-כביכול של היהודים והממסד הציוני לפגיעה במקומות הקדושים לאסלאם ובמסגדי הר הבית, שהייתה העילה המרכזית לפרוץ מאורעות תרפ"ט (אוגוסט 1929).
בעקבות הכרזת השביתה הערבית (אפריל 1936), שהתבטאה במהומות דמים ובהפרות סדר נרחבות מצד ערביי ארץ-ישראל, מינתה ממשלת בריטניה ועדת חקירה מלכותית (אוגוסט 1936) לבחינת הגורמים שהביאו לפרוץ המאורעות. חברי הוועדה, בראשות הלורד פיל, הגיעו לארץ-ישראל בסתיו תרצ"ז (נובמבר 1936) ושהו בה כשלושה חודשים. במסגרת תעמולה נמרצת במסגדים בארץ להצטיידות בנשק חודש לאחר-מכן (דצמבר 1936), הכריז הדרשן (החט'יב) במסגד אל-אקצה בלשון סתרים כי "...כל מי שיש לו אשה ישמור עליה ומי שאין לו ישיגנה לעצמו מיד. ומספרים שבשעת מעשה נמצאו שליחים בתוך המון המתפללים שהסבירו שהכוונה היא לרובה ולא לאשה" (דבר, 17.12.1936).
בקיץ אותה שנה (יולי 1937) פורסמו המלצות 'ועדת פיל' ובבסיסה עמדה חלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות – יהודית וערבית מלבד פרוזדור מירושלים ליפו שייוותר תחת ריבונות בריטית. ההנהגה הפלסטינית דחתה את מסקנות הוועדה ובימים הבאים חודשו פעולות הטרור ברחבי הארץ. בתגובה הציבו כוחות צבא בריטי מחסומים בדרכים המובילות להר הבית ולבית המועצה המוסלמית בחיפוש אחר נשק וחשודים ובראשם אל-חוסייני. "...פשטה גם כן שמועה שהצבא עיכב את המכונית של המופתי. הוא לא נמצא בה. הצבא ערך בה חיפוש" (דבר, גיליון ערב, 21.7.1937).
באותם ימים שהה האחרון בקביעות במתחם הר הבית ולא יצא את שעריו, וזאת בכדי להתחמק ממעצר בידי המשטרה הבריטית, שחששה מעימות במקום הקדוש (דבר, 25.7.1937). בשבועות הבאים נמסר ממקור ערבי המקורב אליו שמטרת בדק הבית שנערך בכיפת הסלע הייתה לשם החדרת משמר ערבי – מיליציה – במסווה של פועלים לחיזוק ביטחונו של המופתי "ולהגן עליו במקרה אם השלטונות יחליטו לאסרו". בד-בבד התקיימו כל ישיבות 'הוועד הערבי העליון' בהר הבית (דבר, 2.9.1937).
בעקבות רצח מושל מחוז הגליל לואיס אנדרוס בידי אנשי כנופיית טרור ערבית (26.9.1937), הדיחה ממשלת המנדט את חאג' אמין אל-חוסייני מכל תפקידיו (30.9.1937). כשבועיים-לאחר-מכן הוביל המופתי פעולת הסחה, שכללה ביצוע פיגועים בירושלים ובחסותה נמלט מהארץ (15.10.1937). בחודשים שלאחר-מכן התפרסמו בהזדמנויות שונות דיווחים וידיעות מודיעיניות על תפקודו של מתחם הר הבית לצרכים צבאיים, שכללו מתן מחסה לחברי כנופיות ערביות ואחסון חומרי חבלה. כך למשל הוצאו מהר הבית 1,500 כדורי רובה (4.1.1938) והועברו לכנופיות הערביות בחברון בשל מחסור בתחמושת בעיר.
בנוסף-לכך הועסקו במתחם אנשי חמולת ברנאווי (שהגיעו לארץ מחבל Bornu בניגריה) כשומרי ראשו ועושי דברו של המופתי. הבולט שבהם היה מוחמד אל-ברנאווי, שהמשיך למלא את הוראות המופתי לאחר הדחתו וישב דרך קבע בהר הבית. ניסיון בריטי לעצרו במתחם לא צלח (פברואר 1938). חודש לאחר-מכן (מרץ 1938) הוקמה בהר הבית תחנת משטרה, שבה שירתו שמונה שוטרים ושני בלשים בבגדים אזרחיים. לפני כן שירתו במקום הקדוש מש"ק ושני שוטרים (י' ארנון-אוחנה, "הבריטים מול המרד הערבי, 1939-1936"). "משערים שנקודת משטרה זו הותקנה לשם פיקוח על שטח המסגד שלפי השמועה הסתתרו בו אלמנטים הבורחים מפני יד החוק" (הארץ, 15.3.1938).
"פרובוקציות"
למחרת, בצהרי יום שישי (15.7.1938), התפוצצה פצצה בשוק הערבי במורד רחוב דוד בעיר העתיקה. "התוצאות היו מחרידות", ולבית החולים הממשלתי הובאו עשרה הרוגים וכשלושים פצועים, כולם ערבים. הפיצוץ אירע זמן קצר לאחר סיום התפילה במסגד אל-אקצה, בשעה 13:15 לערך. הערבים הטילו מיד את האשמה על היהודים ובירושלים שררה מתיחות רבה. ביומיים הבאים הועלו על-ידי תושבי העיר השערות אחרות. האחת סברה שהמשך החיפושים של המשטרה והצבא הבריטי אחר אמצעי לחימה בעיר העתיקה הניע את ראשי הטרור הערבי "...למהר ולהעביר משטח המסגד את הנשק שטרם נגלה...".
לפי סברה זו עסקו בכך פלחיות ערביות משום שאין עורכים עליהן חיפוש ובשעת העברת המוקש הפרימיטיבי שהיה מלא במאות מסמרים התרחש האסון. השערה אחרת סברה שמדובר בגאולת דם מצד משפחתו של נכבד ערבי שנרצח בקרבת מקום (דבר, 17.7.1938). כשבועיים לאחר-מכן אותרה "פצצה גדולה מתוצרת בית" בחיפוש אצל אחד משומרי הר הבית בחדר בקרבת 'דרך הייסורים' – ויה דולורוזה (הצופה, 31.7.1938). לא מן הנמנע שהאיש השתייך למשפחת ברנאווי, שהתגוררה בשכונת 'השחורים'-העבדים (חארת אל-עביד), ששכנה ממערב להר.
בקיץ תרצ"ח (יולי 1938) החלו מאות אנשי כנופיות ערביות לחדור אל העיר העתיקה בירושלים ודחקו ממנה את המשטרה הבריטית. השתלטות זו הושלמה בסתיו תרצ"ט (8.10.1938) ולא הותירה לבריטים ברירה אלא לכבוש אותה מידיהם בחזרה. בהושענא רבה של חג הסוכות באותה שנה (16.10.1938), התפוצצה פצצה במתחם הר הבית, שגרמה לפציעתם של מספר ערבים. בעקבות 'תאונת העבודה' עמדה מערכת עיתון 'דבר' על סכנת פרובוקציה פנימית בהר הבית:
...התפוצצות פצצה בתחום המקודש בהר הבית – יש בו כדי לתת בידי הטרוריסטים נשק מסוכן מאד - את נשק העלילה...ברור וידוע כי הפצצה שנתפוצצה בחצר המסגד לא הוטלה לשם מבחוץ, אלא הופעלה מבפנים... ככל אשר תתקרב ההכרעה הפוליטית וככל אשר תחלשנה תקוותיהם של המנצחים על הטרור, כי ההכרעה תפיל [תיפול] לפי רצונם, כן ודאי ירבו המאמצים להסעיר את הארץ ואת הארצות השכנות בכל האמצעים, וגם בטענה הידועה, שכבר נתבדתה פעמים רבות והיא חוזרת ומופיעה כל פעם בלבוש חדש – שהמקומות הקדושים למוסלמים בארץ נתונים לסכנה ולפגיעות... אין הדבר פוטר עוד מדאגה חמורה למעשי פרובוקאציה העלולות עוד לבוא. מסגד עומר [כיפת הסלע] בירושלים טעון שמירה נאמנה וקפדנית, אשר תוכיח, כי אין כל אפשרות של פגיעה מן החוץ ואשר תכרית בראשיתו כל נסיון של פרובוקאציה מבפנים (דבר, 18.10.1938).
בלילה הבא (19.10.1938) החל מבצע בזק שבמהלכו פרצו שני גדודי צבא בריטי לעיר העתיקה תוך שימוש בכוח רב ונתקלו בהתנגדות מועטה. רבים מאנשי הכנופיות נמלטו מהעיר או מצאו מסתור בהר הבית, שאליו נמנעו הכוחות מלהיכנס. בימים הבאים הושלמה הפעולה, שבמהלכה נורו יריות מצריח הנשקף ממול לכיפת הסלע – וחייל אחד נהרג. אולם בפקודות הצבאיות נכתב "...שאין לירות אל מגדלי מסגדים אלא בתשובה ליריות, ולמסגד עומר אין לירות כלל". בד-בבד השייח'ים האמונים על מסגדי הר הבית גינו את הירי והביעו את נכונותם למנות שומרים מיוחדים שימנעו חדירה לצריחים והסכימו להצבת כוחות מטעם הממשלה במבנים מהם ניתן לתצפת על המתחם (דבר, 23.10.1938). על "הסכנה" הנשקפת לעיר הקודש והמקדש נכתב ב'הצופה':
"כיבושה של העיר בידי השלטון נתן מקום לכל מיני שמועות כוזבות ושקרים גלויים, שסכנתם מרובה... לאחז את העינים, כאילו קדושת ירושלים חוללה בידי זרים... ראש המאמינים עשה את הדת ואת היכלה מדרס לפוליטיקה סכסכנית, להסתת דמים... ותלמידיו ותלמידי-תלמידיו... אף הם הולכים בדרכיו ומחפים על מעשי-הדמים שלהם באיצטלה של הדת... הרי עלילה זו בדוקה ומנוסה. אף עלינו, היהודים, העלילו אותה... עכשיו תדע הארץ וידע העולם כולו דברים כהווייתם, מי מחלל את הדת ואת המקדש, מי מהרס ומחריב את ירושלים ואת הארץ כולה ומי שוקד עליהן ועל שלומן" (הצופה, 23.10.1938).
היה זה רק קדימון לשימוש הצבאי הערבי בהר הבית, שהגיע לשיאו במלחמת העצמאות ובמלחמת ששת הימים. הרבה מים זרמו מאז בקדרון ובגיא בן הנום הסובבים את ההר, אבל עליו עצמו – כך נדמה – עולם כמנהגו נוהג, מחאג' אמין עד ראאד סלאח.
• הכותב מלמד במכללה האקדמית הרצוג וחוקר את המקומות הקדושים בארץ-ישראל בעת-החדשה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה