על מצות ראיה ועל יחודו של חג הסכות

שלש פעמים בתורה נזכרת המצוה להראות לפני ה' שלש פעמים בשנה, ובשלש הפעמים האלה, נאמר שלש פעמים בשנה ולא נזכרו תאריכים. הזמנים שנזכרו הם זמני השנה, ע"פ העונות: פסח בחדש האביב, חג בזמן ימי בכורי הקציר (כלומר: הזמן שבו הקציר מתחיל לבכר), וחג בזמן האסיף. מצות העליה לרגל שלש פעמים בשנה היא מצוה שנתית, אמנם שלש פעמים בשנה ולא אחת בשנה, אך אלה שלש פעמים מיצגות והן מבטאות את ישיבתנו לפני ה' תמיד כל השנה. הם נקבעים ע"פ עונות השנה ובאים לפי תבואות השדה, אבל העקר הוא לבא להראות בכל עונה.

ולמה חזרה המצוה ונשנתה שלש פעמים? בפרשת ראה נשנתה הפרשה שוב כדי לקשר את המצוה למקום אשר יבחר ה', שהוא הנושא של פרשת ראה כולה. ואולם, מה ההבדל בין פרשת משפטים לפרשת כי תשא?

בפרשת משפטים מובאת המצוה מצד מעשי האדם, ובפרשת כי תשא מצד מעשי ה'. במשפטים הקציר הוא קציר מעשיך אשר תזרע וגם האסיף הוא אסיף מעשיך, לא כן בכי תשא. לעמת זאת בכי תשא יש התגלות ה' השומר שלא יחמוד איש את ארצנו, ההבטחה הזאת נעדרת בפרשת משפטים. במשפטים אנו מצֻוִּים לגרש את הכנעני, בכי תשא ה' גרש אתם מפנינו.

בפרשת כי תשא מתחילות המצוות האלה בדברי ה' הנה אנכי כרת ברית. פרשת משפטים מזכירה את המשפט, שישראל מצֻוִּים בו. בפרשת כי תשא זוהי ברית שה' כורת.

המצוה היא להֵראות, לא לראות, המצוה מתקימת כשהאדם מראה את עצמו. בפרשת משפטים האדם הוא המראה את עצמו אל ה', בפרשת כי תשא הוא נראה את ה', כלומר עם ה'. לכן במשפטים נאמר יראה כל זכורך אל פני ה', ובכי תשא נאמר יראה כל זכרך את פני ה', אל הוא מצב שבו אנו נראים, אנו עושים את הפעולה ונראים אליו, את פני ה' הוא ראיה עם מעשה של ה'.

הראיה היא תמיד הדדית. היא מתקימת במקום שעליו נאמר ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יִראה אשר יאמר היום בהר ה' יֵרָאה. מכאן גם למדו חז"ל שעִוֵּר אינו חיב בראיה, מי שאינו רואה אינו נראה. לראיה, כמו לכל המצוות הנוהגות במקדש, יש שני צדדים. צד ה' וצד ישראל. כל צד עומד בפני עצמו, אך אין לכך ערך אם לא יהיה הדבר גם מצד השני. לכן הקדישה התורה שתי פרשות כדי ללמד את צווי ה' לעשות את המשכן, ושתי פרשות כדי ללמד שישראל עשו אותו. לכן גם לראיה הוקדשו שתי פרשתו. פרשת ה' ופרשת ישראל.

עם זאת, דוקא בנושא ההראות ברגל, מופיע הצד של ישראל קודם, עוד לפני שעלה משה להר. ואילו צד ה' נאמר אחרי חטא העגל. לפני החטא עוד היינו ראויים שיעשו כל המועדים על ידנו, היה בנו כח לקדש את השנה ואת המועדים מצד מעלתנו, נתן לנו ה' מעלה וכח לקדש, אחר החטא אין אנו יכולים לקדש אלא אם יקדש ה'.

כבר עמדנו כאן על כך שבכל מקום שבו מזכירה התורה את שלשת הרגלים ואת מצות העליה לרגל, לא נזכרים תאריכים, נזכרות רק עונות שנה. המצוה היא להראות לפני ה' שלש פעמים בשנה. החיים בארץ אינם מאפשרים לכל יהודי להכנס למקדש שלש פעמים ביום, לכן הוא נכנס שלש פעמים בשנה. כמו שבארץ היהודי אינו יכול ללקוט את המן כל יום, וללקוט כפול בששי ולשבות בשבת, לכן הוא לוקט את התבואה שיורדת לו למטר השמים כל שנה, בשנה הששית הוא לוקט כפלים, ובשנה השביעית אינו לוקט. הוא ממשיך לחיות לפני ה' בארץ כמו שחי במדבר, אך במחזורים שנתיים ולא יומיים.

בפרשת אמר לא נזכרה מצות העליה לרגל. הנושא של הפרשה אינו שלשת הרגלים אלא דוקא השנה התאריכית, הבנויה על חדשים ועל ימים בחדש. לכן נזכרו בה גם ר"ה ויום הכפורים. ואולם דוקא לגבי הרגלים יש בפרשה יחס שראוי לדיון. חג המצות נזכר בפרשה רק ע"פ התאריך שלו. ואילו לגבי חג השבועות לא נזכר תאריך כלל, לא חדש ולא יום בחדש, הוא מוצג כמצוה חקלאית. הנושא שלו הוא הקרבן שמקריבים כשקוצרים את קציר הארץ, עמר הבכורים, והמנחה החדשה שמקריבים כעבור חמשים יום. נזכרות באותן פרשיות גם מצות חדש ומצות פאה ולקט. פרשיות חקלאיות לכל דבר. פרשיות שמלמדות על תבואת הארץ, שיש לאכלה אחר הנפת ראשיתה ולהשאיר לעני ולגר. הפרשיה מלמדת שהתבואה היא של ה', ראשיתה לה', כולה לכם ושאריתה לעני ולגר.

חג הסכות הוא כפול. התורה מזכירה אותו, מסכמת את הפרשה ושוב פותחת ומזכירה אותו. והוא נזכר גם בתאריך שלו וגם "באספכם את תבואת הארץ". ואולם, בנגוד לפרשת משפטים שבה הקציר והאסיף הם קציר ואסיף מעשיך, או פרשת כי תשא שבה הזמנים הם זמני התבואה (וכבר עמדנו על כך שפרשת משפטים עוסקת במעשי האדם ופרשת כי תשא במעשי ה'), בפרשת אמר הזמן הוא זמן אסוף תבואת הארץ. הנושא של פרשת אמר הוא הארץ.

בחג הסכות בא לסיומו התהליך שמתחיל ביציאת מצרים, יציאה שאין לה עדין משמעות מבחינת החקלאות בארץ, והיא איננה נזכרת אלא בתאריך שלה. בא לסיומו גם התהליך החקלאי המתחיל בראשית הקציר. עם ישראל לא רק יצא ממצרים אלא גם יושב בארצו ואוסף את תבואתה.

חג הסכות הוא חג שבו אנו מבטאים את שיכותנו המלאה לה'. אנו לנים בצלו, וזוכרים את ימי הליכתנו אחריו במדבר. אם אנו נכונים ללכת אחרי ה' במדבר כי הוא אבינו מלכנו ואדוננו ואנו חלק ממנו, הוא פורש את סכת שלומו עלינו. בחג הסכות אנו שבים וחשים את ימי המדבר ויודעים שימי המדבר לא תמו, הליכתנו אחרי ה' נמשכת גם בארץ. ארץ ישראל היא ארץ הרים ובקעות שלא כארץ מצרים. גם כאן אנו חיים מדגן שמים כבמדבר. אנו חיים משלחנו של ה', בחג הסכות אנו אוספים את התבואה וזוכרים מי הוריד לנו מן זה מן השמים ושמחים כי ברכנו ה' אלהינו, ומאידך אנו זוכרים שבזמן זה אנו נדונים על המן לשנה הבאה. זה טיבה של א"י. אנו כבנים היושבים בבית אביהם, חוסים בסכתו ויושבים בביתו כלומר ארצו. אנו באים לחצרותיו בשמחה.

האיש שגדל במדבר התרגל לכך שהמן יורד מדי בקר מהשמים. אולי אפילו היה לו לכך הסבר מדעי. כך דרכו של עולם. אלה חוקי הטבע. גם מי שגדל בארץ חושב שחוקי הטבע הם שיורד גשם מדי שנה. בחג הזה הוא מרגיש שלא כך. פרשת ראה מזכירה את סוכות כחג ההודאה על הברכה שבה ברכנו ה' בשנה האחרונה. מאידך, ערב החורף הבא, האדם זוכר את בוראו ומתפלל לגשם גם שנה הנכנסת. כאן בארץ אין אנו לוקטים את המן מדי יום, אבל אנו נזונים מהגשם היורד לנו מדי שנה. במדבר לקטנו מן מדי יום, ביום הששי לקטנו כפול, וביום השביעי לא לקטנו. בארץ אנו אוספים את פירותינו הגדלים לנו למטר השמים מדי שנה, בשנה הששית אנו אוספים כפול, ובשנה השביעית אין אנו אוספים. אנו נראים לפני ה' לא שלש פעמים ביום אלא שלש פעמים בשנה. מתוך כך אנו מכירים בכך שעדין אנו יושבים בסוכות כבימי צאתנו ממצרים, ועדין אנו נזונים משלחנו של ה'. אם פסח הוא כנגד יציאת מצרים ושבועות כנגד מתן תורה, הרי שחג הסכות מלמד אותנו מסר חשוב לגבי הכניסה לארץ. (וכן משמע בערכין לב: שעשית הסוכות ע"י שבי הגולה דומה לעשית הסוכות בזמן יהושע בן נון. אין זו עשית חג סוכות של שבוע ימים בלבד, זאת עשית ישיבת סוכתו של ה' בכל השנה. חג הסוכות הוא החג של ישיבת הארץ. הוא החג שמבטא את העובדה שאנו חיים מפי ה' כסוכת המדבר, ואוכלים מידו דגן שמים. הוא דורש את ארצנו מרשית השנה עד אחרית השנה).

הסיום של תהליך הגאולה שתחלתו ביציאת מצרים, הוא גאולתה של ארץ ישראל. הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, שיש לה עצמאות, ובה יש מלך אחד, מלך מלכי המלכים. בצלו אנו חיים והוא המוריד לנו גשם ומפרנס אותנו. התהליך המתחיל בפסח מסתיים בהכרה במעלת הארץ.

בַּסֻּכּ‎ֹת יֵשֵב יְשׁוּרֻן וִיהַלֵּל אֱל‎ֹהָיו בְּר‎ֹן

לְמַעַן יֵדְעוּ דּוֹר אַחֲרוֹן וְהָיָה לָכֶם לְזִכָּרוֹן

לֶכְתִּי בַּמִּדְבָּר אַחֲרוֹן וְסֻכָּה לְצֵל מֵחָרוֹן

מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן וְהִנֵּה כִסָּהוּ הֶעָנָן

יִשְׂרָאֵל בְּסֻכּ‎ֹה יִצָּפָן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן

תֵּשְׁבוּ אֶל אֲבִיכֶם כְּבָנִים עַל שֻׁלְחַן אֲבִיהֶם שְׁעוּנִים

הַלְלוּהוּ בְת‎ֹף וּמָחוֹל הַלְלוּהוּ בְמִינִים וְקָרַב א‎ֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ רְנָנִים

יְשַמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים בַּהדַר כַּף עֲב‎ֹת‎ֹת אַהֲבַת בָּנִים

אָהַבְתִּי אֶת אֲד‎ֹנִי בַּיי לִבִּי יִתְרוֹנָן

יִשְׂרָאֵל בְּסֻכּ‎ֹה יִצָּפָן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן

שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג תַּעֲשֶׂה ע‎ֹלָה שִׁבְעַת יָמִים בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה

פָּרִים כְּמִדּוֹת רַחֲמִים בַּתְחִלָּה וְאֶל שִׁבְעָה תְּכַלֶּנָה מִלְמַעְלָה

מַתְּנַת אֵילִם וּכְבָשִׂים כְּפוּלָה וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה

וּמִנְחָתָם ס‎ֹלֶת בְּלוּלָה בַּל‎ֹתִי בְּשֶׁמֶן רַעֲנָן

יִשְׂרָאֵל בְּסֻכּ‎ֹה יִצָּפָן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן

יָמִים וְיָמִים בִּיסוֹד הַבִּירָה וּכְמֵאָז לְעוֹלָם בְּשִׁירָה

אַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה בַּאֲבוּקוּת אוֹרָה וְאֵין חָצֵר שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה

וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂ‎ֹן וְזִמְרָה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרָח

וְכָל הַעוֹלֶה יָשׁוּב בְּטָהֳרָה כִּי עָנָהוּ יי בְּג‎ֹרֶן אָרְנָן

יִשְׂרָאֵל בְּסֻכּ‎ֹה יִצָּפָן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן

כָּל זְכוּרְךָ יֵרָאֶה פְּנֵי עֶליוֹן בְּשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן

עֲלֵי נֵבֵל עֲלֵי הִגָּיוֹן יַחַד עָשִׁיר וְאֶבְיוֹן

בַּעֲל‎ֹתְךָ אֶל אַפִּריוֹן לְתִתְּךָ עַל כָּל הַגּוֹיִים עֶלְיוֹן

ל‎ֹא יִלְטוֹשׁ צָר עֵינוֹ וְשָׁב יַעֲק‎ֹב וְשָׁקַט  וְשַׁאֲנַן

יִשְׂרָאֵל בְּסֻכּ‎ֹה יִצָּפָן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן

הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יַעֲשֶׂה אוֹתוֹ לְשָׁמְרוֹ וְלִשְׁבּוֹת שַׁבָּתוֹ

בַּיוֹם הָרִאשׁוֹן וּבַיּוֹם הַשְּמִינִי שַׁבָּתוֹן לִקְרוֹא הוֹשִׁיעָה נָא לְאֵין בִּלְתּוֹ

נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישֻׁעָתוֹ וְנוֹדֶה לוֹ וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתוֹ

כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ עַל נַחֲלָתוֹ גְּבוּרוֹתָיו מִי יִתְבּוֹנָן

יִשְׂרָאֵל בְּסֻכּ‎ֹה יִצָּפָן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן

בְּיִשְׂרָאֵל תִּגְדָּל שִׂמְחָתְךָ ע‎ֹז יְשׁוּעָתִי סַכּוֹתָ לְר‎ֹאשִׁי סֻכָּתְךָ

וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בְךָ יְרַנְּנוּ וְתָסֵך עָלֵימוֹ וְיַעַלְצוּ בְךָ

וְעַמְּךָ יִשְׂמְחוּ בְךָ וְשָמַחְתָּ בְעַמְּךָ

יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֶׁיךָ וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנָן

יִשְׂרָאֵל בְּסֻכּ‎ֹה יִצָּפָן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן

יֵשְׁבוּ בָנִים אֶל שֻׁלְחַן אֲבִיהֶם בְּאָסְפָּם אֶת אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם

כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָשׁ הֵם וּמַנְךָ ל‎ֹא מָנַעְתָּ מִפִּיהֶם

בְּאָסְפָּם תְּבוּאַת אֶרֶץ אֲבִיהֶם יוֹדוּ לֶאֱל‎ֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם

כִּי בֵרְכָם אֱל‎ֹהֵיהֶם וְעַל יָדָם חָנַן

יִשְׂרָאֵל בְּסֻכּ‎ֹה יִצָּפָן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן

בַּסֻּכּ‎ֹת יְדִינֵנוּ אָבִינוּ מִשָּמַיִם לִשְׁנַת בְּרָכָה מְל‎ֹא חָפְנָיִם

מִיָּדוֹ נ‎ֹאכַל דְּגַן שָׁמַיִם לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם

יִפְתָּח אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם וְיוֹרֵד כַּנְּהָרוֹת מַיִם

הַמְכַסֶּה בְעָבִים שָׁמַיִם עָלֵינוּ יֵרָאֶה בֶעָנָן

יִשְׂרָאֵל בְּסֻכּ‎ֹה יִצָּפָן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן