 |
| דני דיין ביקש להעמיד חופה בהר הבית |
מקום המקדש עבורי הוא קודם כל חוויה
אישית: לפני למעלה משני עשורים וחצי, פנינו רעייתי לעתיד עינת ואני אל מפקד מחוז
ירושלים של משטרת ישראל וביקשנו אישור להעמיד את חופתנו על הר הבית. התשובה לא
איחרה לבוא. קצין האג"מ המחוזי הודיע לנו לאקונית כי "לא נתיר קיום חופה
בהר הבית", ובאדיבות משטרתית לא שכח לברך אותנו על נישואינו הקרבים.
לא ויתרנו. המשכנו ללחוץ עד שהוצעה לנו
פשרה. לא לחינם יצאו לי ברבות הימים מוניטין של מי שאינו דוחה על הסף פשרה
פרגמאטית. הסכמנו לה: החופה תעמוד בסמוך לשער המערבים ("המוגרבים") וכדי
שלא נתחכם נאמר לנו במפורש לאיזה צד של השער הכוונה: "ממתקן הבדיקה ומטה
לכיוון רחבת הכותל".
באיסרו חג השבועות, "כ' שנים לשחרור
ירושלים" כפי שנכתב בהזמנה (גם אם "גנבנו" שבוע) עמדה חופתנו על
אותה רמפה המאיימת בימים אלה לחולל משבר בינלאומי אם תשופץ או אם חלילה תתמוטט. את
הקידושין ערך הרב אליעזר ולדמן, ובעמודי החופה אחזו גרשון סלומון וחבריו נאמני הר
הבית. מספר השוטרים השתווה למספר האורחים. כחדר התייחדות שימשה נקודת המשטרה ליד
רחבת הכותל.
כשאמרתי "אם אשכחך ירושלים" טרם
שבירת הכוס, העצב היה מוחשי ודוקר לב, כי זרים הציצו עלינו מן ההר, אך גם הייתה
נחמה גדולה בידיעה שדורנו קרוב יותר לשוב אל ההר מכל דור אחר לפניו. הוא היה כבר
בידינו ושמטנו אותו. החזרה אליו הכרחית ובלתי נמנעת, כי כדברי אצ"ג: טְלוּ
צָפוֹן מִן עוֹלָם וְהָיָה – מְשֻׁלָשׁ/טְלוּ מִזְרָח מִן עוֹלָם וְהָיָה – לאֹ
עוֹלָם/ יִשְׁרָאֵל בְּלִי הָהָר הוּא – לאֹ יִשְׁרָאֵל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה