ושמרתם את משמרת הקודש: עליה להר הבית/ תגובה

תגובה למאמר בגנות העליה להר הבית || מכון המקדש

תגובת הרב הרב יהושע פרידמן ממכון המקדש למאמרו של ראש ישיבת הר המור, הרב עמיאל שטרנברג שליט"א, 'ושמרתם את משמרת הקודש' - על איסור העלייה להר הבית

↓ מאת: הרב יהושע פרידמן, 'מכון המקדש'

לאחרונה הופץ ברבים מאמר (פרק מתוך הספר 'טוב ירושלים') מאת הרב עמיאל שטרנברג ראש ישיבת הר המור, ובו מסביר הרב שטרנברג שליט"א מדוע אסור לעלות להר הבית בזמן הזה. הרב שטרנברג פותח את מאמרו בסקירה קצרה של מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בעניין קדושת מקום המקדש, ולאחר שמכריע כמרן הרב קוק זצ"ל שמקום המקדש קדוש היום בעת חורבנו כמו בעת בניינו, עובר הרב המחבר לעסוק במצוות מורא מקדש, כשמצווה זו, להבנתו, היא הסיבה לאיסור העלייה להר הבית כיום.

בעניין זה, של מצוות מורא מקדש, מציג הרב שטרנברג תפישת עולם שלענ"ד, לא רק שאין לה מקורות בתורה, אלא שהיא סותרת את מצוות התורה, וכדלהלן:

א. כותב הרב שטרנברג:

"היסוד לכל צריך להיות מורא מקדש, מקום המקדש אינו נערך כלל בסולם הערכים הרגיל שבו אנו מתייחסים אל מקומות בעלי ערך מיוחד כקבר רשב"י או אפילו כמערת המכפלה; זו מדרגה אחרת לגמרי. בית המקדש הוא מקום עבודת ד' העליונה. כדי לזכות להיכנס להר, צריכים אנו להתרומם לעבודת ד' האידיאלית, העליונה. בשעריו של מקום זה באים רק מלאכים, או אנשים הבאים לעבודת המקדש -כהנים, לויים וישראלים, שהם גדולים ממלאכים".

תגובה: 

הטענה, שלמקדש יכולים להיכנס רק מלאכים, עומדת בסתירה למצוות התורה החייבות להתקיים במקדש, כגון: נאמר בתורה: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך" – חובה מהתורה לעלות ולהיראות לפני ה' במקדש. המשנה במסכת חגיגה מונה את הפטורים מחובה זו, כגון: חיגר, חולה ועוד. גם טמא פטור, אולם לא מצינו בהלכה שמי שאינו מלאך פטור או אסור בכניסה למקום המקדש.

יתירה מזו! למקדש מגיעים חוטאים הצריכים להביא קרבנות אשם וחטאת לכפרה, וכן צריכים וידוי על הקרבן – חוטאים אלו, לא רק שהם חייבים להיכנס למקדש, אלא, שאם לא יעשו זאת הרי שחטאם לא יכופר! לאחר שהוידוי שהם צריכים להתוודות - חייב להיות רק על הקרבן.

ידועים דברי חז"ל 'לא ניתנה תורה למלאכי השרת'. התורה מתקיימת על ידינו, ובמדרגתנו, וכן הוא גם ביחס למצוות התורה המתקיימות במקדש, כשלמקדש נכנסת גם אישה סוטה ולא רק צדיקה.

בכלל, יש לזכור שבוני הבית השני היו ברובם פסולי חיתון שעזרא העלה איתו מבבל (משנה קידושין ד,א), עובדה זו לא פטרה אותם מלבנות מקדש או לבוא לחצרותיו.

המקדש הוא מקום העבודה, כלומר למקדש מגיעים אנשים חסרים, חוטאים – ובו הם נתקנים – מציאות הפוכה מזו שמנסה לצייר הרב שטרנברג.

ב. ממשיך וכותב הרב שטרנברג:

"בית המקדש אינו מקום תפילה. ברור לי כי אפילו האר"י הקדוש עם כל עבודת התפילה הגדולה שלו לא היה מעז להיכנס לשם אלא אך ורק לצורך עבודת הקרבנות...

אפילו בעשיית הר הבית למקום תפילה יש הקטנה והשפלה של הקדושה העליונה למדרגות הקדושה המופיעות כבר בנו. תפילה כפי המדרגות שקיימות בנו אינה שייכת למקום המקדש. אפילו אם היינו זוכים להיות ממייחדי הייחודים העליונים והיינו מתרוממים בתפילותינו לעומק הכוונות הטמונות בלשון התפילה, עדיין אין בנו שום יכולת להתקרב לעומק קדושת המקום שיש בה הרבה מעבר למה שניתן להגיע באמצעות עבודת התפילה".

תגובה:

מצוות התפילה כמצווה שקיימת במקדש ובהר הבית כתובה בפסוקים מפורשים, מקורות תנאיים ובהלכה, וכדלהלן:

מיד לאחר חנוכת המקדש מקהיל שלמה המלך את העם למקדש ושם הוא מתפלל לה' ומבקש (מלכים א פ"ח):

"לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחוֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה. וְשָׁמַעְתָּ אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ. אֵת אֲשֶׁר יֶחֱטָא אִישׁ לְרֵעֵהוּ וְנָשָׁא בוֹ אָלָה לְהַאֲלֹתוֹ וּבָא אָלָה לִפְנֵי מִזְבַּחֲךָ בַּבַּיִת הַזֶּה. וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְעָשִׂיתָ וְשָׁפַטְתָּ אֶת עֲבָדֶיךָ לְהַרְשִׁיעַ רָשָׁע לָתֵת דַּרְכּוֹ בְּרֹאשׁוֹ וּלְהַצְדִּיק צַדִּיק לָתֶת לוֹ כְּצִדְקָתוֹ. בְּהִנָּגֵף עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אוֹיֵב אֲשֶׁר יֶחֶטְאוּ לָךְ וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וְהִתְפַּלְלוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בַּבַּיִת הַזֶּה. אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וַהֲשֵׁבֹתָם אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּ לַאֲבוֹתָם. בְּהֵעָצֵר שָׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וּמֵחַטָּאתָם יְשׁוּבוּן כִּי תַעֲנֵם. וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עֲבָדֶיךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל כִּי תוֹרֵם אֶת הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ וְנָתַתָּה מָטָר עַל אַרְצְךָ אֲשֶׁר נָתַתָּה לְעַמְּךָ לְנַחֲלָה. רָעָב כִּי יִהְיֶה בָאָרֶץ דֶּבֶר כִּי יִהְיֶה שִׁדָּפוֹן יֵרָקוֹן אַרְבֶּה חָסִיל כִּי יִהְיֶה כִּי יָצַר לוֹ אֹיְבוֹ בְּאֶרֶץ שְׁעָרָיו כָּל נֶגַע כָּל מַחֲלָה. כָּל תְּפִלָּה כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִהְיֶה לְכָל הָאָדָם לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן אִישׁ נֶגַע לְבָבוֹ וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה..."

כלומר, בית המקדש הוא מקום תפילה לכל צרה ובעיה שיש לאדם מישראל או לאומה בכללה, ואף מקום תפילה לגויים, וכדברי הנביא ישעיהו: "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים".

דבר זה אף נפסק להלכה במסכת שמחות (ו,יב):

"שמתחילה לא בנה שלמה הבית אלא על תנאי, שכל מי שיש לו צרה יבא ויתפלל עליה, רעב כי יהיה בארץ דבר כי יהיה שדפון ירקון ארבה חסיל כי יהיה כי יצר לו אויבו בארץ שעריו כל נגע כל מחלה, כל תפלה כל תחנה אשר תהיה לכל האדם; אין לי אלא ליחיד, לצבור מניין, תלמוד לומר לכל עמך ישראל; אין לי אלא לישראל, לנכרי מניין, תלמוד לומר וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא; מבקש בנים, או אפילו נכסים, מניין, תלמוד לומר כל תפלה כל תחנה. יכול אפילו מבקש בנים ולא טוב לו, נכסים ולא טוב לו, תלמוד לומר אשר תדע את לבבו כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם, מה שטוב לו תן לו; ומניין שלא יחזיקו במרדן, תלמוד לומר אשר ידעון איש נגע לבבו ופרש כפיו אל הבית הזה".

נמצא, אפוא, שלא רק שיש מצווה בבמקדש אלא שזו אחת מהתכליות של בית המקדש, ושלמה בנאו על תנאי שכך יהיה – אנו נבוא ונתפלל בהר הבית ובמקדש, וה' יענה שם לתפילותינו!

זאת ועוד: על הפסוק 'ועבדתם את ה' אלקיכם' נאמר במכילתא (דרשב"י פ"כג): "עבדהו בתורתו עבדהו במקדשו", וכן הוא בספרי, ובמדרש תנאים.

הרמב"ם בספר המצוות, מצות עשה ה, מפרש את מצוות העבודה במקדש – כמצוות התפילה, וזו לשונו:

"והמצוה החמישית היא שצונו לעבדו יתעלה וכבר נכפל צווי זה פעמים, אמר (משפטים כג כה) ועבדתם את י"י אלהיכם ואמר (ראה יג ה) ואותו תעבודו ואמר (ואתחנן ו יג) ואותו תעבוד ואמר (ס"פ עקב) ולעבדו... ואמרו (מדרש תנאים ממדרש הגדול פ' ראה) עבדהו בתורתו עבדהו במקדשו. כלומר ללכת שם [למקדש] להתפלל בו ונגדו כמו שבאר שלמה עליו השלום (מ"א ח דה"ב ו)", וכן כתב המגדל עוז בהלכות תפילה ונשיאת כפים לרמב"ם פרק א.

יודגש, שנכון הוא שהאחרונים למדו ממקורות אלו גם, שמי שנמצא מחוץ למקדש – צריך להתפלל נכוחו. אך אין בדברים אלו כדי לבטל את העיקר והיסוד שממנו מתחיל הכול – מצווה להתפלל במקדש!

המקדש הוא גם מקום תפילה לנשים. כך נהגה חנה בבואה להתפלל במשכן שילה, וכך נהגו ישראל תמיד, כדבר פשוט, שכשיש ילד חולה או כל צרה אחרת – באים להתפלל על כך בהר הבית ובמקדש (מסכת שמחות ו,יא):

"ומעשה באשה אחת שחלתה בתה ועלתה והקיפה [בהר הבית], ולא זזה משם עד שבאו ואמרו לה נתרפאתה; ומי שאבדה לו אבדה, אומרים לו השוכן בבית הזה יתן בלב מי שמצאה ויחזירה לך מיד, ומעשה באלעזר בן חנניה בן חזקיה בן גרון שאבד לו ספר תורה לקוח במאה מנה, ועלה והקיף ולא זז משם עד שבאו ואמרו לו נמצא רבי הספר תורה", והדברים פשוטים, ואכמ"ל.

ג. בעניין מנהג ישראל לאורך ההיסטוריה כותב הרב שטרנברג:

"לכן, מנהג ישראל בכל הדורות היה שלא להכנס לכל תחום הר הבית. גדולי ישראל וגם המון העם נמנעו מלעלות לכל שטח ההר, אפילו לחלקו הדרומי. מעולם לא העיזו בני האומה ולא עלה בדעתם לעלות אל הקודש, אף לא למחצה, לשליש ולרביע, ולא התקרבו אפילו לסייגים שמסביב להר, דבר זה הוא מן המפורסמות ואינו צריך ראיה. הראיה היא עצם המנהג. כל הדורות היו יהודים שחיו בירושלים, או לפחות הגיעו אליה, ובראשם תמיד היו גדולי תורה ענקי רוח, והם הטביעו מדור לדור את חותם מורא המקדש והזהירות הנוראה מלפגום בקדושתו אפילו במשהו. הסיבה לכך אינה מפני שהיו זמנים שאויבינו לא נתנו לנו רשות לעלות, אלא מפני שאנחנו לא רצינו להכנס. אנו התרחקנו מהמקום מפני מורא מקדש, ולכן לא נכנסנו אפילו לאפס קצהו כדי שלא נפגום פגימה כלשהי בקדושת המקום".

תגובה:

מעולם לא מצאנו במשך הגלות מנהג בעם ישראל שלא להיכנס להר הבית! יהודים לא נכנסו להר הבית כאשר הגויים לא נתנו להם להיכנס. כשכן יכלו להיכנס – נכנסו כדי להתפלל.

ראה תשובת הרדב"ז (ח"ב תרצ"א), שהיה רבה של ירושלים לפני כ-500 שנה, והוא נשאל האם מותר להיכנס למבנים שעל הרמה (השטח המוגבה שעליו עומדת כיפת הסלע), וזאת לאחר שרבים מבני דורו היו עולים ומתפללים שם.

ולפני כן כבר כתב המאירי (בית הבחירה למסכת שבועות דף טז עמוד א): "והמנהג פשוט ליכנס שם לפי מה ששמענו...".- כלומר, כשיהודים יכלו, הם היו נכנסים להתפלל בהר הבית בתקופת המאירי - תקופת הראשונים.

אמנם הרב שטרנברג כותב בהערת שולים מס' 4: "משום כך, הראיה שמביאים מחידושי המאירי להיתר העליה, אין בכוחה לשנות את עיקר הדין, כיוון שנקבעה ההלכה בהסכמת כל גדולי הדורות שלא לעלות ולהזהר בזהירות יתרה בכל הנוגע לקדושת מקום המקדש". כשהסיבה לדבריו הם ציטוט מהרב קוק במשפט כהן (עמ' קפג) שהביא לפני כן, וזה לשונו: "ובפרט בנ"ד, שכמה וכמה דורות עברו, שנמסרה לנו הקבלה הקבועה, שמחזיקים בדעת האוסרים, ויראים וחרדים הם כל עדת ישראל להכנס אל מקום המקדש מפני הטומאה".

אך במחילה מכבודו, כל המעיין בדברי הרב קוק רואה שלא כתב את דבריו כדי לאסור את הכניסה של טמא מת להר הבית אלא כדי לאסור את הכניסה של טמא מת ל'מקום המקדש', ל'מחנה שכינה', כשהרב קוק מתייחס למח' הרמב"ם והראב"ד, והוא מנמק את הכרעתו כרמב"ם, שמקום המקדש בקדושתו עומד, באמצעות המנהג שלא להיכנס ל'מקום המקדש'. אך המדובר דווקא על 'מקום המקדש' ולא על הר הבית, שכן אין בכוונת הרב קוק לשנות מההלכה הפסוקה, שמי שנטהר מטומאות היוצאות מגופו – יכול ואף מצווה להיכנס להר הבית.

על כניסות של סתם יהודים ואף מגדולי וחכמי ישראל להר הבית במשך הדורות ראה בהרחבה בספר 'קומו ונעלה' בהוצאת מכון צומת עמ' 327.

ד. ממשיך הרב שטרנברג וכותב:

"יש הטוענים שהרמב"ם נכנס למקום המקדש, ומביאים לראיה את דבריו באגרת שכשהגיע לירושלים התפלל בבית הגדול והקדוש. מלבד הכלל הפשוט שאין פוסקים הלכה על פי מעשה )בבא בתרא -קל, ב), עלינו לראות את בעל השמועה הרמב"ם המגיע לשערי ירושלים שכולה מקדש ובעומדו בשעריה רואה הוא מראות אלקים, רואה הוא את כנסת ישראל, את האומה, את הבניין הרוחני הגדול שאליו הוא מייחל, ותפילתו אז היא בנוראות הבית הגדול והקדוש, וכי ניתן להסיק מכך באלו ד' אמות עמד?! ומלבד זאת, וכי יכולים אנו לשער את מדרגתו של הרמב"ם?! הרמב"ם הוא מלאך ד' צבאות! האם מכניסתם של מלאכים למקום המקדש אפשר להסיק שגם אנו יכולים להכנס לשם?!"

תגובה:

איננו פוסקים הלכה על פי מעשה, ולאור העובדה שהרמב"ם עלה להר הבית. אנו פוסקים הלכה לאור התורה שבכתב והתורה שבע"פ, מדרשי ההלכה וספרי הראשונים והאחרונים, מהם משתמע בצורה חד משמעית: שטמא מת, ואפילו המת עצמו – מותרים בכניסה להר הבית (נזיר מה,א; רמב"ם הל' ביאת מקדש ג,ד), וכן הוא בכל הראשונים והאחרונים, ולא רק שמותרים אלא שחובה היא עליהם לבוא ולהתפלל בהר הבית! (כמובא לעיל). הרמב"ם עלה להר הבית, כשבכך הוא מקיים את מה שפסק להלכה! לימוד מ'מעשה רב' זה כשיש מעשה ואין הלכה בספר, אך במקרה דידן ההלכה בספר פשוטה וידועה, והרמב"ם נהג כפי שפסק!

לדאבוננו, מי שפוסק הלכה לאור סיפורים מהרצי"ה הכהן קוק ולאור סברות רוחניות הוא הרב שטרנברג, הסותר בסברותיו הרוחניות מקורות מפורשים בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ, וכפי שהראינו לעיל.

סיכום:

הדיונים והויכוחים במאות השנים האחרונות בדבר האפשרות לחידוש מצוות בניין המקדש והעבודה בזמן הזה, הם דיונים הלכתיים, ועניניים, כשהפוסקים מבררים האם יש תכלת, אבני חושן, או האם צריך טהרה מטומאת מת לחידוש העבודה, ועוד.

מצער וחמור עד מאד, שדווקא לאחר אלפיים שנות גלות, ולאחר שהקב"ה זיכה אותנו לכבוש מחדש את מקום המקדש, חלק מתלמידי הרצי"ה קוק זצ"ל, מרחיקים את אפשרות בניין המקדש בדור הזה לאור השקפת עולם חדשה שהמציאו, שלא רק שאין לה מקורות בתורה אלא שכל התורה אומרת ההיפך ממנה.

כל יהודי מצווה בכל מצוות התורה ללא קשר למדרגתו הרוחנית. אדרבה, מדרגות רוחניות נקנות באמצעות קיום מצוות ולא על ידי ביטולן.

לדידו של הרב שטרנברג יש לשנות את הפסוק 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' ל"ושכנתי בתוכם ועשו לי מקדש", שכן לדעתו, קודם צריך להיות מלאך שהשכינה שורה עליו ורק אז לבנות מקדש.

דא עקא, שבתורה נאמר אחרת: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – כך שהשכינה תשרה דווקא לאחר בניין המקדש וחידוש העבודה בו, ולא לפני כן, וכתנאי לבניינו.

מאמרו של הרב שטרנברג אינו יחידי. רבנים רבים מבית המדרש שהוא עומד בראשו, דורשים וכותבים כדעה זו שנים רבות. הרב שטרנברג דורש שנהיה מלאכים כדי לעלות להר הבית וכדי לבנות מקדש. רב אחר, כתב חוברת ובה הסביר שצריך שיהיו בתוכנו 'להקות של נביאים' כתנאי לבניין המקדש. מאמרים אלו, שלא רק שאין להם יסוד בהלכה אלא שהם נגד ההלכה - דוחים ומרחיקים את בניין המקדש לדורות הבאים, כאילו אין מצוות התורה נוהגות בכל דור. לעומת זאת, חז"ל אמרו שכל דור שלא נבנה המקדש בימיו – כאילו הוא עצמו החריבו.

מה שכן היה צריך להיות, בתקופה זו, תקופה של גאולה, שרבני ישראל כולם, יתאחדו ויצאו בקריאה לבנות מקדש עוד בימינו. בכך יתוקן חטא המרגלים בדורנו, ונזכה לבנות מקדש על מכונו, במהרה בימינו אמן.