יום שני, 15 באוקטובר 2012

מזבחות וקרבנות בספר בראשית

דגם המזבח בהר הבית (באדיבות מכון המקדש)
התורה מצוה על בנית מזבח בסוף פרשת יתרו, ועל הקרבנות בעקר בספר ויקרא. אבל ספר בראשית מכיל כמה וכמה ארועים בהם נבנה מזבח והוקרב קרבן.
בנית המזבח היא קריאה בשם ה'. היא הכרזה ששם ה' חל על המקום הזה. כך אנו מוצאים אצל אברהם: אברהם בונה מזבח בכל מקום שבו הוא מתישב. בשכם, בין בית אל ובין העי, ובחברון. אברהם יכול לשבת במקום אחרי שהקים שם אהל ובנה מזבח לה'. אלה שני התנאים הנחוצים למגורים. את האהל אברהם נוטה, את המזבח הוא בונה. מזבח הוא מבנה הבנוי על הקרקע ואינו נייד כמו האהל. לכן במקום הבא יש לבנותו מחדש. ויש לתת את הדעת לקריאה בשם ה' האמורה בין בית אל ובין העי: "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה’ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה’". בנית המזבח היא קריאה בשם ה', וכך מוצאים אנו גם אצל יצחק: "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה’ וַיֶּט שָׁם אָהֳלוֹ", וכן אצל יעקב: "וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל", וכן: "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו". הקריאה למזבח בשם ה' נזכרת במקומות נוספים בתנ"ך. יעקב, כאמור כאן, קורא למזבח אל אלהי ישראל, ואל בית אל. משה בונה מזבח וקורא לו ה' נסי וגדעון בונה מזבח וקורא לו ה' שלום. בנית מזבח במקום, היא בטוי לכך ששם ה' נקרא על המקום. במקום זה יש חניה לעובדי ה'.
גם בפרשת העקדה, נזכרת קריאה בשם ה'. אמנם לא מיד אחרי בנית המזבח אלא רק אחרי הקרבת האיל, אך שם נאמר: "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה’ יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה’ יֵרָאֶה".
בבנית מזבח נקרא שם המקום בשם ה'. משה מבקש מפרעה לצאת לזבוח במדבר. פרעה אומר לזבוח בארץ. בסופו של דבר כשהקריבו ישראל את הפסח במצרים, ודומה היה שמשה נכנע, לא בנו מזבח. פסח מצרים אינו קרבן. הוא נתן על המשקוף והמזוזות. הוא בא לקדש את ישראל ולא את המקום. יש עוד קרבנות שנתנים על המקריב, איל המלואים ואשם מצורע, אך הם נתנים גם על המזבח. בפסח מצרים אין מזבח. המזבח יבנה במדבר, שם אפשר לקרוא בשם ה', שם יזרק חצי הדם על העם וחצי הדם על המזבח, כאיל המלואים ואשם מצורע. במצרים ינתן הדם ויסמן את בתי ישראל. חלק המזבח ינתן לדורות.
בנית מזבח לה' במקום מסוים היא קריאת המקום בשם ה'. היא היא האמירה שכאן שורה שכינה ומקום זה קרוי על שם ה', כלומר שיך לה' ובו חונים עובדיו.
נח מקריב בצאתו מהתבה (באדיבות מכון המקדש)
אחרי שבני ישראל ראו את הקולות ואת הלפידים ונעו, נאמר: ויאמר ה' אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם  לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם  מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. מקום המזבח שתעשה לי הוא מקום שבו אזכיר את שמי.
ואת זה אנו למדים מהפסוקים האלה, שאמורים מיד לאחר מעמד הר סיני: כיון שדברתי עמכם מן השמים, הלא ראיתם שאין אפשרות לאלהים מן הארץ, כלומר: אלהי כסף ואלהי זהב. מעין זה אומר משה לבני ישראל בפרשת ואתחנן: ונשמרתם מאד לנפשתיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחרב מתוך האש  פן תשחתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל. כלומר: הלא ראיתם שלה' אין תמונה, לכן השמרו פן תעשו תמונה. התמונה אינה של ה'.
ואולם, יש דבר אחד שכן אפשר ואף צריך לעשות מאדמה: מזבח אדמה תעשה לי. ועליו יקרא שם ה'. מזבח קשור בקריאה בשם. קריאה בשם ה' או קריאת שם בשם ה', שכנראה היא היא.
בנית מזבח לה' במקום מסוים היא קריאת המקום בשם ה'. היא היא האמירה שכאן שורה שכינה ומקום זה קרוי על שם ה', כלומר שיך לה' ובו חונים עובדיו. לכן אחרי הצווי על בנית מזבח נאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך.
ואם כך, לכאורה היה צריך לומר בכל המקום אשר תזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. אך לא היא. במקום שבו אנו בונים מזבח, אף שהמזבח בא מן האדמה ולא מן השמים, ה' מזכיר את שמו.
במקדש, כמו בהר סיני, יש חבור בין שמים וארץ. ומכח אותו חבור, יכול להקרא שם ה' בארץ. המזבח מיצג את אנשי הארץ, הוא עשוי מן הארץ. השכינה שורה בקדש הקדשים, ובו אסור לבנות גוף מן הארץ. שום דבר ארצי אינו יכול ליצג את ה'.
בפרשת קין והבל אין עולה ואין מזבח. הם נזכרים לראשונה אצל נח. והם פועלים את פעולתם, "וירח ה' את ריח הניחח ויאמר ה' אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם וכו'". בנגוד לקין והבל שהביאו מנחה, העלה נח עולה. מנחה היא דורון שמביא אדם למלך, כמו יעקב שאומר והורידו לאיש מנחה, וכמו אהוד שהביא מנחה לעגלון. אין כאן הזדהות של האדם עם מלכו אלא מעין אמירת "קח את מנחתי והנח לי, יצאתי ידי חובתך". לכן הלשון אפילו אצל הבל היא לא רצון אלא שעיה. לא כן עולה.
במשכן יש עדות לשכינה ולפניה מזבח. את העדות אסור לנו לעשות בעצמנו, ואסור לעשות בה אלהי כסף ואלהי זהב. שם ה' נראה בענן. כנגד העדות עומד המזבח המיצג את ישראל. גם עליו שורה אש תמיד, והוא כן נעשה מאדמה, מתוך העולם הזה. הוא המייצג את הארץ במפגש בין הארץ ובין ה', במשכן. לכן הוא חלק מישראל העובדים. הקרבת קרבן תמיד והעלאת אש תמיד לפני ה' על המזבח, היא הבטוי הגדול לכך שישראל אכן התקדשו לפני ה' והתקרבו אל ה'. אם ישראל אכן יעשו את מה שמתחיב מצדם, כנגד אש התמיד של ישראל יהיה גם ענן שכינה תמידי של ה', וה' ישכון בתוך בני ישראל.


נח בנה מעצמו עולם מחודש אחרי חורבן העולם הקודם. השלמת בניינו של העולם היא בנית מזבח והעלאת עולה. כלומר: אני לא קים סתם, אני קים לשם ה'. כל שיש לי – לה' הוא. כשראה זאת ה', אמר שלא יוסיף לקלל עוד את האדמה. אם העולם הזה לי הוא, פועלת מדת הרחמים.

כמובן שפרשת העקדה מבטאת זאת יותר מכל. פרשת העקדה מלמדת שהאדם שיך לה' ומוכן לתת לה' את כל אשר לו אם יבקש זאת ה'. האיל, העולה שהועלתה, מלמד שזאת מה שמלמדת העולה. האדם נותן את כל אשר לו לה'.

בנית אהל ולידה מזבח מלמדת שזה לא סתם אהל אלא השגרירות של ה' בעולם. כאן נקרא שם ה'. וכאן מתחברים שמים וארץ.
מצבות
"ויצק שמן על ראשה"
יעקב יוצק שמן על המצבה
ורואה בחזונו את המקדש בהר המוריה
(באדיבות מכון המקדש)
לא רק מזבחות יש בספר בראשית, גם מצבות. יעקב מציב מצבות רבות. את האבן שישן עליה בבית אל בירידתו אל לבן, מצבה שתזכר אח"כ בדברי המלאך המצוהו לשוב. הוא מעמיד מצבה בינו ובין לבן, הוא מציב מצבה בבית אל בחזרתו, אחרי שה' נגלה אליו, קורא לו ישראל ומברך אותו, והוא מציב מצבה על קבר רחל. אברהם ויצחק לא הציבו מצבות.
לעמת זאת בספר דברים אנו מוצאים: "וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה’ אֱלֹהֶיךָ".
רש"י מפרש שהמצבה היתה אהובה בימי האבות, ולכן יעקב עשאה, ונשנאה מאוחר יותר.
מה גרם למצבה להפסיק להיות אהובה לפני ה'? יתכן שהדבר דומה לאסור שהטילה התורה על בנית מזבחות רבים. בימי האבות הותר לבנות מזבח בכל מקום. דבר זה נאסר משנבחר מקום אחד לעבוד בו את ה'. כי מעתה השכינה שורה במקום אחד שבו בחר ה', והיא נשארת שם לעולם. קדושת ירושלים אינה בטלה לעולם ולכן לעולם נאסר להעמיד מזבח בכל מקום אחר. בדומה לכך, הותר להעמיד מצבה בכל מקום עד אשר נמסרו למשה לוחות העדות. משנמסרו הלוחות למשה שוב אין השכינה שורה אלא במקום שבו הם נמצאים והמצבות נאסרו. משבחר ה' מקום לשכינתו, שוב אין השכינה שורה על הלוחות אלא על המקום שבחר ה', ומעתה נאסרה הקרבת קרבנות בכל מקום אחר. המקום אשר בו בחר ה' הוא המקום המרכזי בארץ, ובזכותו נקרא שם ה' על כל הארץ ועם כל העם כאיש אחד. אהל ולידו מזבח מלמד שיש כאן איש אחד שמייצג את ה', ממלכה ולה מקדש ומזבח מלמדת שיש כאן ממלכה העובדת את ה'.  מעתה, אין צורך שכל אדם יבנה מזבח ליד אהלו וליד ביתו ויקרא בשם ה'. ה' בחר לו את המקום המרכזי בארץ, ומעתה כל החיים בארץ סובבים סביב המקום הזה, ובזכותו נקרא שם ה' על כל הארץ כאחד.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה