כבר ב-1962: "להקים מחדש את המקדש"

הר הבית, מתברר, הסעיר את הלבבות בישראל אפילו בטרם שב לידיים יהודיות * גזיר עיתון בן חמישים מ'דבר' המנוח, מגלה שכבר אז תיכנן הרב הראשי לצה"ל, הרב שלמה גורן, את היום שבו יונף הדגל הישראלי בראש ההר * דווקא אחרי שהפך עם שופרו לסמל שחרורו של המקום הקדוש, השתנו התוכניות לגמרי

חמש שנים לפני שפרץ בסערה להר הבית דרך שער השבטים, והיה לאחד היהודים הראשונים שפקדו את המקום לאחר עשרות רבות של שנים שבהן נפקדו ממנו, כבר התכונן הרב שלמה גורן לקראת התממשות אירוע שכזה. בכינוס לתורה שבעל-פה בקיץ תשכ"ב, 1962, הכריז הרב ש"אילו היינו כובשים את הר הבית, היינו מחוייבים לבנות עליו את בית המקדש". הרב גורן התייחס בדבריו, בין השאר, לתגליות היסטוריות שהלכו ונחשפו אז (אם כי בזמננו הוטלו מחדש בספק) לפיהן ירושלים שבה בימי מרד בר כוכבא לידיים יהודיות למשך כמעט ארבע שנים. "אמנם אין הוכחה שעבודת הקרבנות חודשה בידי בר כוכבא", התבטא אז הרב גורן, "אולם אין ספק שלפחות דנו באפשרות הזו, ואף ניסו לטהר את הר הבית מעצמות האדם שהצטברו בו". "לדעת המרצה", נכתב אז ב'דבר', "צריכה תקופת בר כוכבא לשמש אב-טיפוס לדורנו, נוכח העובדה שאז ישבה הסנהדרין ופסקה בהלכות דומות לאלו המתעוררות כיום".

מעניין לדעת שברגע שהתאפשר הדבר בפועל, הרב גורן כבר לא סבר כך. הרבצ"ר הראשון היה אמנם פעיל באותה תקופה יותר מכל אדם אחר בניסיון לקיים מנייני תפילה ונוכחות יהודית בהר הבית, אך לא מעבר לכך. דעתו משכבר הימים באשר לצורך לבנות את הבית השלישי לא נשמעה עוד בגלוי, אפילו כאשר הפך לרב הראשי לישראל.

ההפך המוחלט. בהקדמה לספרו 'הר הבית', שהוציא שנתיים בלבד לפני פטירתו בשנת תשנ"ה (1994), הרב גורן נחרץ מאוד בשלילת הדיבורים על הקמת מקדש: "כל הדיבורים והעמותות העוסקים בבניין בית המקדש בזמן הזה, ללא נביאים, ללא כהנים מיוחסים, ללא אפר פרה וללא מלך המשיח, הם דברים בטלים ואין בהם ממש, כמו שהעיסוק בשריפת פרה אדומה בזמן הזה הוא הבל ורעות רוח". עם זאת, חשוב לסייג, במקום אחר בהקדמה נראה בכל זאת שהרב גורן סבור שאפשר להקריב בימינו לכל הפחות את קרבן הפסח.

השוני המובהק כל כך בין שני המקורות מעלה את השאלה האם בכלל מדובר באותו אדם. מיהו הרב גורן האמיתי, זה של 62' או זה של 92'?

אם מותר להציע הצעה, נראה שמה שהוביל לתמורה החריפה בדעתו של הרב המנוח היה הניכור המוחלט של העם היושב בציון, חובשי כיפות ומגבעות וגלויי ראש כאחד, לחזון המקדש שלו מ-62'. העם לא רצה מקדש, הוא ביקש את הכותל. הוא לא חפץ בתמורות דתיות מרחיקות לכת כמו זה שהציע לו הרב גורן עוד טרם הקרבות, אלא אתר נוסטלגי להתרפק עליו. ומה לעשות? גם פוסקים בסדר הגודל של הרב גורן מושפעים מהאווירה הציבורית. נראה שהדבר גרם לו להיווכח שהמציאות בת זמננו במקום הקדוש בעולם מסובכת בהרבה מאשר היתה בימי בר כוכבא. מה שהתאפשר אז בפחות מארבע שנים, לא מצליח לקרות בימינו אפילו לאחר 45 שנה.

אולי תרם לשינוי הגישה גם המסר החד משמעי שקיבל ממשלת ישראל בעניין ההר. בין כ"ח באייר לט' באב תשכ"ז הלכה והתקבעה לדורות המדיניות הישראלית במקום הקדוש, אך לרב גורן ולנאמני ההר המעטים שפקדו את המקום בעת המכוננת ההיא, לא הוקדש בה אף סעיף, ואף לא נקודה זעירה יחידה על ההר. המדינה רק טרחה להסביר להם היכן נמצאת היציאה. והרב גורן? הוא הבין את הרמז, התקפל ופנה למשימות דחופות יותר.