הגעת לארץ חדשה- תבנה מזבח. יש לך על מה להודות? תקריב קרבן. אתה עושה הסכם עם ה'? חותם אתו חוזה? אש עוברת בין הבתרים.
למה הם ולא אנחנו? האם הם בהתנהגותם נכונים יותר, מדויקים יותר, או שמא אנחנו?
נראה בעיני שככל שהאדם היה קרוב כרונולוגית לבריאה הוא היה קרוב לה' פיזית. דרך בנית מזבח והקרבת קרבן הוא הביע את השתוקקותו- קרבתו, תודתו לה'. כך היו אדם הראשון, קין והבל ונוח.
אולם בדור הפלגה חל קלקול. במקום שבני האדם ירצו להביע את קרבתם לה' בבניית מזבח והקרבת קרבנות, הם בונים להם מגדל שראשו בשמים, ותוך כדי מקריבים את היקר להם, את האדם שלצידם. התוצאה היא פיזור, בלבול, בליל שפות במקום שפה אחת. בקצור- חוסר תקשורת אנושית וחוסר תקשורת עם ה'. מאז ועד היום האנושות סובלת מדור הפלגה.
הראשון ששב לה' במהות האמיתית של הקרבה הוא אברהם אבינו ולכן הוא זה שעומד בניסיון העקידה ולא בניו אחריו. לאברהם אבינו חשוב האדם, ואנו מוצאים זאת במפגש מול מלך סדום. לא הרכוש חשוב לאברהם אבינו אלא הנפש, האדם.
לכן ירושלים היא חיבור של שתי מהויות. מצד אחד שלמות ושלום- ביחסים האנושיים ומצד שני קשר של יראה ואהבה עם ה'. תקשורת אנושית ותקשורת א-לוהית. ירושלים.
רבקה שמעון
לקריאת כל המאמר: נשים למען המקדש
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה