להלן המאמר המקורי של חברנו הרב איתי אליצור שפורסם (בשינויים קלים) בעלון צוהר לשבת פרשת ויצא. העלון הוקדש השבת לענין המקדש ובע"ה נפרסם מאמרים נוספים מתוכו בימים הקרובים.
מאמינים או מדקלמים / איתי אליצור
אני חש נבוך לעסוק בנושא הכי טריוויאלי ואלמנטרי שיכול להיות, וכל מה שאומר בו משול ללימוד א"ב בסיסי למלומדים.
הכי טריוויאלי ואלמנטרי, משום שהתורה כולה מבוססת על כך שבמרכז ההויה היהודית עומד המקדש. מצוות רבות קשורות למקדש ולקרבנות. מי שפשוט לו שצריך לשמור שבת, להניח תפילין ולמול את הבן, אין שום סיבה שלא יהיה פשוט לו באותה מדה שצריך לבנות את המקדש, לעלות אליו שלש פעמים בשנה ולהקריב קרבנות. זה כתוב בדיוק באותו מקום שבו כתוב שצריך לשמור שבת ולהניח תפילין.
יתרה מכך – עם ישראל חלם והתפלל על המקדש והקרבנות גם במשך כל שנות גלותו, שלש פעמים ביום, ואף צם ובכה בכל שנה על אובדנם. לא רק צם ובכה. בכל יום שבו לא היה יכול לקיים את המצוה העיקרית של אותו יום – הצר היהודי על כך, הזכיר את המצוה, וסיים "לשנה הבאה בירושלים". ולא פלא הדבר. כיצד יחוש יהודי שמונעים ממנו להניח תפילין ולמול את בנו? כך בדיוק חש יהודי שנאלץ לעשות את הסדר עם מצה ומרור אבל בלי פסח. ופשוט הדבר. מה ההבדל בין פסח לתפלין?
אלמלא השאיפה לשוב אל המקדש, לא היה שב ישראל מהגלות ולא היתה קמה מדינת ישראל. רק התשוקה הגדולה אל הגאולה השלמה, שעיקרה המקדש, היא שהביאה את עם ישראל לארצו. ואני לא מדבר על הנימוקים הרשמיים (ואגב, המקדש קיים גם בנימוקים הרשמיים. אפילו מנהיגים חילונים למהדרין כמו הרצל ויאיר, ראו את המקדש כחלק אינטגרלי מחזון המדינה והתחיה), אני מדבר על התשוקה בלתי מודעת לשוב אל הארץ. השאיפה למקדש עמדה במרכזה.
מה אפוא גורם ליהודי לנהוג אחד בפה ואחד בלב? מצד אחד – לקרוא את התורה המצוה על המקדש והקרבנות ולהתפלל לחידושם, ומצד שני – לא להאמין בזה ברצינות, לברוח מכל מה שקשור למקדש ולקרבנות?
עם ישראל התרגל במשך אלפיים שנה שהחורבן הוא חלק מהיהדות שלו, ושחלק מלהיות יהודי הוא להתאבל על החורבן ולהתפלל לבניין. תהליך ההתרגלות מחדש למצב החדש-ישן הוא אטי. ולא בכדי. עם ישראל אמון על התורה שבע"פ. מהי תורה שבע"פ? תורה שבע"פ איננה טקסט שבמקום לכתוב אותו אומרים אותו בע"פ. אילו התורה שבע"פ היתה טקסט – הדרך הטובה ביותר לשמר טקסט היא לכתוב אותו. ייחודה של התורה שבע"פ היא שאני עושה מה שאבא שלי עשה, שהוא עושה מה שאבא שלו עשה, וכן הלאה. כל יהודי שנולד – פשוט מצטרף לעשיה. לכן היא חייבת להיות בע"פ, היא חוסכת את השלב של מעבר מתוכן למילים ומעבר מחודש ממילים לתוכן, היא נשארת כל הזמן בצורה של תוכן. זה מה שהחזיק את התורה בידי עם ישראל במשך שלשת אלפים שנה. העובדה שהיהודי לא מוכן לשנות ממה שעשה אביו. לכן נשארה התורה שלמה בידי עם ישראל. כל זה עובד מצויין בד"כ. הבעיה היא כאשר יש מצוה שאבי לא קיים לא מפני שלא רצה ולא היה צריך, אלא מפני שהיה אנוס. הוא העביר לבניו ולבני בניו את המסורת שיש לקיים את המצוה הזאת – במלים ולא במעשה. הדורות התרגלו שלא צריך להקריב פסח אלא לבכות על כך שאין פסח. הטבע של היהודי השומר על הרגלי אבותיו, שבד"כ אין טוב ממנו, כאן הוא בעוכריו. לכן התנגדו תופשי התורה לשיבה לארץ ישראל לפני מאה שנה, ולכן הם מתנגדים עתה לבניין המקדש. לוקח לעם ישראל זמן להתעורר ולשוב אל ההלכה שלא קוימה במשך דורות מחמת אונס. לכן, לפני מאה שנה נתפש מי שהאמין בשיבה לארץ כהזוי וחולם, והממסד הרבני התנער ממנו, ולכן נתפש היום מי שרוצה לחזור למקדש באותה צורה. אבל מיום ליום גדלה כמות הרבנים העולה להר הבית, ועמה – כמות היהודים הדתיים העולים להר הבית כהלכה. עם ישראל מתעורר.
זהו מקרה המבחן שלנו, הבוחן האם אנו מניחים תפילין מתוך הרגל או מפני שזאת ההלכה וכך כתוב בתורה, וכן – האם אנו שיבם לארץ כדי למצוא מקלט לראשנו, או משום שזה האידאל של התורה. אם התורה היא המנחה אותנו – לא יעלה על הדעת שלא נשקיע את כל מרצנו בשיבה אל עיקר העיקרים של התורה ושל הגאולה.
ומה עם הקשיים ההלכתיים? עיון בהלכה יראה שאין שום איסור. הלכה פשוטה שאין מערער עליה היא שטמא מת מותר להכנס להר הבית, ושמיתר הטומאות אפשר להטהר במקוה.
בפי המתנגדים לעליה שתי טענות, ושתיהן אינן משכנעות. טוענים מתנגדי העליה שאם נתיר עליה להר הבית, יעלו אנשים בלי טבילה, ויכנסו אף למקום העזרה. הטענה הזאת אינה רצינית משום שהיום נכנסים יהודים, הן חילונים והן דתיים למחצה, בלי טבילה. הנחיה מסודרת אולי תחסוך זאת. ושנית – אם חוששים לכך, קודם כל כדאי להפסיק לחתן אנשים. הם עלולים לעבור על איסורי כרת ועריות. ואם ברור לנו שחיים יהודיים כוללים חתונות – עאכ"ו שצריך להיות ברור לנו שלא יתכנו חיי עם ישראל בלי הר הבית והמקדש.
עוד טוענים מתנגדי העליה שאולי אין אנו יודעים היכן העזרות. על כך יש להשיב: א. יש מסורת של דורות רבים והיא מגובה בממצאים בשטח. ב. גם אם יש ספק – סמוך לחומות ודאי אפשר ללכת. ג. אם כך אין לדבר סוף. אולי העזרות הן בכלל בתחנה המרכזית?
אבל גם אם נניח שהבעיות ההלכתיות בעליה להר הבית ובנין המקדש הן כבדות משקל – מה אתם עושים כדי לפתור אותן? לאור חשיבות העניין היה צפוי שרבנים ישקיעו את מיטב זמנם כדי למצוא פתרונות הלכתיים שיאפשרו את עיקר העיקרים – שיבת ישראל למקום קדשו. והנה – לא מיניה ולא מקצתיה. המאמץ ההלכתי שנעשה כדי לאפשר את שיבתנו להר הקדש ובניין המקדש, לא מתקרב למאמץ ההלכתי שעושים רבנים כדי להתיר אשה לבעלה (או למי שאולי יהיה בעלה) או כדי להתיר ממזרים. האמנם המקדש שבכינו עליו יומם וליל אלפיים שנה, שעומד במרכז חיי העם היהודי ע"פ התורה, לא שוה את המאמץ? אתמהה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה