מאז ולתמיד

מסע לעבר הרחוק בעקבות דברי ראש הממשלה * על אתרים חשובים יותר וחשובים פחות, ועל תחנות חייו של העם היהודי מנקודות מבט שהיו עד כה, איך לומר? לוטות בערפל * ההיסטוריה כפי שלא שמעתם מעולם

בשלהי חנוכה האחרון ביקר ראש הממשלה נתניהו בכותל, הדליק נר והצהיר: "בימים האחרונים הפלסטינים אומרים שהכותל המערבי הוא שטח כבוש. אני רוצה לומר להם במקום הסמוך ביותר לנס פך השמן: הכותל שלנו כבר 3,000 שנה, והוא ומדינת ישראל יישארו שלנו לעד". רב הכותל המערבי, שמואל רבינוביץ', כינה באותה הזדמנות את הכותל "מרכזו הרוחני של העם היהודי", והוסיף ש"המקום הזה מבטא יותר מכל מקום אחר את חיבורנו לעבר היהודי ולמורשת ישראל".

הדברים נכונים ונהירים, ודברים נכונים כידוע אינם צריכים חיזוק. לא היינו נדרשים לעניין הזה אלמלא התחושה שבקרב אחדים מאיתנו חל רפיון מה בביטחון בצדקת הדרך, ורבים אחרים אינם בקיאים די הצורך, לצער הלב,  בנבכי ההיסטוריה. לכן, למען הדור אשר לא ידע, רצוי להרחיב ולבאר את דבריהם של ראש הממשלה והרב שלצדו.

***

ובכן, כך זה החל.

למעשה מדובר לא ב-3,000 שנה, אלא בלמעלה מ-4,000 שנות מורשת. הכותל שייך לעם היהודי כבר מאז עקד אברהם אבינו את יצחק בנו ברחבת הכותל. שלושה ימים הם הלכו ברגל מבאר שבע, וביום השלישי ראה אברהם את המקום מרחוק. קיר האבן העצום התנשא לגבהים עצומים ונראה ממרחקים, ואברהם אבינו הבין מיד שזה המקום שבורא עולם איווה לשבתו. לא נלאה בפרטים הידועים, אבל אחרי שנגמר כל הסיפור בטוב הבטיח בורא עולם משמיים שבמקום הזה, מתחת לקשת רובינסון, יוסיף ה' להיראות אל צאצאי אברהם עד עולם.

השנים חלפו ומאורעות התרחשו. בני ישראל גלו למצרים ושבו לכאן כעם. בתורת משה שהביאו עמם נכתב במפורש "ועשו לי כותל מערבי, ושכנתי בתוכם". בירושלים, למרבה הצער, ישבו אז היבוסים ורחבת הכותל המערבי, אבוי, הפכה לגורן של גוי בשם ארוונה. במקום בימות לקריאה בתורה נערמו כאן אז חטים ושעורים, אבל בדיוק ברגע ההיסטורי הזה הגיע למקום דוד המלך, והציל את המצב. בעיצומה של מגיפת דבר הוא הצליח לשכנע את ארוונה למכור לו את הרחבה כולה, על עזרת הנשים שבה ועל המנהרה, ומכאן ואילך ההיסטוריה השתנתה כליל. השכינה לא נטשה עוד את המקום הזה, ולא זזה מכאן אפילו לשניה. מכל קצווי ארץ נהרו לכאן, לחבוש כיפת קרטון בכניסה, להטמין פתק בין האבנים ולחוש כיצד הגאולה כבר באה. אי אפשר לשכוח כיצד התפלל המלך שלמה, בונה הכותל, לשמיעת התפילה הנאמרת ברחבה בשמי מרומים. בלתי נשכחים גם הפסוקים בהם פנה שלמה לבורא עולם ואמר לו: "הנה השמיים ושמי השמיים לא יכלכלוך, אף כי הכותל הזה אשר בניתי".

לצער הלב הצליחו אמנם נבוכדנצר ואחריו טיטוס להחריב כל מיני מבנים מסביב, אבל לשמחתנו כי רבה בעיקר העיקרים הרשעים לא פגעו, גם לא יכלו לפגוע – בכותל המערבי וברחבה שלצדו, מהם לא זזה השכינה לעולם. בין לבין, אגב, היו כאן החשמונאים. יהודה המכבי ניהל שמונה קרבות כדי לשוב ולחדש את הדלקת החנוכיה הגדולה, סמלו של הכותל המערבי, שחוללה ונרמסה בידי היוונים. צאצאי החשמונאים וממשיכי דרכו נשאו מאז בגאווה, מדור לדור ובזה אחר זה בתואר 'רב הכותל המערבי'.

אחרי החורבן השני גלה מכאן העם לארבע קצוות, אך מעולם לא שכח את הקיר הזה, את אבניו הרחבות, את שיחי הצלף המציצים מביניהן, את הקבצנים וכמובן את הפתקים הבלתי נשכחים. בכל תפילה נוספה תפילה לשיבתנו לרחבת הכותל המערבי ולחידוש מעמדה כקדם – 'לשנה הבאה ברחבה הבנויה', 'ובנה ירושלים עיר הכותל במהרה בימינו'. כל חתן תחת חופתו שבר כוס והכריז: 'אם אשכחך רחבת הכותל תשכח ימיני'.

וכך אנו מגיעים לאחרית הימים – תקופתנו. שוב זוכה הכותל בכבוד הראוי לו. מגנומטרים וכיפות בכניסה, מאבטחים, סדרנים וצעיפים לתוספת צניעות לזקוקים לכך, וכמובן – ים של פתקים ועטים לכל מי שרוצה לכתוב משהו שראוי להניח בין האבנים העתיקות הללו, זוכרות הכל. כל פרט בהיסטוריה נהיר להן. במקום הזה האמת מבהיקה ומאירה מתמיד. כאן אי אפשר לספר סיפורים שלא היו ולא נבראו.

וכך, לשמחת עליונים ותחתונים, שוב אין אנו חסרים דבר.