אלהים חיים - תקוה. אנשים מתים - טומאה

מאת: הרב איתי אליצור

התורה ניתנה במקום קדוש. כבר כשמתקרב משה אל הר סיני בפעם הראשונה אומר לו ה': "אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא". בפרשתנו, הדבר בא לידי ביטוי פי כמה וכמה. בפרשתנו מצֻוֶּה משה: "וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת:  לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר". המפגש עם אלהים חיים נעשה במקום הק‎ֹדש.

כך המצב גם לדורות. קדושת הר סיני – קדושה זמנית היא. ואולם, מטרתנו היא להוסיף ולראות פני אלהים חיים במקום הקֹדש. התורה מצוה עלינו להמשיך ולקדש מקום מסוים לראית פני אלהים חיים: "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר". התורה מדגישה שלא סתם נוכל להראות את פני ה' בכל מקום, אלא דוקא במקום אשר יבחר ה'. יש ערך למקום. במקום הקדש אנו נפגשים עם ה'.

הר סיני הוא מקומה של התורה. את התורה הזאת מקבל משה על שני לוחות אבנים בעליתו להר סיני, והוא מצֻוֶּה לשים אותה בארון הנמצא בקדש הקדשים. מטרתו של המשכן הוא לקחת עמנו את הר סיני ולהשכינו במקומו, בהר הבית. על הצור בחורב הכה משה בפרשת בשלח, ומשם יצאו המים שמהם שתו בני ישראל בכל שהותם במדבר. המים ששותים בני ישראל בפרשת כי תשא, נקראים בפרשת עקב "הנחל היורד מן ההר". מימי הצור בחורב זרמו והשקו את כל המדבר כל ימי שהותם של ישראל שם. כנגד זה מנבאים יחזקאל וזכריה שלעתיד לבא יצאו מים חיים מהר הבית, מבית המקדש, וישקו את כל הארץ, מזרחה ומערבה. גם תיאורי השכינה השורה במקדש בימי שלמה, מזכירים מאד את תיאור השכיה השורה בפרשתנו על הר סיני, ואת תיאור השכינה השורה על המשכן.

מקום הקדש הוא המקום שאליו אנו מצֻוִּים לקחת את הר סיני ולהשכינו שם. הוא מקום התגלות ה', שאליה אפשר להתקרב רק בתנאים שקבע ה'. אל מקום השכינה עצמה נכנס רק הכהן הגדול ביום הכפורים, כמשה בפרשתנו שעולה רק הוא ואהרן אל הר סיני. אל הקדש יכנסו רק הכהנים, כמו שנאמר בפרשתנו "וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה’ יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם ה’". ואל העזרה נכנסים רק ישראל ורק בטהרתם. כמו בפרשתנו שנאמר בה: "לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם". דווקא בטהרה מצֻוִּים כל ישראל לראות פני אלהים חיים. הנראים דוקא במקום המיוחד והנבחר.

במקדש רואים פני אלהים חיים. המקדש – מקום החיים הוא. הנוגע במת מורחק ממנו. אין מוות במקום החיים. אלהים חיים נראים אך ורק במקום החיים.

הכהנים, המקודשים לראות פני אלהים חיים, מצֻוִּים להתרחק מן המתים והקברים. קבר הוא ההיפך הגמור של קדושה ומקום קדש.

בזמן המקדש, כל יהודי מתרחק ככל האפשר ממת ומקבר, הלא הנוגע בהם מנודה שבעת ימים ומורחק מן הקדש. שלא כגויים, המקדשים את המוות ואת המתים, ועושים אותם מקום עבודה זרה. המדרש אומר שיעקב לא רצה להקבר במצרים, כי ידע שהגויים מקדשים את הקברים, ולא רצה שיהיה קברו מקום עבודה זרה. ובאמת, מה קל מזה? למת אין דרישות. אפשר לבוא אליו ולעשות בו כרצוננו. שלא כה', שהוא אלהים חיים, וקשה לעבדו. יש לו דרישות.

קשה לעבוד אלהים חיים, קל לכבד את מי שאינו יכול לדרוש דבר. ראו נא כיצד אדם שמת מיד מתחילים הכל לכבדו. גם מי שכובד בחייו – עם מותו גדל כבודו פי כמה וכמה. ברור למה: הוא כבר לא מאיים עלינו ולא יכול לדרוש דבר, אבל אנו יכולים להתכבד בו ולדרוש ממנו לפעול בעולמות עליונים. בכלל, הרבה יותר קל להתחבר אל אדם גדול מלהתחבר אל אלהים חיים. על אחת כמה וכמה, כאשר האדם הזה כבר מוטל שוכב תחת רגלינו. פלא שהגויים עשו את הקברים מקום ע"ז?

אבל התורה, מקדשת את החיים, ומטמאת את המות.

התורה מחברת אותנו אל אלהים חיים, ומרחיקה אותנו מבשר וגוף ללא נשמה של אנשים מתים, גדולה נשמתם ככל אשר היתה בחייהם, היא כבר אינה בתוך גופם.

חבל שבזמן שגלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, חיפשנו לנו תחליפים, בורות בורות נשברים, בורות קבר וטומאה. החלפנו את אלהים חיים בטומאת המתים. אנשים כבר התרגלו שהקדושה היא טומאה והטומאה היא קדושה, עד אשר קרה לי לא אחת שבעליות להר הבית נשאלתי האם כהנים רשאים לעלות להר הבית. שאלתי: אם לא כהנים, מי כן? וענו לי: לא יודע.

אנו שבים מן הגולה אל מקום החיים, נעלה ונראה בטהרה פני אלהים חיים!