יום שישי, 15 בפברואר 2013

איפה הכסף?

רשימה חלקית: 9,856 ק"ג חיטה, 1,663 ליטר שמן, 1,244 ליטר יין, 1,289 בהמות שעולות בעשן השמיימה, ועיקר העיקרים: 46 טון מלח * לרגל פרוץ שנת השקלים החדשה נותן כאן פרופ' זהר עמר מאוניברסיטת בר אילן הערכה ראשונית אילו כמויות נדרשו כדי להפעיל את המקדש במשך שנה תמימה, וכמה בכלל זה אמור לעלות לנו * ואיך יראה תקציבו של בית בחירה מודרני? עמר נזהר מלתרגם לשקלים חדשים נתונים שהתקבלו בפרוטות נחושת ובדינרי זהב, אבל מתווה בקווים כלליים את צרכיה האדירים של המעצמה הכלכלית ששמה מקדש
 
עד היום איש לא בדק ברצינות כמה קרבנות הוקרבו בכל שנה בבית המקדש, וגם לא את עלותם של אלו, כמו גם את כמויות שאר מצרכי הבית הגדול והקדוש: הנסכים, המלח, הלבונה, עצי המערכה ואפילו עלות משכורות עובדי הבית השני. הראשון שעשה זאת הוא פרופ' זהר עמר מאוניברסיטת בר אילן, בשני מאמרים שפירסם בקובץ 'מעלין בקודש' כב ו-כג. כל ההערכות של המחירים של המוצרים נעשו באמצעות בדיקת תעריפים מקבילים מהמקורות ההיסטוריים של התקופה ההיא, ולגמרי לא קל לגלות כמה עלו מלח או לבונה באותה תקופה.
114 פרים, 1,103 כבשים, 39 אילים (כבשים בני שנה עד שנתיים) ו-33 שעירים (עזים בני שנה עד שנתיים). זו הכמות השנתית של קרבנות הציבור. וחכו חכו, עוד לא דיברנו על העיקר, על קרבנות היחיד שהיוו 95%-99% מסך כל בעלי החיים המועלים על גבי המזבח.
על פי עמר, המקדש בירושלים לאחר הרחבתו בידי הורדוס, עלה בשטחו, בהדרו ובהיקף פעילותו על רוב המתחמים המקודשים האחרים בעולם. הוא היה בית המטבחיים הגדול ביותר במזרח התיכון. ככלות הכל היה זה מוקד פעילות מרכזי ויחיד, בניגוד לריבוי המקדשים שהיה מקובל בעולם הפגאני של אז.
עמר נשמר מלהמיר את הנתונים על סכומי הכסף הקדומים לתוצאות במטבע מודרני, מפני שלדעתו הנתון הזה יהיה די חסר משמעות בזמננו. הרי סאה חיטים כבר איננה עולה כיום דינר כסף, כשוויו של יום עבודה ממוצע במשק של ימי הבית השני, אלא הרבה פחות. ובכל זאת, מחקרו נותן מושג מה על גודלה האדיר של כלכלת המקדש, אדיר גם בקנה מידה של ימינו. במקרה שיש כמה דעות בפיענוח המידות העתיקות, עמר העדיף את ההערכה המצמצמת במשקל. אף על פי כן התקבלו תוצאות עצומות.
עמר פותח בהמחשת ערך הכסף בימים הרחוקים ההם: מחצית השקל שנדרשה מכל אדם היתה שוות ערך לשני ימי עבודה. כבש היה שווה 768 פרוטות, כלומר כארבעה ימי עבודה, ואילו איל – שמונה ימי עבודה. הבאתו של פר כקרבן, לעומת זאת, דרשה מבן מעמד הביניים בימים הרחוקים ההם תשלום של ארבעה דינרי זהב – שכר עבודה של ארבעה חודשים תמימים. עניי הבית השני נזקקו לארבע שנות עבודה תמימות בכדי להשיג סכום כזה.
להערכת עמר, קַנייני המקדש רכשו כמות גדולה יותר מ-1,289 בהמות, בשל הסבירות הגבוהה למציאת מומים בחלק מהן וכן בשל כוננות למצב שבו ייווצר צורך להביא קרבנות שאינם קבועים. את העלות הכוללת של בהמות הציבור מעריך עמר ב-648.48 דינרי זהב.
וכעת לשאר מצרכי מפעל המקדש: גרעיני דגן נדרשו עבור מנחת העומר ושתי הלחם, ובעיקר עבור הכנת לחם הפנים לכל השנה – 12 חלות שהוחלפו מדי שבוע, שרק לצורכן נדרשו 8-7 טון חיטים מדי שנה. אם נוסיף לכך את כמות החיטה לסולת עבור הנסכים הנלווים לקרבנות הציבור, הרי סך תצרוכת גרעיני הדגן השנתית עמדה על 1,711.2 סאים, 9856 ק"ג לפי שיטות החישוב הממעיטות (וכפול מזה לפי שיטות פוסקים אחרים). עלות החיטים לפי המחיר הממוצע בתקופת המשנה היא 1,711 דינרי כסף (כ-68.4 דינרי זהב).
מלבד השמן שנצרך למנחות המובאות עם הנסכים יש לכלול בחישוב גם את עלות השמן להדלקת מנורת הזהב. בכל יום השתמשו ב-3.5 לוג, חצי לוג לכל נר, ובסך הכל בתחשיב שנתי מדובר ב-106.45 הין (כ-383 ליטר). צריכת השמן השנתית במקדש הסתכמה כנראה ב-462 הין, שערכם 310,464 פרוטות – 64.6 דינרי זהב. עלותה של הצריכה הכוללת של היין, 345.62 הין (1244 ליטר), היתה להערכת עמר 27.6 דינרי זהב.
נעבור לקטורת. משקלה הכולל של הקטורת לשנה היה 368 מנה. 365 לקטורת התמיד היומית ועוד שלושה מנים לקטורת של יום הכיפורים. מדובר ב"מנה צורי" שמשקלו 355 גרם. תוצאה זו מתאימה להפליא לשיטת רש"י (354 גרם), ולדברי עמר היא גם הריאלית ביותר, מכיוון שהיא מתאימה למלוא חופניו של אדם ממוצע – כנדרש בעניין הקטורת. לפי החישוב המזערי משקל כל מרכיבי הקטורת שהוקטרו בשנה עמד על כ-133 ק"ג. עמר עורך חישוב סבוך על פי מקורות חיצוניים כדוגמת ההיסטוריון הרומי פליניוס, ומגיע למסקנה ש-195.8 דינר זהב יהיו הערכת מחיר סבירה שלה.

אל תשכחו להוסיף מלח
וכעת לעיקר העיקרים: מלח. במקדש זה היה מוצר כה מבוקש עד שעשוי להיווצר הרושם שהוא הרכיב החשוב ביותר בעבודת המקום. "כל הקרבנות טעונים מלח". המלח של כל הקרבנות, גם זה של קרבנות היחיד, נרכש בכספי הציבור – מה שמגדיל את הכמות הנדרשת לאין שיעור עד כדי כך שנוצר צורך להפקיד עליו ממונה מיוחד. כל קרבן שהועלה למזבח נמלח היטב. על פי חישובו של עמר, מליחת כבש עולה הנשרף כליל על המזבח דרשה ק"ג מלח. הכפילו זאת בשיעור כל קרבנות העולה השנתיים, כמו גם חלקי קרבנות אחרים המועלים על גבי המזבח, ותגיעו במהרה לתוצאות אסטרונומיות. לדעת עמר נדרשו במקדש 46,660 ק"ג מלח. עמר מציין שמחיר סאה של מלח איכותי עלה במצרים בשלהי ימי הבית השני קצת פחות מדינר אחד, ובסופו של דבר מעריך את עלות המלח השנתית ב-260 דינרי זהב.
הלאה. בואו נדבר על גזרי עצים (שנדרשו לצורך קיום תמידי של האש על גבי המזבח). גם במקרה הזה הכמויות והעלויות גבוהות. על מזבח העולה סדרו בכל יום ערימות עצים המכונות 'מערכות', וביום הכיפורים הוסיפו עוד מערכה אחת. על כולם מוסכם שהיו לפחות שתי מערכות: מערכה גדולה לצורך הקרבת קרבן התמיד ואימורי שאר הקרבנות, ובסמוך לה מערכה קטנה יותר שממנה נטלו גחלים להקטרת קטורת הסמים במזבח הזהב. כמות העצים היומית במערכה השנייה הייתה צריכה להספיק לחמישה סאים של גחלים, ובשבת לשמונה סאים. כלומר, בתחשיב שנתי ממוצע (365 ימים, ומהם 52 שבתות) מדובר ב-1,981 סאה של גחלים, שהם למעלה מ-14 קוב על פי שיטת החישוב המצמצמת של הרמב"ם. היחס בין כמות העצה הנדרשת להכנת גחלים הוא בעץ אלון 3:1 ובעץ חרוב 4:1. לפי נתונים אלו (ממוצע של 3.5:1), נדרשה למערכה הקטנה שבמקדש כמות שנתית של עצים בשיעור של לפחות 50 קוב.
לכך יש להוסיף את המערכה הגדולה ואת העצים המשמשים לבעֵרה מתמדת ולצרכים אחרים, כמו הסקתם של התנורים הרבים שהיו במקדש לאפייה ולבישול הקרבנות הנאכלים. אם ניקח בחשבון רק את המספר השנתי של קרבנות העולה של הציבור, כ-1,250 שאותם צריך לשרוף כליל, הרי שבממוצע נדרשים 1,250 קוב (1 קוב לבהמה). העלות של כמות זו (7,700 מטעני גמל) היא 3,850 דינר כסף לערך, כ-154 דינרי זהב.
וכעת להוצאה הגדולה באמת – המשכורות. גם לאנשי המנגנון הקבוע של המקדש צריך היה לשלם, והמקדש, מתברר, היה מעסיק נדיב למדי. נכון, רוב העבודה בבית המקדש נעשתה בידי הכהנים והלויים שעבדו במשמרות, אולם על מלאכתם ניצח צוות קבוע ולא קטן שהיה מיומן יותר בסדרי העבודה. כאלו למשל הם יוחנן בן פינחס שהיה ממונה על החותמות, אחיה – אחראי הנסכים והוגרס בן לוי שעל פי המשנה ניצח על שירת הלוויים. כאלו הם גם בית גרמו שהתמחה בהכנת לחם הפנים, ומשפחת אבטינס שהוסמכה להכין את הקטורת. היו גם ממונים על בדיקת טיב הסולת, היין וכדומה, כאלו שלימדו את הכהנים הילכות שחיטה ושאר עניינים ונשים שארגו את הפרוכות.
"אין לנו נתונים לגבי התשלום שקיבל צוות עובדי המקדש", כותב עמר, "מלבד מה שמופיע בסיפור אודות בית אבטינס ובית גרמו שלא רצו לגלות את סודם המקצועי. על פי המסופר, הללו קיבלו בתמורה לעבודתם מנה, ולאחר שהעבירו אותם ממשרתם והחזירום קיבלו 24 מנה". בסוף הדיון מסיק פרופ' עמר ש"שכר של 12 מנה לשנה עשוי לשקף שכר ריאלי ממוצע של עובד במקדש". "דומה שניתן להעריך את הצוות הבכיר של עובדי המקדש שקיבלו משכורת סדירה בכחמישים איש לפחות. לפי האמור, הוקצו לטובת משכורות 50 אנשי הצוות הבכירים כ-2,400 דינר זהב".
ויש עוד תשלומים שונים שהקופה הציבורית ספגה את עלותם. בין השאר מדובר בייצור כלי המקדש הרבים, בבגדי כהן הדיוט וכהן גדול, בפרוכות ובעוד פריטים רבים. מחיר כל מערכת בגדי כהונה פשוטים, עשויים פשתה, היה להערכת עמר לפחות 50 דינרי כסף. בהנחה שבכל משמרת כהנים היו בממוצע לפחות מאה אנשים [מספר זה נזכר באופן מפורש בעזרא ב', סט: "וכתנות כהנים מאה"], הרי שמדובר בסכום של 5,000 דינר כסף לשנה, כמאתיים דינר זהב.
"כך", מסכם עמר, "לכל היותר אנו רשאים לדבר על תקציב חלקי משוער שנדרש למימון קרבנות הציבור ועבודת המקדש, שעמד על כ-4,129 דינרי זהב. סכום זה שווה ערך לתרומת מחצית השקל של 51,612 אנשים. התפלגות ההוצאות מראה שחלק נכבד מהתקציב הוקצה לטובת רכישת בגדי הכהונה (300 דינרי זהב) ושאר כלי המקדש. נתח גדול מאוד מהתקציב הופנה לטובת משכורת עובדי המקדש (2400 דינרי זהב). ובכל זאת, מהמקורות עולה הרושם שבכל שנה נותר מהתקציב סכום כסף עודף גדול למדי שלא נוצל, כלומר היקף התרומה היה כנראה גדול הרבה יותר משאנחנו משערים. חלק גדול מהסודות פוענח, אך עמר מודה שהתמונה עודנה מטושטשת, בפרט כשמנסים להשליך מהמחקר הזה על צרכיו של מקדש עתידי. על כל פנים, צריך להודות שמזמן לא עוררה רשימת מצרכים וכמויות עניין כה רב.




3 תגובות:

  1. רעיון מקורי יפה מאד

    השבמחק
  2. אדם_ה1 כתב:
    מיליארדים? אם אתה רוצה לבנות שם קומפלקס עזריאלי אתה צודק, אם אתה רוצה מינימום בסיסי לעבודת בית המקדש כמה מליונים יספיקו..

    קודם כל, אני התייחסתי לכל הפרוייקט ההנדסי , בסיפור קצר שכתבתי השנה, אלא שלמרבה הבעסה, "ביכורים" מסרב לפרסם אותו. ברגע שאני ארצליח לפרסם איפשהו, אני אעביר אליך לינק, יש שם תיאורים פרקטיים.
    בעיקרון,
    אנחנו לא מדברים רק על הקודש וקודש הקודשים שהיו בתקופת המשכן, אלא על העזרות וכל הלשכות בנוסף לכל המערכות המודרניות הנדרשות מפרוייקט ציבורי כזה , כולל תאורה וסניטציה וכיבוי אש.

    זה אומנם יקר, אבל אפשרי.
    כשמרימים אולימפיאדה, מדברים על מיליון וחצי איש שנמצאים פיזית במקום, בלי לכלול את אלפי העובדים.

    לדעתי, הבעיה הגדולה שעומדת בפני המתכננים היא בעיית השינוע והתעבורה. היא לא תיפטר ללא שינויים קרדינליים במרקם העירוני של ירושלים. אזורים משמעותיים יצטרכו להיות מפונים, כנראה בעיקר מצפון להר הבית.

    המציאות שאנו עלולים להתקל בה, היא בית מקדש פעיל, שלא יוכל לקבל מאות אלפי עולי רגל, אלא עשר שנים אחרי הפעלתו.
    אני הייתי מעורב בפרוייקט הרבה יותר קטן בעיר העתיקה, פרוייקט "המגדל הלבן" , הידוע בפי העם בשם "בית כנסת החורבה" והיו שם בעיות לוגיסטיות איומות.

    עד כדי כך איומות, שאני מתחיל לחשוב שצריך להעתיק הרבה מטכנולוגיות הבניה ההרודיאניות ובכך למעשה להתעלם מהתקנים הישראלים הקיימים, או לפחות מחלק גדול מהן.

    אולי ראוי כבר היום להקים צוותי מומחים לטיפול בבעיות התכנוניות האלו, כי אני לא יודע מתי ימצא לזה זמן ברגע שהמשיח יתמקם .
    http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?whichpage=4&topic_id=2999115&forum_id=771

    השבמחק
    תשובות
    1. נשמע מעניין. נשמח מאוד אם תשתף אותנו בתובנותיך.

      מחק