להתחיל להתכונן לגאולה כבר בעשור לחודש

בני ישראל מוכנים להיות יהודים גאים, להכריז שהם בני חורין, ולעשות מה שמצוה ה' גם נגד מה שמקובל אצל הגויים. לצאת ממצרים? להגאל? זה כבר סיפור אחר

מאת: איתי אליצור / סרוגים

ה' מצוה את משה "דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת…  וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם".

מדוע מצוה ה' את משה לקחת את השה שלשה ימים מראש? למה בעשור?

נציע כאן שלש תשובות:

יהודי גאה עושה את צו אלהיו ומכריז שהוא יהודי

התשובה הידועה והמוכרת היא שהיתה בפסח מצרים התרסה מסויימת כלפי המצרים. כבר במכת ערוב מנהל פרעה משא ומתן עם משה ואומר לו: "לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ". תשובתו של משה היא: "לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַה’ אֱלֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ:  דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַה’ אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ".

כבר אמירתו של משה באה ממקום של כח. אחרי שלש מכות משה כבר יכול לעמוד בעוז מול פרעה ולומר לו: שמע, אני הולך לשחוט את אלהיך כי כך צווני אלהי. אז תן לי לעשות זאת בשקט. אחרי תשע מכות כבר יכולים כל עם ישראל לעשות זאת. עם ישראל לוקח את השה ארבעה ימים לפני שחיטתו, לעיני כל מצרים, ומחזיק אותו כמה ימים. זה חלק מתהליך שבסופו ישחט היהודי את השה בגלוי, ישים את הדם על המשקוף ועל המזוזות כדי לסמן את עצמו בגלוי ולהודיע קבל עם שהוא יהודי שעושה את דברי אלהיו. ואף יצלה אותו על האש.

כחו של קרבן הפסח הוא בכך שהאדם עושה דבר ששכניו סולדים ממנו ומתנגדים לו, אך הוא עושה זאת בגלוי כדי להודיע שהוא בן חורין. שעושה את צו אלהיו בגלוי.

גם זה לא דבר קל. זה סופו של תהליך. היהודי עלול להתקל בבעיות לא רק מצד המצרים אלא מצד אחיו. הם יכולים לומר לו: משוגע. מילא עליך? מילא על המצרים? אבל ריבונו של עולם, חילול השם. מה אתה רוצה? שהגויים יאמרו שאנחנו פאגנים? שאנחנו שוחטי אלהים? אז מה אם ה' צוה, על חילול השם לא שמעת?

ברוך ה', ישראל כבר עברו את השלב הזה, והם מוכנים להיות יהודים גאים ולעשות את צו ה', לעיני מצרים ולעיני כל ישראל!

מטרה זו אמנם הושגה, בני ישראל עשו את הפסח ושמו את הדם על פתחיהם, אך עדיין לא נעשו ישראל עבדים גמורים לה' באותו זמן.

הצעת הפשרה של פרעה

ישראל יודעים שהם עתידים לצאת ממצרים. יעקב ויוסף אמרו להם כבר בפרשת ויחי שאלהים יפקדם ויוציאם ממצרים, וכבר בפרשת ויגש אמר זאת ה' בפירוש ליעקב. לכן, בני ישראל הסכימו לאכול את הפסח כאשר מתניהם חגורים, נעליהם ברגליהם ומקלם בידיהם. כמי שממהר לצאת לדרכו. מצד שני – "כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם". אם הם מאמינים שיוצאים ממצרים – איך הם חושבים לצאת בלי להכין צדה?

התשובה פשוטה: הם לא מאמינים. הם גם לא רוצים, תעיד על כך העובדה שגם במדבר הם מבקשים לשוב למצרים כל שני וחמישי. קל מאד לנעול נעלים, לחגור מתנים ולהחזיק מקל. אם משה רוצה שנעשה זאת ונאמר שאנו יוצאים ממצרים, אין בעיה! כבר דורות אנחנו יושבים כל שנה, אומרים "לשנה הבאה בירושלים" ומאמינים שיום יבוא ואלהים יפקוד אותנו מכאן. כבר מאתים שנה שאנחנו באמת באמת באמת באמת מאמינים שבשנה הבאה נשוב לארצנו ונעשה פסח כהלכתו, ויש להניח שנמשיך להאמין בכך גם במאתים השנה הבאות. להכין צדה זה כבר משהו אחר לגמרי. זו השקעה. מה נעשה בכל הצדה הזאת אחרי שיגמר החג?

אם כך, למה מוכנים ישראל לעשות את החג ולשחוט את השה? משום שהם מבינים שמשה קיבל את הצעתו של פרעה ממכת ערוב: לזבוח את אלהי מצרים בארץ מצרים, ולא לצאת למדבר. מין פשרה קואליציונית שהתקבלה ברגע האחרון, פרעה כבר שבור, המצרים כבר יגעים, והם מוכנים שישראל ישחטו את אלהיהם לעיניהם ובלבד שיפסיקו עם המכות האלה.

זה עובד טוב הן על המצרים והן על ישראל. המצרים מבינים שליהודים יש חג, והם משאילים להם בגדי חג, כלי כסף וכלי זהב. המצרים לא חוששים שהיהודים יברחו עם כלי הזהב, כי הלא בסוף הם מקריבים בתוך מצרים, כמו שהציע פרעה כבר במכת ערוב. גם היהודים מוכנים לשתף פעולה עם משה משום שהם מבינים שלא באמת יוצאים ממצרים, רק עושים כאילו. שהרי פרעה לא מוכן לשלח את ישראל למדבר. כבר לא מדובר על "דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַה’ אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ", אלא על ההצעה של פרעה לעשות את הפסח במצרים. אז אפשר להיות רגועים: נמשיך לשבת בביתנו המרווח במצרים, ונמשיך להאמין שיום יבוא ונעלה לארץ ישראל. מצוין. גם פרעה רגוע: מועד החג של ישראל הגיע, נגמרו הצרות. משה שוב לא יכול לבקש ממנו לצאת לזבוח לה', לפחות עד השנה הבאה.

ובכך מתאפשרת יציאת מצרים. הצרה הכי גדולה של משה היתה אילו פרעה היה נותן לישראל רשות ללכת. מה היה קורה אז? קומץ משוגעים היה יוצא עם משה, היתר היו נשארים במצרים. בזכות עשית פסח מצרים נוצר מצב שבו ישראל נערכו במצרים לפסח וליציאה, ובסופו של דבר פרעה גרש אותם ביד חזקה.

ובכל זאת, מצוה משה לקחת את הפסח ארבעה ימים מראש, כדי שלפחות בשביל הפרוטוקול, עדיין יש די זמן ללכת שלשת ימים במדבר, להגיע להר סיני, ולזבוח שם את הפסח. עדיין יש אפשרות לצאת דרך שלשת ימים במדבר. וזוהי הסיבה השניה שבגללה נלקח הפסח כבר בעשור לחודש.

מטרת הפסח אפוא היא לצאת להר סיני לעשות שם את הפסח. זה מה שמבקש משה מפרעה: "דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַה’ אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ". לכן סובר פרעה שאם הוא יצליח לעבור בשלום את יום החג של ישראל – יבואו השקט והשלוה למצרים. המשימה שהוטלה על משה במעמד הסנה היא להביא את ישראל לעשות את הפסח במועדו בהר סיני. לכן נשארו ישראל בהר סיני עד אייר בשנה שאחרי כן. עד שכל ישראל, כולל אלה שהיו טמאים בניסן, עשו את הפסח בהר סיני.

שלשת ימי החשך

מה קרה בחשך? התורה אומרת כך: "וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ:  וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים:  לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם:  וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה’ רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם:  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלוֹת וְעָשִׂינוּ לַה’ אֱלֹהֵינוּ:  וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת ה’ אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת ה’ עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה:  וַיְחַזֵּק ה’ אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא אָבָה לְשַׁלְּחָם:  וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת:  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ". מיד אחרי החשך קורא פרעה למשה, ומגרש אותו. ואז אומר משה: "כֹּה אָמַר ה’ כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם:  וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:  וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף". אלה הדברים שאמר משה בטרם יצא מלפני פרעה. משמע שהוא כבר עומד בי"ד בניסן, ויכול לומר  כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה" כשכונתו ללילה הקרוב. את השה היה צריך לקחת בכבר בעשור, משום שי"א, י"ב וי"ג בניסן, הם שלשת ימי החשך. הרי טעם שלישי.

מטרתו של קרבן הפסח הוא להבדיל את ישראל ממצרים. ישראל עומדים לא רק לחגוג לה' אלא גם להגאל. אך רק אם יחגגו ביד רמה לעיני כל מצרים, באור גדול, יבוא גם ה' בכבודו ובעצמו ויוציא אותם ממצרים. כאשר אנו עושים את אשר אנו מצֻוִּים, ומכריזים שעבדי ה' אנו ונבדלים אנו מהגוים – הגאולה באה מיד, בלי שצפינו לה, עד שלא הספיק בצקנו להחמיץ. ביד חזקה מוציאנו ה' ממצרים!