מזה כ-15 שנים שאני שותפה למאבק של קבוצת התפילה המוכרת בשם "נשות הכותל". קבוצה פלורליסטית: נשים שכולן יראות שמים, המשתייכות לזרמים שונים ביהדות – אורתודוכסיות, קונסרבטיביות ורפורמיות – ואני הקטנה, שמסרבת לכלוא את יהדותי במגירה מצמצמת של הגדרה. העובדה שאנחנו מסוגלות להתפלל ביחד מדי ראש חודש, למרות ההבדלים, היא בעיני סוג של הבטחה שאנחנו בדרך הנכונה.
זה 24 שנים שנשות הכותל מגיעות לכותל מדי ראש חודש, למרות ההצקות הקשות של חלק מהמתפללים והמתפללות החרדים שבאים לכותל. עד לא מזמן, למעשה עד לפסיקתו המהפכנית של השופט סובול בחודש אפריל האחרון, גם המשטרה הקשתה עלינו ועצרה מדי חודש רבות מחברותיי לתפילה, הן מההנהלה והן מבקרות ואורחות מחו"ל.
כתוצאה ממצב זה – התנגדות עזה של חלק מהציבור היהודי-ישראלי ויד קשה של המשטרה (בעיקר על רקע פסיקת בג"צ משנת 2013) שקבעה אז "שלעת הזאת" לא ניתן לאפשר לנשות הכותל להתפלל כמנהגן עם טלית וספר תורה בשל פגיעה ברגשות הציבור – יש לא מעט הרואים שותפות דרך במאבק ושותפות גורל בינינו לבין קבוצות שונות של יהודים המבקשים להתפלל בהר הבית. אכן, יש דמיון מסוים. הנחישות, הדבקות במטרה, אהבת ירושלים וחשיבות גדולה שאלה ואלה מייחסים למקומות המזוהים עם רגעים דרמטיים בתולדות עמנו. איך אפשר לחוש אהבה ומסירות לירושלים ואהבת ישראל מבלי להתרגש אל מול הר הבית או שרידו האחרון – הכותל?
אבל כאן גם מסתיים הדמיון.
נשות הכותל הן המודרות מהכותל – לא הגברים. כלומר, לא חייבים להיות פמיניסטית מדופלמת על מנת להבחין בעובדה שרק נשים, ונשים מסוימות מאוד – קרי: נשים עצמאיות ודעתניות – מודרות מהמקום בטענה המגוחכת של פגיעה ברגשות הציבור. שהרי אנחנו הסכמנו כמעט לעשות "קולות של שטיח" בבואנו לרחבת הכותל: להגיע פעם בחודש בלבד, שעה אחת בחודש, בשעה 7:00 בבוקר. מי שרגשותיו לא עומדים למראה אישה עטופה בטלית וקוראת בתורה (פעולות שאין בהן שום בעיה הלכתית, את זה כולנו כבר יודעים), הרי שעניינו שייך לספֵרות אחרות. משהו מעולם הטיפול הדחוף ברגשות פרועים. במילים פחות סרקאסטיות: מי שלא רוצה לראות ולשמוע אותנו יכול פשוט לבוא ביום אחר או בשעה אחרת. לא קשיא.
והרי לא כך המצב ביחס למבקשים לעלות להר. אליהם כבר הגיעה המהפכה הפמיניסטית, והשלטונות וגם הוואקף מתנגדים לנוכחותם בלא הבדל מגדר.
ההבדל השני לא ינעם לאוזניהם של חלק מאנשי ההר.
אקדים ואומר: צודקים מי שאומרים שאין להיכנע לבריונות ולאיומים. אנשי הוואקף וישראלים החרדים מפני הידרדרות ביחסים הבעייתיים בלאו הכי שבינינו לבין העולם המוסלמי אומרים לנו: "אסור. אם יהודים יעלו להתפלל בהר הבית, מיליארד מוסלמים עולים על ירושלים להטביע אותה בדם, חס וחלילה".
אז כן, גם אני סבורה שבעיקרון, אסור להיכנע לאיומים ולטרור, אבל בשכל, בחוכמה, בתבונה. ובעיקר, באם נשוב לרגע לסוגיית נשות הכותל, יש הבדל בין קבוצה לא גדולה (למרות קולה האדיר המהדהד בתקשורת) של חרדים המתנגדים לתפילת נשות הכותל, לבין... כן רבותי, מיליארד מוסלמים, מיליארד ומאתיים מיליון ליתר דיוק.
ועוד דבר אחד. בעבר, ניסינו להידבר עם קבוצת נשים חרדיות על מנת להוריד את מפלס הניכור והאלימות. זה לא צלח, אבל נוצרו רגעים של ידידות אמתית, וגם זה לא מעט בימינו. אין זה תפקידי לייעץ לאנשי ההר, אבל יתכן שאפיק של דיאלוג בין-אמוני (בכוונה איני משתמשת במונח "בין-דתי", שכן הוא מכיל מרכיבים לאומיים שלדעתי אין מקומם באתר כל-כך עטוף בקדושה) לתפילות אישיות, שאפשר ליצור באמצעותן חיבור רגשי בין מאמינים בא-ל אחד, היה סולל דרך כלשהי.
יתכן שאני נאיבית, אבל האם אין זו דרכה של כל מאמינה, להיות קודם כל נאיבית?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה