העלייה להר הבית נוגעת בשאלות הקיום שלנו כאן, ולכן צריך לשאול איך עושים את זה נכון
מאת: אראל סג''ל / Nrg מעריב
עליית עיתנאים להר הבית |
כמו כל מסע ראוי לשמו, אף מסענו להר הבית ראשיתו בטעות ניווט קשה. חוששני שמאז החיפוש שערך הנרי מורטון סטנלי אחר דייויד ליווינגסטון לא חש אדם דאגה כפי שחשתי אני לרעי ועמיתי דרור פויר. לצערי, בניגוד לסטנלי לא זכיתי לומר "מר פויר, אני מניח".
הכל התחיל כשחברי שמעון ריקלין ארגן קבוצה לעלייה להר הבית. פויר החליט להצטרף וסיכמנו לכתוב - הוא בטורו בגלובס, אני במעריב - על חוויות הביקור. בערב שלפני קבענו שהוא מגיע ברכבת מתל אביב למודיעין, ושאני אוסף אותו. בשעה היעודה האיש בושש. כאן מגיע החלק הטרגי, ואני מצטט את ההודעה בווטסאפ: "אתם לא מאמינים איזה מטומטם אני. מיהרתי בבוקר, בלי קפה, ועליתי על הרכבת הלא נכונה. עכשיו אני בפאקינג רחובות ואין שום סיכוי שאצליח להגיע לירושלים עד תשע וחצי. איזה דביל. רצתי כמו פסיכי לא להפסיד את הרכבת ולא שמתי לב באיזה רציף אני. טוב, תעשו חיים, אני אאשפז את עצמי במאיץ החלקיקים. ולחשוב שקמתי בשש וחצי בשביל זה".
אפשר להגיד הרבה דברים על רחובות - ויש כבוד: מכון ויצמן, מרמורק, צומת בילו. אבל בית מקדש עדיין אין שם. וכך יצאנו למסע ללא שמאלני אחד לרפואה.
בשעה תשע וחצי עלינו להר דרך שער המוגרבים. אחרי הבדיקה, כולל תעודת זהות, התחלנו בסיור. כל אותה העת ליוותה אותנו בת קול הומייה, מעין אקפלה דיס-הרמונית. האם זו השכינה מדברת אלינו? האם הגיע הזמן לקחת כדורים כי אני שומע קולות?
לא. אלו הן נשות התנועה האיסלאמית הקוצבות לעברנו "אללה הוא אכבר" בסופרן, ואיש הווקף הצועד בעקבותינו ומדבר טנור בנייד שלו עם נביל. תפקידו להשגיח עלינו, עליו לוודא ששפתותינו אינן ממלמלות תפילה, שלא נתנדנד, שלא נשתטח אפיים. ליהודים, בפקודת המדינה הדמוקרטית תחת ביקורת בית המשפט הגבוה לצדק, אין זכות לחופש פולחן על הר הבית.
מדוע? פגיעה בשלום הציבור. מכיוון שהמדינה חוששת שתפילת היהודים על ההר תביא למהומות ולהפרות סדר, נאסרה התפילה על יהודים. תשאלו בצדק: אבל מאה מטר למטה, בכותל, המדינה נלחמת בצדק על זכותן של נשות הכותל להתעטף בטלית ולהתפלל. הכיצד? אה, שם ביהודים עסקינן, וכאן בערבים - ומתוך כך מתבטלות הגדרות התקינות הפוליטית. הפרות סדר חרדיות לא מבהילות את הריבון, אבל ערבים, ה' ישמור, אל תדליקו להם את הנרבים.
זה לי ביקורי השני על ההר, אבל הפעם היה איתי יוחאי בכורי והתרגשתי. לא אלאה אתכם בתיאורים נפעמים על התרגשותי משום שהתרגשות צריך להרגיש, לא לתאר. גם לא ארחיב בנושא ההרס הארכאולוגי ובשיתוק הריבון הישראלי. טובים ממני עושים זאת. לצערי, גם צר המקום לחזור על הדרשות המעניינות שנאמרו שם מפי דוברים שונים (בהזדמנות אחזור כאן על הדברים שנשאתי על דמותו המופלאה של הורדוס אגריפס, המלך היהודי האחרון). לטעמי העלייה להר נוגעת בשאלות הקיום שלנו כאן, ולכן צריך לשאול: למה לעזאזל לעלות?
אל"ף, כי הוא שם. בי"ת, כי זכותי במדינה דמוקרטית לעלות לרגל למקום הקדוש ביותר עבורי. אבל גם אם אנטרל כל סנטימנט דתי, ברמה הסמלית של הסכסוך, להר יש תפקיד מכונן. בלי עליית יהודים להר תאבד הריבונות עליו, כי אי אפשר לשלם מס שפתיים ולערוג אליו מרחוק. הוא פה. ואובדן הר הבית משמעותו מהלך הפוך לתקומה העברית, תחילת הספירה לסוף. ואת זה הערבים מבינים הרבה יותר טוב מאיתנו.
הציונות החילונית מבוססת על זיקה היסטורית לארץ ישראל. זיקה הנשענת על התנ"ך ועל המולדת ההיסטורית. חורבן הבית הראשון והשני מסמלים את אובדן הריבונות היהודית. לא בכדי טקסי ההשבעה לצה"ל נערכים ברחבת הכותל. ומהו הכותל אם לא מצבה מטופחת לחורבן? שהרי מבחינת עצמו אין בכותל חשיבות אלא בכך שהוא משמש כאנדרטה חליפית לדבר האמיתי.
בשביל היהודי החרדי, למשל, אין משמעות לריבונות יהודית על הר הבית. התודעה החרדית מתקיימת בזמן אחר, זמן גלות. הגאולה אינה אקטיבית אלא פסיבית. אך בשביל הציונות, הוויתור על ההר הוא אמירה שמעבר לאתוס. נסיגה מוחלטת מעילת הקיום היהודי בארץ ישראל.
הערבים רואים במדינת ישראל גלגול של המדינה הצלבנית. זו כידוע התקיימה 200 שנה, וסופה החל באובדן השליטה בירושלים. הביצורים האימתניים, הבריתות והמסחר הפורה לא סייעו להישרדותה. בסופו של התהליך, גם עכו - העיר שסלאח א-דין התיר לצלבנים לשלוט בה בהסכם רמלה - נפלה.
אבל בקרב על ההר דעת הקהל אדישה, והתקשורת מנוכרת עד עוינת. אם היה נערך סקר בקרב האליטות ובמערכות התקשורת, הוא היה חושף הסכמה גורפת לנסיגה. שנים על שנים סבל ההר משיתוק לאומי ודתי. מאז 67', כשמשה דיין מסר את המפתחות לווקף, נשמטה האחיזה. הציונות הדתית כמעט ככלל פחדה מההר.
פסק ההלכה האוסר על עלייה שימש תירוץ מצוין. הציבור המעיד על עצמו שהוא נאור ראה תמיד בהר שורש כל רע. "שחקו בכותל. זה מספיק" בלעדיו , שורש הסכסוך לא קיים. אלא שטעות בידם: בשביל הערבים הוויתור על ההר משמש הוכחה ניצחת לקיומנו כאן כחולות נודדים. ואם אתם לא מאמינים לי, תאמינו להם.
"אין שם כלום", הבהיר יאסר עראפת בפסגת קמפ דיוויד 2000, ואף הוסיף כי המקדש שבנה שלמה עמד בשכם ולא בירושלים. אל תבלבלו את הפלסטינים עם עובדות היסטוריות. אין טעם. עצם הוויכוח מעורר בחילה קיומית. ערפאת טען כי "לא מצאו ולו אבן אחת שתוכיח שהמקדש היה שם" והחרה אחריו אבו מאזן המתון שאמר: "הם טוענים שלפני 2,000 שנה היה להם מקדש. אני קורא תיגר על הטענה הזו".
בנאום שנשא ב-2012 בכנס "להגנת ירושלים" בקטאר שוב שלל אבו מאזן את הזיקה היהודית ההיסטורית לירושלים. "המקדש המדומה", כך מכנים הפלסטינים את בית המקדש. כך קוראים לו כל בכירי הרשות, מתונים כקיצוניים: נביל שעת', סאיב עריקאת, יאסר עבד רבו. ודוגמאות להכחשה יש מפה ועד קלקיליה.
ויש טעם לדבר. זו לא סתם עזות המצח של עם מאולתר ומומצא, אלא אסטרטגיה מתוכננת ומחושבת.
הפלסטינים מבינים את משמעות ירושלים בשבילנו טוב יותר מאיתנו. בלי ירושלים אין זהות יהודית, ולכן הם עקביים בניסיון לקעקע את התשתית. כשנתניהו מדבר על הכותל המשוחרר כפסגת מאוויי העם היהודי, הוא משחק לידי הפלסטינים. וכבר אמר המשורר והנביא אורי צבי גרינברג: "השולט בהר שולט בארץ".
אז איך עושים זאת נכון? קודם כל אתם יכולים להירגע, אני לא חולם על בניית בית מקדש בדורנו. זה לא ריאלי, ועל אף הכיפה אני מחויב לחוקי המציאות. אני שואף לחלק בהר, למקום בשבילי. לאפשרות לשאת תפילה. אפשר לצחוק וללגלג, אבל אני חולם על דו-קיום דתי על ההר. היום שבו הפלסטינים יקבלו את עובדת הנוכחות היהודית על ההר כנוכחות יציבה ומוצקה, יהיה גם היום שבו הם יבינו שאנחנו לא מתכוונים להתקפל מכאן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה