יהודה גליק: שובת רעב בשביל כולנו

אני שובת רעב, כי לא ארשה למשטרה להיכנע לאלימות, ולהפקיר את המקום המקודש לנו. לא ארשה להם לסלק אותי ממנו בלי משפט, ולהעבירו בפועל לידי המוסלמים. על כל יהודי להצטרף למאבק על ההר, שהוא ליבה של האומה

מאת: יהודה גליק

יהודה גליק בהר הבית

בחודשים האחרונים הקמנו אנו, בקרן למורשת הר הבית, בסיוע קרן נחלת עצמאות ישראל, את מיזם הליב"ה - לחופש יהודי בהר הבית. המיזם נועד להביא מה שיותר יהודים להר הבית, על-מנת שהם יהיו חלק מהנוף הטבעי בהר ונוכל לפעול באינטנסיביות להסדרה מלאה של זכויות היהודים במקום. זאת מתוך תובנה שאם אנו, היהודים, לא נעלה אל הר הבית, בשל קדושתו או מכל סיבה דומה אחרת, הרי שהמוסלמים יפרשו זאת כוויתור על זכותנו הבסיסית והעברתה לידיהם באופן בלעדי.

במרדף הלילי המתואר בפרשת השבוע, מצליח לבן הארמי להדביק את פמלייתו של יעקב. יעקב פותח בנאום בו הוא מגולל את תלאות עשרים השנים האחרונות בבית חותנו. תשובתו החצופה של לבן ממהרת לבוא: "ויען לבן ויאמר אל יעקב הבנות בנותיי והבנים בניי והצאן צאני וכל אשר אתה רואה לי הוא". אי אפשר שלא לתמוה: עד לאיזה שפל מוכן הרמאי הזה להגיע?

נזכרתי בפסוק הזה בשבוע האחרון, כאשר במהלך הדיון של ועדת הפנים של הכנסת בנושא הר הבית, התפרץ צלם של אחד מרשתות הטלוויזיה הערביות אל עבר יו"ר הוועדה, ח"כ מירי רגב, ושאל אותה בהתרסה: "את מכירה עוד מקום אחד בעולם שבאותו מקום יש מסגד וגם בית כנסת?". אחד הנוכחים השיב לשואל: "כן. במערת המכפלה". צלם הטלוויזיה קרא: "אחרי שגנבתם לנו את מסגד איברהים, עכשיו אתם רוצים לגנוב לנו את מסגד אל-אקצה!".

באותו רגע הבנתי שוב את גודל המחיר שאנו משלמים על הדרת הרגליים של רוב הציבור מהר הבית: במזרח התיכון אין ואקום. לא יעזור כמה תתפלפל ותסביר שאינך עולה להר הבית בגלל קדושת המקום ומפאת כבודו, הצד השני מבין היטב שאם לא היית כאן, סימן שוויתרת על המקום והוא שייך לו.

המאבק הוא של כולנו

כידוע, ערביי הר הבית אינם מתלהבים מהרעיון שיהודים יבואו אל המקום ויעלו להר הבית. דבר קיומו של המיזם פורסם באינטרנט. בשבועיים שלפני הפעלתו, פורסמו בעשרות דפי פייסבוק קריאות למנוע מיהודים לעלות להר הבית, ובהן תצלומים שלי וקריאות למנוע ממני להיכנס להר הבית.

יומיים לפני תחילת המיזם, וללא כל התראה מוקדמת, הודיעה לי משטרת ישראל שאני מנוע כניסה להר הבית לזמן בלתי מוגבל, נוכח העובדה שבביקורי האחרון בהר התנהגתי "באופן שעלול היה להפר את הסדר הציבורי".

ב-25 השנים האחרונות זכיתי להדריך בהר הבית מאות קבוצות. אני יכול לומר בפה מלא שלא היה כל הבדל בין ההדרכה האחרונה שלי בהר לכל מאות ההדרכות שקדמו לה: בכולן הקפדתי להישמע להוראות המשטרה.

ההחלטה להרחיק אותי מההר נבעה משיקולים זרים הקשורים לשאיפה לרצות את הצד השני ולהקהות את המגמה של הבאת יהודים להר הבית.

כשלושה שבועות אחרי ההחלטה להרחיק אותי מההר, ואחרי שכל ניסיונותיי לזכות בשימוע נדחו, פתחתי ביום ראשון השבוע בשביתת רעב. שביתת הרעב הזאת באה לבטא אמירה ברורה מאוד: הר הבית הוא מרכז חיי, ואיני מסכים לעבור לסדר היום על כך שמשטרת ישראל מתייחסת אל פעילי הר הבית בכלל ואליי בפרט כאילו היינו אחרוני העבריינים. ובעצם, אפילו הללו, רוצחים ושודדים, זכאים לדיון בבית משפט לפני שנגזר עליהם עונש.

חשוב להבהיר: אין מדובר במאבק אישי שלי ושל חבריי המכונים פעילי הר הבית. כל מי שחשוב לו שמדינת ישראל תישאר מדינת חוק, ולא תהפוך למדינת משטרה שבה השוטר הוא התובע, העד, השופט והתליין, חייב לראות את עצמו שותף במערכה זו.

ברור לי שהמשטרה פועלת רק משום שהיא נכנעת לתכתיבי הצד האלים. קיבלנו כולנו טעימה מאנשי הוואקף ושלוחיהם בדמות הח"כים בכנסת, שמנסים להטיל עלינו את מרותם ואימתם. אם נבליג גם בכנסת, הם ירגישו שגם כאן ויתרנו על ריבונותנו.

הייתי רוצה שכל אלה שמרגישים זעזוע מהאירועים בבית המחוקקים ינתבו את הזעזוע להבנת חשיבות הנושא: אסור לנו לעמוד מהצד ולהביט על ההר מרחוק. חובה עלינו לדאוג לכך שעוד ועוד יהודים יבואו וייכנסו אל הר הבית בטהרה. אנחנו, במיזם הליב"ה, נשמח כמובן לסייע.