בית חלומותי: ח"כ בועז טופורובסקי – יש עתיד

עלינו להפסיק להיות צבועים. להפסיק להצהיר הצהרות ריקות מתוכן בסגנון: 'הר הבית הוא המקום הקדוש והחשוב לנו ביותר, וכל מה שאנחנו מחכים הוא שייבנה בית המקדש'. כי אם באמת מאמינים בזה, אפשר פשוט לקום ולבנות אותו. משמע, לא באמת מאמינים בזה

ח"כ בועז טופורובסקי

הר הבית הוא חלק מהותי מהסיבה שאנחנו חיים כיום בארץ ישראל, אך גם חלק מ"פיצול האישיות" של היהדות. היהדות כפי שאנחנו מכירים אותה גדלה, פרחה והתפתחה לנוכח מציאות שבה איבדנו את השליטה על הר הבית ואת המקדש, וזאת בעקבות הגלות והחורבן.

עובדה זו יצרה בעם שלנו תהליך אשר משליך על האופן שבו אנחנו מתנהלים ברוב המובנים בחיינו. כך גם היום, במדינת ישראל, כשאין כל מניעה מעשית מלבנות את בית המקדש – הדבר איננו נעשה. אנחנו אוהבים להרגיש 'עִם' אבל לחיות 'בלי'. הר הבית מסמל את הדיסוננס הקבוע ביהדות שנטבע בה עוד מרגע החורבן. קיים צורך לעדכן את תפיסת היהדות שלנו. איננו יכולים עוד להישאר בתפיסה הגלותית של היהדות, מפני שכבר איננו בגלות. אנחנו במדינת ישראל, וגורל ארץ ישראל נתון בידינו. אנחנו שולטים בארץ. גם השליטה בהר הבית היא לגמרי בידינו, לפחות מבחינה פיזית.

בית שלישי אמנם לא נבנה במובן הפיזי, לא נבנה מקדש, אבל במובן הרחב יותר הבית השלישי כבר קיים. מדינת ישראל כמדינה יהודית היא הבית השלישי. גאלנו את הארץ, אך במובן מסוים איננו מאמינים שהשלמנו את הגאולה, שהרי  לא בנינו את המקדש – וכאן בדיוק הבעיה. כבר 65 שנים קיימת מדינת ישראל וכבר 46 שנים הר הבית בידינו וטרם התאמְנו עצמנו לעובדה זו. עלינו להפסיק להיות צבועים. להפסיק להצהיר הצהרות ריקות מתוכן בסגנון: 'הר הבית הוא המקום הקדוש והחשוב לנו ביותר, וכל מה שאנחנו מחכים הוא שייבנה בית המקדש'. כי אם באמת מאמינים בזה, אפשר פשוט לקום ולבנות אותו. משמע, לא באמת מאמינים בזה.

אפשר לספק נימוקים רבים לאי בניית בית המקדש, והרי זה די ברור: התקדמנו. איננו צריכים בית לעבוד בו את הא-לוהים או להאמין בו. אנחנו מבינים, לפחות המאמינים שבינינו, שא-לוהים נמצא בכל מקום ובכל רגע, ולא צריכים איזושהי עבודה מוחשית או מונומנט פיזי כדי לעבוד אותו. הרי לא נשחט פרות בכדי להעלות אותן כקרבנות. זה לא מתאים לישראל ולעולם ב-2013.

טענתי היא שהדו-פרצופיות שלנו בנוגע להר הבית מחלחלת להתנהגות שלנו האחד כלפי השני והאחד כלפי המדינה. העובדה שאנחנו מגלגלים עיניים לשמיים ומבקשים מכוח עליון לבנות את המקדש עבורנו למרות שאנחנו יכולים לבנות אותו בפועל, גורמת לנו להסיר אחריות מעצמנו גם בעניינים אחרים. נהיה מוסריים יותר כשיבוא המשיח. נאהב זה את זה כשיבוא המשיח.

כל כך התרגלנו למצב שגורלנו איננו בידינו, אלא בידיים של גויים או בידיים של א-לוהים, שלעיתים זה גורם לנו שלא לעשות את מה שאנחנו מחוייבים לעשות – להיות עם טוב יותר ומדינה מוסרית וערכית יותר. כפי שהמקום הקדוש ביותר בידינו פיזית, אך אנו מחכים למישהו אחר שיצילנו ויבנה אותו, כך מדינת ישראל בידינו פיזית אך אנו מחכים למישהו אחר שיביא אותנו לאהבת אחים ולהתנהגות מוסרית. אנו מקבלים עוולות והתנהגות לא מוסרית כגזירה משמיים, אנו מקבלים את עוולות המדינה כלפינו כ״דינא דמלכותא דינא״. קישינב זה תל-אביב.

באותו האופן אנו גם חשים כל הזמן צורך להסביר למה אנחנו כאן ולמה נישאר כאן. מדינת ישראל היא כבר מזמן עובדה מוגמרת, ואם אנחנו עדיין עסוקים כל העת בשכנוע העולם שיש להכיר בנו, בקיומנו ובנוכחותנו על אדמת הארץ הזו, כנראה שעלינו להשתכנע בכך קודם כל בעצמנו. בשבוע שעבר הגיע נשיא צרפת לכנסת. הכעיסו אותי נאומי ראש הממשלה ודוברים נוספים שעסקו שוב ושוב בזכותנו על הארץ. הרי מדינת ישראל קיימת כבר 65 שנים! עצוב שאין לנו את הביטחון בעצמנו, לכן אנחנו צריכים לשוב ולהזכיר זאת לכל. הייתי רוצה שנדבר על ההווה ועל העתיד ולא רק על העבר. כשעדין מנסים, גם היום, להסביר מדוע יש לנו זכות על הארץ, זה פוגע באותה זכות ומחליש את טיעונינו.

גילגול האחריות הנוכחי נראה לי כאבסורד. העולם התקדם והגיע גם זמנה של היהדות להתקדם. כפי שהתאימה עצמה לגלות, ראוי שתתאים עצמה גם לגאולה, למצב שבו ליהודים יש סוף סוף שליטה בארץ ישראל. רוצים שהמשיח יבוא – התחילו להתנהג בהתאם!