העליה, הבושה, החרפה וההתרוממות, ביום רביעי של חנכה

על העליה להר הבית ביום רביעי של חנוכה, על התנהגות הערבים, על רפיסות המשטרה ותגובת העולים

הר הבית: כך זה נראה בשטח

(הוסרט במכשיר סלולרי ע"י אחד העולים)

נר רביעי של חנוכה בהר הבית

עדיין לא התיחסתי לעליתי האחרונה להר הבית, לפני יומים. ביום ראשון, כ"ח בכסלו, יום רביעי של חנכה, ונשיא לבני ראובן אליצור בן שדיאור. (דווקא המשטרה התנהגה כמו שלומיאל).

ב"ה, כמאה יהודים  בקשו לעלות להר הבית באותו בקר.

אני עליתי עם קבוצה של כשלשים איש, עלינו באווירה מרוממת, חשנו בקדושת המקום. הצבענו על מקום המקדש (עם דגש על מקום המנורה), מקום המזבח, ומקום דוכן הלויים העומדים ואומרים מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו. הזכרנו גם את חנכת הבית לדוד.

ככל שהתקדמנו, נאספו סביבנו ערבים, שהקיפו אותנו וצעקו בקול גדול שה' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה. או לפחות: שאלהים גדול. ממש התקיים הפסוק שאמרנו: "הללו את ה' כל גויים".

המשטרה נלחצה. תוך פחות מדקה חצצו בינינו לבינם שוטרים רבים. מסתבר שאין שחר לטענות המשטרה על מחסור בכח אדם בהר הבית.

יש לציין שהערבים בעיקר צעקו. לא היו שם תגרות רבות. גם לא היה כדאי להם. לא היו שם ערבים רבים, מספרם היה בערך כמספרנו, והם היו בעיקר נשים וזקנים. הם לא היכו, הם בעיקר עשו רעש. המשטרה יכלה פשוט להפריד אותם מאתנו. המשטרה יכלה גם להוציא אותם מהר הבית, בדיוק באותה מדה שהיא יכלה להוציא אותנו. הם לא היו יותר רבים. המשטרה גם יכלה להשאיר את המצב כפי שהוא. שהערבים יצעקו. סכנה לא היתה שם.

אבל המשטרה, במקום להוציא את מפירי הסדר, העדיפה להוציא דווקא אותנו. אפילו לא אפשרו לנו להשלים את הסיבוב. הוציאו אותנו מהר הבית דרך שער השבטים, ולא נחה דעתה של המשטרה עד שעצרה שלשה מאתנו (בעוון צילום) ועד שהשליכה אותנו מהעיר העתיקה דרך שער האריות. ממש מסלול הפוך מזה של הצנחנים במלחמת ששת הימים.

למה להוציא את המותקפים ולא את המתקיפים? לא ברור.

לזכותה של הקבוצה יש לציין, שרובה הגדול התעלמה מכל ההתרחשות סביב, וניצלה את המהומה כדי להתייחד עם קונה במקום הקדוש ביותר. היו כאלה שהיו עסוקים בויכוחים עם השוטרים או בצילום. אבל רוב האנשים פשוט התעלמו. ראו את העובדה שאנחנו מול השכינה בימי החנכה, אגב אמירת הלל לפני ה'. מה לנו כי ניתן לכמה שועלים המהלכים בקדש להפריע לנו? אדרבה, הרעש סיפק הזדמנות מיוחדת להתייחד עם קוננו באין מפריע.

רגע של נחת היה לי כשהגענו לשער האשפות, שם דיברתי עם מישהו שזו לו הפעם הראשונה שעלה. חשבתי: אוי, פעם ראשונה שהוא עולה וזה מה שהוא מקבל? אבל הוא סיפר שלפני העליה הוא ממש חשש שהוא בכלל לא יוכל לחוש את הקדושה אלא רק את העצבים והעצב על החורבן. אבל הוא בכלל לא ראה את כל אלה. הוא רק חש את הקדושה הגדולה וההתעלות במקום.

אז הגאולה מתקדמת קמעא קמעא. יש עוד הרבה חשך, אבל מעט מן האור דוחה הרבה מן החשך. מיום ליום עולים להר הבית יותר ויותר יהודים. עם ישראל בצעדים איטיים הולך ומתקרב אל השכינה.