קרני אלדד – מוזיקאית, בעלת טור בעיתון "סופהשבוע"

אבל משהו בכל זאת משתנה בשנתיים-שלוש האחרונות. המַגמה שבתהומות ההר זעה ונעה. הלבה שבלב ההר היא אותה לבה שבליבנו, לכן היא מתעוררת. היהודים מתחילים להשיל את בלויי הגלות מעליהם, את קטרקט נמיכות הרוח, מרימים עיניהם ורואים: הר

רוצה בית מקדש. קרני אלדד

בגלל הגלות שבנו ירדנו מההר, אבל אין ישראל בלי ההר. אין לנו קיום בעולם בלי עמוד השידרה שלנו, ואנחנו מסתובבים בעולם בלי עמוד שידרה, חסרי חוליות, נידפים ברוח, מתעקמים על-פי האופנה.

אבל משהו בכל זאת משתנה בשנתיים-שלוש האחרונות. המַגמה שבתהומות ההר זעה ונעה. הלבה שבלב ההר היא אותה לבה שבליבנו, לכן היא מתעוררת. היהודים מתחילים להשיל את בלויי הגלות מעליהם, את קטרקט נמיכות הרוח, מרימים עיניהם ורואים: הר.

האם אני רוצה בית מקדש? כן. רוצה מאוד מאוד. מרוב שאני רוצה אותו ורואה את בניינו, אני חיה את השמחה שבכינונו כמו גם את המחלוקות שיביא. המקדש יקום כשהגלות, או לפחות רוב הגלות, תצא מקרבנו. זה יתחיל בעם, אחר כך יבואו מנהיגיו, המעשיים והרוחניים. יבוא יום, בו רבנים יהיו מספיק אמיצים להקל ולעדכן, ולא רק להתחפר ולהביט בחשש לצדדים. ביום הזה יבוטלו קורבנות הבשר ויומרו לקורבנות אחרים, שהמשמעות שלהם מקבילה לזו שהיתה לבשר בבתי המקדש הקודמים. אותם רבנים יִפסקו, אולי, שלוִיות יעמדו על המעלות, ברורות כאחיהן הלויים, מתרגשות לאחר חמש שנות לימודים ככתוב, מוכנות לשיר ולנגן הלל לבורא עולם.

כל תורות העידן החדש יספרו לנו אותו דבר: בכדי לגרום לחלום להתממש יש לדמיין אותו לפרטים, ולחיות כאילו הוא עומד לקרות ממש עכשיו. ממש לדעת שזה עומד להתרחש. מחשבה יוצרת מציאות, הן יאמרו. ולא סתם מחשבה, אלא דמיון חיובי ומדוייק. אז בואו נעשה תרגיל: דמיינו את המכרז לבניית הר הבית. דמיינו את מכולות הארזים והברושים בנמל אשדוד ואת המוכס שמטפל בשחרורן. דמיינו את המשאיות, את הרכבות, את הסינים שיבנו את הבית. דמיינו את המנופים, את ההפגנות, את הכותרות, את הפקקים. את מִנהלת הר הבית על מזכירותיה ומכונות הקפה שלה. את מגרשי החניה הענקיים שיוכשרו, את תנופת התיירות. דמיינו לויים עומדים על המעלות חגיגיים ורחוצים ורבבות יהודים עולים לירושלים. בכל מאודכם דמיינו, דמיינו כאילו חייכם תלויים בזה. דמיינו בית מקדש. ורק אם תדמיינו בית מקדש, יקום בית מקדש. לעינינו.