הדיון במליאת הכנסת (הראשון אי פעם במשכן) על הנושא הנפיץ, הראה שבהסדר המתגבש עם הרשות אין כל שיפור במימוש זכויותיהם הבסיסיות של היהודים - להתפלל במקומות הקדושים להם
ביום שלישי התקיים במליאת הכנסת דיון בנושא ריבונות ישראל על הר הבית. היה זה דיון היסטורי שיזם ח"כ משה פייגלין. ההיסטוריה שנרשמה כאן מפתיעה: מתברר שמעולם לא התקיים דיון על הריבונות בהר הבית במליאת הכנסת. מדהים, לא? נושא כל כך טעון, כל כך חשוב ובעייתי, מעולם לא נידון במשכן.
פייגלין הגדיר את הר הבית "מתנה". מה עשינו איתה, הוא שאל, שמרנו את העטיפה וזרקנו את המתנה. שמרנו את הכותל וירדנו מההר. כל ארגון טרור יכול להציב בהר את דגלו, אבל הנפת דגל ישראל - אסורה. מלמול תהילים הוא עילה למעצר. משטרת ישראל היא המשטרה היחידה בעולם הממליצה ליהודי להוריד את הכיפה, כי הדבר עלול להתפרש כאלמנט מתסיס בהר הבית.
בלי ההר - אין בית, אמר פייגלין. כמובן שחברי הכנסת ממרצ בזו לו על אמרתו זו, אך הוא צודק: זה הצידוק של קיומנו כאן. זה היסוד, אבן השתייה היא התשתית של קיומנו כאן. "סלע קיומנו", כפי שנאמר לא פעם בציניות.
מה פייגלין ביקש, בעצם? את מימוש הריבונות הישראלית בהר. והריבונות, כמו האלוהים, נמצאת בפרטים הקטנים. העניין הוא שאין "פרטים קטנים" כשמדובר בהר הבית. נניח, שמירת חוקי הבנייה. נשמע טריוויאלי, נכון? לו היו נשמרים חוקים אלו - הייתה נמנעת הריסה שיטתית של שרידים ארכיאולוגים של בית המקדש הראשון מהר המוריה. זהו הרס מוסלמי מכוון שנועד למחוק את העבר שלנו מהמקום, במטרה למנוע הוכחת בעלות.
למשל הפסקת האפליה: למוסלמים מותר לעלות להר מתי שהם רוצים. ליהודים מותר לבקר בו במשך שעתיים וחצי בבוקר ושעה בצהריים. למוסלמים מותר להתפלל בהר. ליהודים אסור. אסור לתקוע בשופר, לעלות עם טלית או עם תפילין. אנחנו כעניים בפתח, מקבצים נדבה בביתנו.
המוסלמים יכולים להיכנס מכל שער של הר הבית. אנחנו - רק משער המוגרבים, ורק אם המוסלמים אינם מתפרעים. אם הם מיידים אבנים, כפי שעשו בבוקר יום שלישי, בו התקיים הדיון במליאה - או אז לא יטופלו המתפרעים, אלא תמנע כניסת יהודים להר. למה הדבר דומה? למצב בו יש אנס בעיר והמשטרה כולאת את כל הנשים, למען שמירה על שלומן.
ח"כ מירי רגב הצליחה לחדד את הפרדוקס המשפיל: האם, היא שאלה, בכדי להתפלל בהר הבית אני צריכה להגיד לָא אללה אִלָה אללה ומוחמד רָסוּל אללה? לא! אני אגיד "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד!".
גם יריב לוין, שולי מועלם, סגנית השר ציפי חוטובלי (שלמרות היותה חברת ממשלה נאמה נגד מדיניות הממשלה. איזה אומץ!), אורית סטרוק וזבולון כלפא אמרו דברים דומים. מהשמאל יצאו מכליהם חברת הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון, נחמן שי ועסאווי פריג', שחזרו שוב ושוב על הדימוי "חבית חומר נפץ". כולם, ללא יוצא מן הכלל, הסבירו לנו שהם בעד שוויון זכויות, ובהן חופש הפולחן. הגדילה ודייקה גלאון כשאמרה: "יש ליהודים זכות להתפלל בהר הבית, אבל אין חובה לממש אותה".
מה יעשו פחדנים שאינם רוצים להצטייר ככאלה? יפחידו את כל השאר. בשמאל מנסים ליצור בעתה כזאת בעם, עד כי תעלם ההתעוררות שחלה בו בנושא הר הבית, והוא יחזור להתכרבל בחיקו החמים של הסטטוס קוו, רק לא להרגיש את הר הגעש הזה, רק לא להצית את חבית חומר הנפץ.
עוד דרך לברוח מהתמודדות היא לומר: אתם צודקים, זה באמת מאוד חשוב ונכון, ואני מוכן להילחם על כך, רק לא בעת הזאת. האם שמעתם אי פעם נציג שמאל אומר: עכשיו. עכשיו זה זמן טוב להילחם על זכותם של יהודים להתפלל בהר הבית. בול מתאים לי. מעולם לא. במקום זאת הם נוטים לומר: זכותם של היהודים לתפילה בהר הבית, או במערת המכפלה, או בקבר יוסף, אבל באמת, חבריה, למה צריך לממש כל זכות? אתם יכולים לדמיין אותם אומרים זאת על תפילת ערבים בהר הבית, או על זכותם של בני הקהילה הגאה להינשא, לדוגמה? נכון, זו זכות, אבל זה נפיץ, למה לכם, למה עכשיו.
היו דברים מרתיחי לב בדיון, למשל האיום של ח"כ פריג' באינתיפאדה שלישית אם יגעו בהר, והיו דברים מכמירי לב, למשל הגלות שבלטה מכל נים בפני חברי הכנסת משמאל. הפחד לשלוט, למשול, למלוך.
ומאחורי הקלעים? הדיון היה רע מאוד לבנימין נתניהו, בייחוד בעת זו. דיון במליאה בנושא כל כך נפיץ עלול להזיק למו"מ, בייחוד אם משתתפים בו חברי סיעתו, הקוראים לשינוי המצב בהר ולהחלת הריבונות הישראלית בו. הוא ניסה לשנות את מועד הדיון, וכשלא הצליח - דחה את מתן ההחלטה בנושא למועד בלתי ידוע.
וזה בדיוק מה שטענו חברי הכנסת מהשמאל: פייגלין פירומן, הוא מנסה לקטוע את המו"מ והר הבית הוא רק תירוץ. הם טעו. הר הבית בנפשו של פייגלין, והוא באמת ובתמים ורצה להכיל בו את הריבונות הישראלית. אבל הם גם צדקו. יש לי תחושה שפייגלין לא באמת רוצה במו"מ, והר הבית הוא דרך נהדרת להראות שאין באמת שלום בהסכמים המתגבשים, שאין בהם שיפור כלשהו
