פרשת הר הבית: בשמאל שכחו מהי חירות הפרט

שנים ספורות לאחר פיגועי התאומים, ביקשו מוסלמים אמריקנים להקים מסגד סמוך לאנדרטת הזיכרון הלאומית לאירוע ● למרות סערת הרוחות והפגיעה ברגשות האמריקנים, בניית המסגד אושרה ● לו רק היו אנשי השמאל בארץ, הבזים לשאיפתם של יהודים להתפלל בהר הבית, לומדים לקח מהפרשה האמריקנית

מאת: אמיר שני / מידה

אין לזלזל בשאיפתם של יהודים רבים לעלות להר; מבקרים בהר הבית.
צילום: דבי פולק

כל עת שהדיון על הר הבית שב ועולה בשיח הציבורי, קשה שלא לחוש בבוז הקר שמפגין השמאל הישראלי כלפי יהודים המבקשים לממש את זכות הפולחן שלהם, במקום הקדוש ביותר על-פי המסורת היהודית. תשוקה זו נתפסת על-ידי דוברי השמאל כלא יותר מפרובוקציה משיחית, שמטרתה להתסיס את השטח ולפגוע במשא-ומתן המתנהל בין ישראל לפלסטינים.

כך, נבחרי ציבור הנאבקים למען הסדרת תפילות היהודים בהר נתפסים כקיצונים, מסוכנים ומסיתים, אשר מתעסקים במכוון בסוגיה שולית כדי להבעיר את השטח ולפגוע במאמצים להסדר מדיני. "את המחיר של ההצתה הזו כדאי היה אולי לשלם",כותבת יעל פז-מלמד במעריב,

"אילו היה מדובר באמת ב'לב ליבה של הנוכחות שלנו בארץ'. לא זה המקרה. לרוב רובם של הישראלים לא באמת אכפת אם כמה מאות יהודים יעלו או לא יעלו למקום הזה, וכמובן שאין לו כל עניין לבנות את בית המקדש מחדש".

אבל הזלזול המופגן ברצונם של יהודים להתפלל בהר הבית והנכונות להיכנע לאיומים בנושא, פוגעים בראש ובראשונה דווקא במאמצים לשמור על אופיה הדמוקרטי-ליברלי של מדינת ישראל, אשר דוברי השמאל מדגישים שהוא קרוב לליבם. האם הם שכחו שחופש הדת, הפולחן והמצפון הוא אחד מעקרונות החירות המרכזיים, ולא בכדי הוא מקבל מקום של כבוד בכל חוקה דמוקרטית וליברלית? עקרון זה מצא עצמו במרכז הבמה בכל עת שאומה שאפה לכונן משטר של חירות וזכויות פרט.

הדגש הברור על חופש הדת במדינות המערביות הללו, אינו מעיד בהכרח על אמונתם האישית של האבות המייסדים או על רצונם ההיסטורי לכונן מדינה בעלת מאפיינים דתיים. יותר מכל הוא מעיד על הבנתם כי מימוש הווייתו הרוחנית של האדם היא זכותו הטבעית והמפתח לאושרו, וכי על המדינה – לכל הפחות – להימנע מהפרעה לאדם לדבוק בדתו ובאמונתו, ולקיים את הטקסים, התפילות והמנהגים שנובעים מכך.

אז מה אם זה נפיץ? פרשת המסגד בגראונד זירו כמשל

כמו בישראל, גם בדמוקרטיות ליברליות אחרות מעורר יישום חופש הדת דילמות ומחלוקות חריפות. בארצות-הברית, אחת הדוגמאות הבולטות לכך בשנים האחרונות הייתה פרשת "המסגד בגראונד זירו" – התוכנית להקמת מרכז קהילתי מוסלמי, סמוך לאנדרטה הלאומית לפיגועי 11 בספטמבר, האתר בו ניצבו מגדלי התאומים במרכז הסחר העולמי.

פוליטיקאים רבים מהימין האמריקני התנגדו בחריפות לתכנית, בטענה כי הדבר פוגע ברגשות משפחות קורבנות הפיגוע, שבוצע על-ידי טרוריסטים מוסלמים, וברגשות הציבור האמריקני בכלל. למרות הפגנות טעונות רגשית שנערכו במחאה על בניית המסגד, המועצה הקהילתית המקומית, בגיבוי ראש עיריית ניו-יורק דאז מייקל בלומברג, אישרה ברוב גדול את הפרויקט שיצא בסופו של דבר אל הדרך.

מיקום הפרויקט אולי מעיד על חוסר רגישות מצד יזמיו, ובכירי העירייה היו מודעים היטב להיותו חומר נפץ פוליטי, אך כל אלה לא נמצאו כסיבות טובות דיין להפר את התיקון הראשון לחוקת ארה"ב, הקובע כי "הקונגרס לא יחוקק חוק הנוגע למיסודה של דת או אוסר פולחן דת חופשי". פרשה זו הבהירה היטב לאזרחי ארצות-הברית ולעולם, כי זכות הקניין וחירויות דתיות הן עקרונות יסוד שאין להתפשר עליהם, גם כאשר מדובר בנושאים שנויים במחלוקת עמוקה ובעלי פוטנציאל נפיץ במיוחד.

הציבור האמריקני התגבר; מפגינים נגד המסגד בגראונד-זירו.

צילום: דייויד שנקבון

בישראל – בהיעדר חוקה – חופש הדת והמצפון מעוגן במגילת העצמאות, אך חופש הפולחן של יהודים מוגבל משמעותית דווקא בהר הבית, מקום משכן בית המקדש הראשון והשני. למרות שרשמית המתחם מצוי תחת ריבונות ישראלית, בפועל הוא מנוהל על-ידי הוואקף הירדני, וכך נאסר על יהודים להפגין כל סממן של פולחן דתי במקום, כולל, להתפלל, להשתחוות ולהכניס תשמישי קדושה.

גם כניסתם של לא-יהודים להר הבית מוגבלת לשעות אחדות בלבד ביממה, והיא אסורה כליל בימי שישי, שבת וימי החג המוסלמים. קשה להבין כיצד אנשי שמאל, שמצהירים השכם והערב על מחויבותם לזכויות אדם, מקבלים מצב זה בשוויון נפש ועוד נאבקים בחירוף נפש לשימור סטטוס-קוו מביש זה.

פחדנותם של אנשי השמאל

אכן, נאנחים דוברי השמאל, גם ליהודים יש זכות להתפלל בהר הבית; אבל בעת הזאת זה פשוט לא חכם. עלייתם של יהודים להר והסדר תפילתם במקום, אליבא דשמאל, יתאפשרו רק לאחר חתימת הסכם שלום כולל. בינתיים יש להתאזר בסבלנות, להרכין ראש ולנסות להימנע אפילו מדיונים פומביים בנושא, פן יתלהטו הרוחות.

כך, בדיון על הריבונות הישראלית בהר הבית שנערך לפני מספר ימים בכנסת, מחה ח"כ נחמן שי (עבודה) על עצם הדיון:

"הר הבית הוא חבית חומר נפץ שכל זיק עלול להעלות אותה באש ולפוצץ אותה. רק הבוקר היתה התפרעות על הר הבית. זה לא מקרי. ההתפרעות הזאת קשורה קשר הדוק לדיון המיותר הזה".

המסקנה הבלתי נמנעת היא שמחנה השמאל מוכן לא רק לשלול את חירות הפולחן, אלא גם להגביל את חופש הביטוי ובלבד שלא להיגרר לעימותים עם גורמים מוסלמיים. על אילו עוד חירויות עלינו לוותר כדי שלא "לפוצץ את יחסי ישראל והעולם הערבי"?

מצב בו כוחות הביטחון אינם מסוגלים או רוצים לאפשר ליהודים לקיים חופש פולחן במקום שמצוי תחת ריבונות ישראלית מלאה הינו בלתי נסבל בעליל, וצריך לקומם כל אדם בעל השקפת עולם ליברלית – בין אם הוא איש מאמין, אגנוסטי או אתיאיסט מוחלט, ימני או שמאלני. מי שמבין את המשמעות העמוקה של חופש הדת, המצפון והפולחן, אמור להתנגד בכל עוז להגבלת זכותם של היהודים להתפלל בהר.

בפרשת "המסגד בגראונד זירו", הוכיחה ארה"ב את עוצמתה בהפגנת סובלנות כלפי מימוש חירות דתית שעוררה זעם רב. גם בישראל המחויבות לחירות דתית אינה יכולה להיות מֻתְנֶת ברצונם הטוב של גורמים זרים או באינטרסים פוליטיים כאלה ואחרים. יש לקוות כי המוסלמים יקבלו מציאות של דו-קיום דתי על הר הבית, אך גם עד אז יש להבטיח את חופש הפולחן של יהודים במתחם. הגיעה השעה שגם אנשי השמאל שוחרי החירות ינקטו עמדה עקבית ויירתמו למערכה הזו.

ד"ר אמיר שני הוא חבר בפורום הרעיוני של התנועה הליברלית החדשה

• הכתבה פורסמה באתר מידה. לכתבה המקורית >>