יום הניצחון

היום יצויין מועד שיחרור עיר הבירה מעול הכיבוש, אבל גיבור העלילה איננו מוטה גור אלא דווקא שמעון החשמונאי

בדיוק היום, כ"ג באייר, לפני 2155 שנים כבש שמעון החשמונאי את מצודת החקרה ההלניסטית והחריב אותה. מה זה החריב? אפילו טרח להשפיל את הגבעה שעליה ישבה המצודה בסמוך למקדש עד שלא נשאר במקום שבו ניצבה אלא בור גדול – ומדובר על גבעה שהיתה עד אז גבוהה יותר מהר הבית. ב'מגילת תענית' שנכתבה בשלהי ימי הבית השני והיא אחד המקורות הכתובים הקדומים ביותר של התורה שבעל פה, מוזכר התאריך הזה כיום חג לצד מועדים אחרים כדוגמת חנוכה ופורים: "בעשרין ותלתא ביה נפקו בני חקרא מירושלם [=ב-23 באייר יצאו בני החקרה מירושלים], מפני שהיו מצרים לבני ירושלם ולא יכלו לצאת ולבוא מפניהם ביום אלא בלילה. יום שיצאו משם עשאוהו יום טוב".

יהודי ירושלים שנאו את החקרה, מבצר שכל מטרתו היתה לכפות קיום פולחן אלילי בלב המקדש שלהם ולהפריע לקיום עבודת הא-ל האחד בעזרה. החקרה חצצה בין העיר לבין המקדש, ניתקה את לב העיר מגופה. כך, למשל, כתב יוסף בן מתתיהו (קדמוניות יב, 252): "ואת חלקי העיר הנאים ביותר שרף [אנטיוכוס] ולאחר שהרס את חומותיה בנה את החקרה שבעיר התחתונה: כי היתה רמה ונישאה על פני בית-המקדש. ולפיכך חיזקה בחומות גבוהות ובמגדלים והציב משמר מוקדוני בתוכה. נוסף על אלה נשארו בחקרה רשעי העם ובני-בליעל, ומידם של אלה עלתה להם לאזרחים לסבול רעות ונוראות".

גם לאחר ניצחון החשמונאים נותרה החקרה בסיס לשלטון הזר בהר הבית. יהודה המכבי ואחיו יהונתן לא היו כנראה חזקים דיים בכדי למגר את הנציגות הסלבקית העויינת. הם נאלצו לבנות חומה בלב העיר בכדי לחצוץ בין המצודה ההלניסטית לבין המקדש, וכך למנוע מהצבא היווני לשבש את העבודה בו. רק שמעון אחיהם בתקופת שלטונו הצליח למגר באופן סופי את המעוז היווני. ואולם גם לאחר כיבושו עוד נדרשו שלוש שנות עבודה תמימות של אלפי יהודים בכדי למחות את זכר המפגע ההלניסטי מהבירה החשמונאית המתחדשת.

החוקר יורם צפריר הציע בכתב העת 'קתדרה' מס' 14 של יד בן צבי שהחקרה שאותה הקים אנטיוכוס הרביעי בשנת 168 לפני הספירה שכנה בדרום מזרח הר הבית. לטענתו השרידים הקדומים להורדוס שנמצאו בחומת הר הבית המזרחית, לפחות בנדבכיהם התחתונים, אינם אלא שרידי בסיס המשטח שעליו שכנה המצודה. על כל פנים, זו נמחקה מהמפה לאחר ימי שמעון, וכן הגבעה שעליה שכנה. זכרה הלך והשתכח. במקום שבו שכנה נותר כאמור רק בור, שזכרו השתקע כנראה במשנה המשונה משהו בעירובין (י,יד): "וממלאים מבור הגולה ומבור הגדול בגלגל בשבת, ומבאר הקר ביום טוב". גירסה אחרת במשנה, כנראה הנכונה יותר, גורסת במקום זה האחרון 'בור חקר'. החוקר יהושע שוורץ היה מהראשונים לשער (ב'קתדרה' 37) שמדובר בבור השוכן במקום שבו ניצבה החקרה.

לדברי שוורץ, "לדעת צ'רלס ווטסון יש לחפש את החקרה ליד הפינה הצפונית-מזרחית של מסגד אל-אקצה, מעל לבור מס' 8. בור זה הוא הגדול בבורות הר-הבית וקיבולו 12,000 מ"ק. לדעתו של ווטסון השתמשו בני החקרה גם בבור מס' 7. קיבולו הוא 8,000 מ"ק. בורות אלה קרובים גם למקום החקרה שהציע יורם צפריר. בנימין מזר טוען שיש לחפש את החקרה מדרום במקצת לזיהוי של ווטסון, מעל לבור מס' 11. בור זה דומה בצורתו לאות שי"ן וקיבולו 5,000 מ"ק".

לדעתו, אגב, גם הבורות האחרים הנזכרים במשנה מצויים בתחום הר הבית. בור הגולה היה כידוע מקור המים המרכזי של המקדש וכיום מזוהה על ידי חלק מהחוקרים כבור מספר 5 (על פי המספור של צ'רלס וורן) המצוי בדרום מזרח רחבת כיפת הסלע. גם את ה'בור הגדול' מהמשנה מנסה שוורץ לאתר בסמוך. הוא מזכיר סיפור תלמודי אחר בהקשר לאותו 'בור הגדול', המעיד שגם הוא נמצא כנראה בשטח הר הבית: "מעשה בבתו של נחוניא חופר שיתין שנפלה לבור הגדול ובאו והודיעו לרבי חנינא בן דוסא. שעה ראשונה אמר להם 'שלום' [לבת. א"ס]. שניה אמר להם 'שלום'. שלישית אמר להם 'עלתה'. אמר לה: 'בתי, מי העלך?'. אמרה לו: 'זכר של רחלים נזדמן לי וזקן מנהיגו'. אמרו לו [=לרבי חנינא בן דוסא]: 'נביא אתה?' אמר להם: 'לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא דבר שהצדיק מתעסק בו ייכשל בו זרעו?!" (יבמות קכא, ב).

רבי חנינא בן דוסא הוא בן המאה הראשונה לספירה. נחוניא חופר שיחין מוזכר במשנה (שקלים ה, א) כאחד הממונים שהיו במקדש שהיה אחראי על אגירת המים לצורך עולי הרגל. שוורץ מציע: "לשיטת ווטסון, ש'בור חקר' הוא בור מס' 8, 'בור הגדול' הסמוך לו יזוהה עם בור מס' 9 או 11. לדעת מזר, שהחקרה עמדה מעל בור מס' 11, יזוהה 'בור הגדול' עם בור מס' 8, הוא הבור הגדול ביותר בהר הבית. ומכאן לכאורה שמו".

וזו, כנראה, האירוניה הגדולה של דברי ימי ההיסטוריה. מבצרו האימתני של אנטיוכוס הרביעי היה לבור, שאפילו בכדי לפענח את משמעות שמו ואת מקומו צריך כיום להעמיק חקר.