סיפורן של ארבע נשים שהגיעו להר הבית וגילו שלא יוכלו להכנס היום כי הן יהודיות

הר הבית: הכניסה למוסלמים בלבד

זה לא נעים לראות הר הסגור || סיפורן של נשים ארבע נשים מירושלים, שילה ורמת הגולן

לסיכום עלייתנו היום להר הבית, יום שני, כ"ג בתמוז תשע"ד

או

העליה שלא הייתה

↓ רחל סלע מספרת על שערי הר הבית הסגורים ליהודים בלבד

הר הבית: הכניסה למוסלמים בלבד

אמש בתכתובת המיילים: הערבים מודיעים שהר הבית יהיה סגור בעשרת הימים הבאים, כי אלו ימי סיום הרמאדן.

טוב, מי הם הערבים שיודיעו לי מתי המקום הקדוש לי ביותר סגור.

התרוצצות במיילים ובטלפונים בין חברי הפורום, חברי כנסת, משטרה, מעלים ענן כבד של ערפל. 

יבדקו, ישתדלו, רק בבוקר תהיה הערכת מצב.

כבר לפני כחודש קבעתי לעלות היום להר הבית, אז אני אעשה כמיטב יכולתי לממֵש זאת. נקווה שההר יהיה פתוח.

ערפל יכול להסתיים בהר סגור, אבל יכול גם להסתיים בהר פתוח, ולמה להיות פסימיים. הרי בודקים, ישתדלו, רק בבוקר יעשו הערכת מצב.

ומעֵבר לזה – אני את ההשתדלות שלי אעשה, הרי המלחמה על "הר הבית בידינו" לא הסתיימה בקרָב בכ"ח באייר תשכ"ז, יש לה חזית מתמשכת הניכרת כאן בארץ, אבל יש לה גם חזית בשמים. אני את חלקי אעשה, וה' יקח את זה לאן שיקח את זה.

אחת הנשים הגיעה כבר ערב קודם מקצרין שברמת הגולן. אחת מירושלים, אחת משילה ואני. ארבע נשים. נרשמו שמונה, אבל בצער ירדו ארבע מאילוצי נשים ואימהוּת.

דברי פתיחה בכניסה למרכז דווידסון על משמעות הזכות לעלות להר הבית גם בחורבנו, הענן הקשור להר שאליו הולך אברהם, רבי עקיבא הרואה כבר את הבית השלישי וצוחק, וכמה אנו קרובות לזה הרבה יותר, על המצב במציאות ולמה אנו מתעקשות להמשיך לבוא למרות ההשפלה, צמצום הזמן בהר למינימום וכו'.

מתקרבות לכניסה לשער המוגרבים.

השער סגור. נעול עם שרשרת.

הֶסבר? שלט? העין מחפשת. יש שלטים, חלקם אפילו מופיעים פעמיים שלא נפספס:

הרבנות אוסרת על כל אדם להיכנס להר הבית מחמת קדושתו.

נא להישמע להוראות שומרי הוואקף המופקדים על קדושת המקום.

רחל סלע וחברות מציצות להר הבית משער הכותנה

ההר סגור בצהריים בחודש הרמאדן.

השעה 8.00 . שום שלט אינו עונה לשאלתנו לפֵשר השער הסגור. איש לא חושב שהוא חייב לנו תשובה.

או, הנה מוטי יוצא מהבודקה לשוחח בטלפון. אור בקצה העליה להר הבית.

- "מוטי, אנחנו פה ארבע נשים, חלקן באו מרחוק – תכניס אותנו בבקשה", אני פונה אליו כאל מַכָּר-שוּתף וותיק.

- "זה לא אני".

כן, צודק, אני יודעת.

מתקשרת לאבי ביטון, מתקשרת לארז תבור – אין מה לדבר, ההר סגור ואינו לדיון.

- "בואו נעשה סיבוב שערים קטן. מנהג קדום שנהגו ישראל כאשר לא נתנו להיכנס להר הבית".

שער השלשלת.

לא נותנים להתקרב.

בכל זאת ישבנו שם והסברנו ושוחחנו על הר הבית ושעריו, והמקדש, על הרב גורן, על משמעות גלות השכינה מזרחה וגלות הסנהדרין מערבה, אולי ממש כאן איפה שאנו ישבה הסנהדרין כשגלתה מלשכת הגזית, וכד'.

קבוצה גדולה של פעילי איסלם מזוּקנים חולפת על פנינו ונכנסת להר הבית, בידיהם תיקים ושקיות כבדות.

עד כאן מותר ליהודים לגשת!
רחל סלע וחברות מתקרבות להר הבית ליד שער השלשלת

שום בדיקה, שום עצירה, שום איסוף תעודות זהות, שום שיקוף ושום "תפתחו את התיקים והשקיות". אף מילה. הם עוברים ברוגע שבשיגרה ונכנסים להר באופן הכי טבעי ומובן מאליו. אפילו לא מבט למג"בניקים שקפצו לעברנו וחסמו את המעבר כאשר אנו התקרבנו.

אנו ממשיכות לשער הכותנה.

שם נותנים להתקרב יותר, ממש עד השער.

מבעד לשער הפתוח - רחבת הר הבית כמעט ריקה מאדם, שקט מוחלט.

עומד שם שלומי, מפקד ההר.

אני: "למה סגור? הר הבית שקט לגמרי".

- "יש שם אלפי אנשים ישֵנים בהר, אי אפשר לעלות, זה ממש סכנה".

- "ואיך כל השנים נכנסנו גם ברמאדן, ואיך בימי הרמדאן עד עכשיו כן נכנסנו?"

- "כבר חמש שנים שלא נכנסים בסוף הרמאדן". לא מעזה לאמת אותו עם הידוע לי - שרק בשנה שעברה התחילו לנקוט כך.

- "מה מיוחד בסוף הרמאדן?" - הסבר שלא הבנתי. הלך, והדיוק הזה של סוף הרמאדן נשאר לא מובן לי. הצטערתי אחר כך שלא שאלתיו יותר כדי לנסות להבין.

התיישבנו ואמרתי : "בואו נגיד כאן כמה פרקי תהילים להצלחת המלחמה, לרפואת הפצועים ולעילוי נשמות הקדושים שנהרגו"

המג"בניק קפץ אלינו: "שלא תתחילו לי עכשיו עם תפילות, זה יבעיר כאן אש".

נאלצתי לוותר.

שוב שוחחנו, הסברנו, החלפנו דעות על ראשית צמיחת גאולתנו ואיך היא מתקדמת, ומה מרגישים הערבים החולפים חופשי על פנינו ורואים אותנו יושבות עלובות על המדרגה בחוץ, ועוד.

רחל סלע
מרצה ליד שער השלשלת על חשיבות הר הבית

אמרנו תפילה במילים שלי, שחיברתי לומר מול שער המזרח, לנוכח המצב בארץ. תפילה שנזהרתי לא לשבץ בה אף פסוק, מנסיון מר בעליה קודמת שגם תפילה במילים שלי לא הרשו לסיים כי זו תפילה עם פסוקים. אמרתי את התפילה בשקט בשקט שלא להרגיז ולא להבעיר.

חזרנו להתפלל בכותל, אחר ששוחחנו על משמעותו ההלכתית והרגשית, ועל הטעות התורנית, הרוחנית והחינוכית שבאמירה ש"מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי" ומוציאה את השכינה ממקומה במקדש אל הכותל המערבי שאנו מתפללות בו.

נפרדנו בתקווה להיפגש שוב, בחצרות בית ה'.

הלכנו לקנות ספר בחנות של מכון המקדש.

קידם את פנינו הרב אריאל, וסיפרנו לו תקציר אירועי הבוקר.

- "לא מבינים שכל עוד הר הבית סגור, הרבה דברים כאן סגורים, וכל עוד איננו שולטים בהר הבית לא נוכל להצליח בשום מקום". אמר בכאב לגבי המצב בארץ בימי מלחמה כאובים אלו.

וכמובן עודד אותנו ש"כל המתכוון לעשות דבר באמת – כאילו עשאו."

זה כמובן נכון.

אחת הנשים באה בעקבות שיעור שנתתי בקהילתה לפני זמן מה. ושם אמרתי ש"כל הלומד ענייני מקדש כאילו עובד במקדש", או "כאילו בונה מקדש", ו"כל הלומד פסוקי העולה כאילו הקריב עולה", ובליל הסדר אנו עושים "זכר למקדש כהילל" ויש לנו בקערה זכר לקרבן פסח וזכר לקרבן חגיגה וכו',

אלא שאנו רוצים לסיים כבר את ה"כאילוּ" ואת ה"זֵכר", ואנו רוצים לקיים תורה שלֵמה ואמיתית כמו שמלכתחילה התכוון ה' כשנתן אותה.

אז היום היה לנו אפילו זכר לעליה להר הבית ומיני-כאילוּ סיבוב שערים.

אחת הנשים שהייתה איתי היום היא אשתו של ישראל מידד החבר בפורום הזה, מפרסמת בכל מיני בלוגים ואתרי עיתונות באנגלית - אמרה שיש לה מהיום הזה חומר מצוין לפרסום... היא תעביר גם כמה תמונות שצילמה.

עם כל התסכול, הכעס, התחושה של ראשית צמיחת גאולתנו בעליבותה – לא הייתה לנו תחושת מרירות, מה שכן עשינו העניק לנו תחושה שבכל זאת עשינו משהו משמעותי, גם אם רחוק ממה שהתכוונו.

במבט כולל אין ספק שאנחנו מתקדמים. התודעה הולכת וגוברת במהירות, יותר שעורי מקדש נדרשים, יותר עולים להר הבית, יותר שומעים וכותבים על הנושא.

אין להשוות את המצב היום אפילו למה שהיה אך לפני שנה. ההתקדמות ניכרת בעליל.

ובכל זאת היום היה יום עצוב.