בהר אל תהיה צודק, היה חכם

אל תטיחו את הראש בכותל || נסו לקרב את העם להר הבית

העיתונאי והסופר נדב שרגאי, המתמחה בהר הבית, מפציר בעורך המדור במכתב אישי: ההתעקשות על היתר תפילה בהר עוד יוביל לנעילתו המוחלטת בפני יהודים

↓ העיתונאי נדב שרגאי כותב לעמיתו ארנון סגל

שלום לך ארנון,

כבר שנים רבות מאד בעבורי, ושנים לא מעטות בעבורך – הר הבית אינו רק תחום כתיבה עיתונאי, אלא תחום עיסוק, מושא מחקר ובעיקר מגדיר זהות. כל אחד מאיתנו עושה זאת מעט אחרת. במוקד כתיבתך, כך אני מתרשם, עומד המקדש, שאי אפשר בלעדיו. במוקד כתיבתי לעומת זאת עומד ההר. 

לפחות בשבילי, המקדש הוא מדרגה גבוהה מדי, רחוקה מדי וכיום – ערטילאית במידה רבה. אני מוצא קושי עצום לחבר ציבורים רחבים להוויה ולתודעה של מקדש, קורבנות ומזבח. קל יותר לעומת זאת לבנות תודעה של הר, דרך קורות המקום, ההיסטוריה והארכיאולוגיה שלו, המאבק סביבו בסוגיות של ריבונות, חוק ובטחון, והפרכת מסכת הכזבים, השקר והרמייה שהמוסלמים טווים סביב ההר כיום.

יתכן שההבדלים הללו, בין שתי הגישות, הם שעומדים גם ביסוד ההתייחסות השונה שלי כלפי הדרישה שאותה מציבות תנועות הר הבית במרכז עשייתן שנים כה רבות: מימוש זכות התפילה של היהודים בהר. 

אקדים ואומר: הדרישה צודקת מאין כמוה. החלטתו של משה דיין ב-1967, ששנינו מכירים אותה היטב – הייתה החלטה מנותקת, טעות יהודית והיסטורית קולוסאלית. היא נבעה לדעתי גם מקריאה לא נכונה של המפה באותם הימים. דיין העניק משקל יתר לחששות מן הצד המוסלמי. במו אזני שמעתי מהמוסלמים בהר הבית (מהבכירים שבהם) לפני שנים רבות, שהם ציפו למשהו אחר לגמרי ממדינת ישראל, גרוע פי כמה מבחינתם: להסדר בנוסח מערת המכפלה; לסוג של חלוקת השטח בין יהודים לבין מוסלמים, או לכל הפחות לכך שמדינת ישראל תקצה פינה לתפילת יהודים באתר. הם הופתעו מהנדיבות של דיין. 

רק לימים הם ראו בסטטוס קוו המוכתב שלו משהו 'מובן מאליו', ובהמשך, ברוב חוצפתם – 'בלתי מספק'. אחר כך אף החלו להפיץ כזבים אודות 'בית המקדש המדומיין של היהודים', ולשכתב את ההיסטוריה של ירושלים – בניגוד אגב, לאמת שאותה רשמו הם עצמם בכתביהם שלהם עד לפני שנים לא רבות. אפילו המחשבה שעמדה בבסיס הסטטוס קוו של דיין – הקמת חומה שתחצוץ בין המימד הטריטוריאלי-לאומי של הסכסוך לבין המימד הדתי שלו – הייתה יומרנית. הן ביהדות והן באסלאם הפרדה בין דת ולאום היא כמעט בלתי אפשרית, וגם לא אמיתית.

אלא שמאז הטעות האומללה ההיא חלפו 47 שנה. ההחלטה של דיין היא כיום בבחינת חלב שנשפך ועלינו לבחון עתה ביושר – מה ניתן להשיג ומה לא ניתן להשיג כיום בהר הבית? מה ירחיק את היהודים מההר ומה יקרב אותם אליו? לאן הובילה ומובילה ההתנגשות המתמדת עם המשטרה על ההר?

בכנס הר הבית שארגנו יחדיו במרכז בגין לפני כשנה וחצי טענתי כי נכון לעכשיו עלינו לוותר על הדרישה לתפילה בהר, להרפות ממנה, להתיישר עם הסטטוס קוו העקום ולהסתפק בביקורים בלבד. הערכתי אז שפעילות ומאבק ציבורי בנושא התפילה לא זו בלבד שלא ישיגו את המטרה, אלא יסגרו בפני העם היהודי דלת נוספת; שמיקוד השיח הציבורי בסוגיית זכות התפילה יסגור בפנינו דלת שאז עדיין הייתה פתוחה למחצה, ויצמצם מאד ואולי אף ימנע כליל מיהודים את האפשרות ששוריינה בעבורם במסגרת 'הסטטוס קוו': פשוט לבוא להר ולבקר בו – ביקור ללא תפילה. לצערי הרב מאוד, צדקתי.

כבר כמעט 35 שנה שאני מתעד בכתיבה עיתונאית, בספרים ובמחקרים את המציאות בהר הבית, ובכל פעם שאני רואה יהודי נגרר מההר מכיוון שניסה להתפלל בו אני דומע בליבי וזועם במוחי כי הרי אין דרישה צודקת מזו. כשיהודי שכל חטאו תפילה במקום הקדוש ביותר בעבורו נגרר מההר – הרי זה היפוך היוצרות במירעו.

ולמרות תחושתי זו אני מבקש לשאול את תנועות הר הבית ואותך ארנון, כמי שפועל בסביבה הזאת – לאן כל זה מוביל? לאן הובילו 47 שנה, שבהן התמקד המאבק סביב הר הבית במימוש זכות התפילה של היהודים במקום? האם המציאות בעניין זה השתנתה אפילו במילימטר אחד? האם קודם מימוש זכות התפילה של יהודים בהר?

אל תרחיקו את ההמון

התשובה לשאלה הזאת ברורה, לפחות לי. במידה רבה מדובר בהטחת הראש בקיר, ולבד מזעקת האמת, שאיני מזלזל בה, אין בה תועלת מעשית רבה. איני מעריך שבאופק הזמן הנראה לעין המצב הזה עומד להשתנות. הממשלה היא זו שאמנם החליטה שיהודים לא יתפללו בהר, או בלשונה – 'יופנו לכותל המערבי', אבל מי שמתחזק את המדיניות הזאת הם גורמי הבטחון, בעיקר משטרת ישראל. לאורך שנים רבות, המשטרה היא שעיצבה את המדיניות בהר והממשלה חתמה עליה: הזנב קשקש בראש. הדרג המקצועי הפך לדרג שעיצב מדיניות, בעוד שהדרג שתפקידו לעצב מדיניות חתם כמעט אוטומטית על המלצות הדרג המקצועי. 

שתי הדוגמאות המובהקות לכך מגולמות בשאיפתם הראשונית והבריאה של ראשי הממשלה בגין ונתניהו, קודם שנבחרו לתפקידם, להתיר תפילת יהודים בהר (לדברים ניתן בשעתו ביטוי). המציאות שבה פגשו לאחר היבחרם, בעיקר מצד גורמי בטחון, היא שמנעה זאת מהם. גם הסיפור הירדני מהווה חלק מהמציאות הזאת. הוא אינו כה פשוט כפי שאולי סבורים אחדים מכם. הר הבית כיום הוא רק פרק קטן בתוך מסכת אינטרסים מקיפה פי כמה שמכתיבה לישראל התחשבות מפליגה, ולעיתים אבסורדית, ברצונות ובדרישות של הירדנים בהר הבית. אלא שזאת כאמור המציאות.

לו בי הייתה תלויה אפוא הגדרת המטרה הייתי שואף להפוך את הר הבית אבן שואבת למטיילים יהודים, לתיירים יהודים, לתלמידים יהודים, בדיוק כפי שעיר דוד מדרום להר הבית הפכה להיות. הייתי מקים את 'מרכז המבקרים הר הבית' בדומה למרכז המבקרים בעיר דוד ובדומה לפעילות הביקור של הקרן למורשת הכותל, בהתאמות הרלבנטיות.

המטרה הזאת מתבקשת, מכיוון שגם היום, אחרי שמעגלי הרבנים המתירים הלכתית כניסה להר התרחבו במידה ניכרת, וגם לאחר שמעגלי היהודים שמבקשים לעלות להר התרחבו במידת מה – עדיין באופן בסיסי אנו במצב של 'ואין פוקד את הר הבית', עדיין במצב של רחוק מהעין רחוק מהלב, עדיין במצב שבו רוב הציבור היהודי במדינת ישראל יודע שאי שם מעבר לכותל שוכן הר הבית – נוכח נפקד, אבל לא באמת מתעניין בו ומחובר ומחוייב אליו.

בכאב אני מפציר בכם אפוא – ותרו לעת עתה על נסיונות התפילה בהר, ולא כי אינכם צודקים. בכל פעם בשנים האחרונות שאחדים מכם ניסו להתפלל בהר והתנגשו עם המשטרה והורחקו מהמקום, התרחקו ממנו עוד ציבורים שמתיחות והתנגשות תמידית שם מרתיעה ומרחיקה אותם. אם הכותרות שיצאו מההר בעתיד יהיו ידידותיות, ולא מרתיעות, והתדמית של המקום בהקשר היהודי שלו תשתנה, יהיה סיכוי למשוך לשם יותר יהודים. בבחירה שבין 900 איש שעולים להר מדי חודש ומדי פעם מנסים לחטוף או 'לגנוב' תפילה שם, לבין אלפים שיעלו להר מדי חודש ויבקרו בו ללא תפילה – עדיפה האפשרות השניה.

הממשלה והמשטרה אינם אוייב, כפי שלעיתים עולים רחשים משורות ארגוני ההר. לעיתים הם אפילו בני שיח. יש לדעתי טעם רב בהידברות עם המשטרה ועם גורמים מדיניים בעניין זה. להם יש עניין להבטיח שיהודים יחדלו מנסיונות התפילה בהר, ואולי אף יכריזו על כך בגלוי. לעם ישראל יש עניין לבקר בהר באופן הרבה יותר משמעותי. זה מצע משותף רחב דיו כדי לנסות ליצור הבנות, שיחוללו, אם כי לא בן יום, התחלה של שינוי. בכל מקרה – שווה לנסות. הדרך האחרת, שבה אתם צועדים במסירות אין קץ אך בבדידות מזהרת כבר כמעט יובל שנים, לא זו בלבד שלא פתחה את הדלת בפני היהודים להתפלל בהר – היא אף סוגרת עתה את הדלת בפניהם לבקר בו.

כל עוד לא נייצר אינטרס ציבורי רחב יותר סביב ההר, הציבור היהודי בישראל יוסיף להתייחס להר כעניין של קומץ. והרי הר הבית בפירוש אינו עניין או רכוש של תנועות הר הבית בלבד. אתם הראשונים שיודעים זאת. היו אפוא אמיצים מספיק כדי להגמיש את האידיאולוגיה ולהתנהל בדרך אחרת, שבה טמון סיכוי לחבר ציבורים רבים יותר למקום. 

ועוד עצת חינם: חדלו מביטויי הזלזול כלפי הכותל המערבי. למרות שאינו כותלו של בית המקדש, אלא של מתחם ההר – יש בו קדושה עצמית, קדושה משל עצמו. אל תדברו בו סרה ונלעגות – קראו את דברי הדורות עליו, מדלי העם, ענייו ופשוטיו, ועד רמים ונשגבים כמו הרב קוק. הוא אינו רק מדרגה בדרך אל ההר. הוא וקדושתו קיימים גם בפני עצמם. חדלו לירוק לבור שממנו שתו דורות כה רבים, לא רק כי זה לא נאה, אלא בעיקר כי זה לא נכון. 

בידידות ובהערכה רבה,

נדב שרגאי

• נדב שרגאי, חוקר ועיתונאי ('ישראל היום'), כתב שני ספרים על הר הבית ועסק רבות בסוגיות ההר גם במסגרת 'המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה'. הדברים נאמרו על ידו לראשונה בפורום ציבורי ואחר כך נשלחו אלי במסגרת שיח אישי-רעיוני. א.ס.