יום שני, 1 בדצמבר 2014

אין דין אבל יש (מסמך) דיין

למסמך דיין אין תוקף חוקי || קדושת הר הבית לאסלאם - פוליטית

קדושת הר הבית לאסלאם - קדושה פוליטית בלבד
מוסלמים משחקים כדורגל ליד כיפת הסלע
למנהיגים של ימינו, כמו למנהיגים בעבר, אין זכות לוותר בשם העם היהודי, שהעם היושב בישראל הוא רק חלק ממנו, על זכויותיו ההיסטוריות, הלאומיות והדתיות.

מאת: פרופ' דוד א' פרנקל/ מגזין מראה

בכלי התקשורת היום בעולם, כולל במערכת ההסברה של ישראל, אין הבחנה בין מסגד אלאקצא לבין הר הבית – מקום המקדש. אנו שומעים וקוראים שהעיר ירושלים היא המקום המקודש בדרגה שלישית לאיסלאם ויש גם אלה המסכימים להוסיף שהיא גם המקום המקודש ביותר ליהודים. השוואה זו לא רק שאינה מדוייקת אלא מטעה.

ודאי אין רבים שיכפרו בקדושתו הראשונה במעלה של הר הבית ליהודים. אך משום מה הממונים על ההסברה הישראלית אינם מסבירים את מעמדו השונה של מסגד אלאקצא, מה פשר קדושתו ומשמעותו באיסלאם.

מקום המקדש לא היה מעולם מקום קדוש לאיסלאם. את המסגד על הר הבית בנו המוסלמים זמן לא רב לאחר מות מוחמד דרומית למקום המקדש הקרוי היום "כיפת הסלע". זו נקראה במקור "היכל סוליימן", כלומר היכל שלמה – לציון בית המקדש של היהודים.

מוחמד קבע את כיוון התפילה של המוסלמים – הקיבלה – לעבר הכעבה שבמכה. המסגד שהוקם בחלק הדרומי של הר הבית בירושלים, וששמו המקורי הוא "אלמע'טי" (המכוסה), נבנה במתכוון דרומית למקום המקדש, לא בצפונו לא מצדדיו, כדי שהיכל שלמה לא יחצוץ בין המתפללים ובין מכה, ולא ייווצר מצב שמוסלמים מתפללים גם לבית המקדש וגם למכה.

רק בפרשנויות בסוף המאה ה-7 מופיע זיהויו של המסגד על הר הבית עם אלְמַסְגִ'ד אלְאַקְצָא, שתרגומו לעברית הוא "המסגד הקיצוני" במשמעות של "המסגד המרוחק יותר", ולפי אחת המסורות, ערך מוחמד מסע לילי ממכה אל הר הבית בירושלים, ומיקומו של המסגד בא לסמל את נקודת הסיום של אותו מסע.

אלאקצא – אש במדורת ההסתה

על כן, כשמדברים על מקומות מקודשים, יש להבחין בין מסגד אלאקצא ("המכוסה") שהוא המסגד השלישי בקדושתו (אחרי מכה ומדינה) לאיסלאם, הממוקם בירושלים בדרום הר הבית, לבין הר הבית בכללותו שבמרכזו מקום המקדש – המקום המקודש ביותר ביהדות ורק ביהדות, וירושלים שהיא העיר היחידה בעולם המקודשת, ללא דרגות עדיפות, רק ליהודים.

הכרזתו של הר הבית כולו כסמל לאומני של המוסלמים הייתה פעולתו החד-צדדית של המופתי של ירושלים בזמן המנדט, חאג' אמין אלחוסייני. המופתי  היה ידוע בשנאתו ליהודים, ולא רק לציונות, עד כדי שיתוף פעולה עם הנאצים הגרמנים לחיסולו של העם היהודי. כמנהיג הראשי של הערבים בארץ ישראל בזמן המנדט, היה אלחוסייני אחראי לפרעות ולטבח שעשו הערבים בישוב היהודי ברחבי הארץ משנת 1929 ואילך. בנאומיו המשלהבים יצא פעמים רבות נגד מה שכינה כוונה ציונית להשתלט על הר הבית, ודרשותיו בימי שישי במסגד אלאקצא היו הדלק ששפך על מדורת ההסתה וליבוי היצרים נגד הישוב היהודי. יחד עם זאת, הוא לא הכחיש את העובדה שהר הבית היה מקום בית המקדש, אך קרא לטבח כולל ביהודים כדי שלא יבואו בדרישות לגביו.

הכרזתו של חאג' אמין אלחוסייני כאילו הר הבית הוא המקום השלישי בקדושתו לאיסלאם "נתמכה", בצורה תמוהה, בידי פוליטיקאים בישראל, שספק אם התעמקו בנושא היהדות, הר הבית וקדושת המקדש. הם אף "ידעו" לקבוע שמבנה כיפת-הסלע גם הוא מסגד ואף ציינו כי שמו "מסגד עומר". אך הם לא ידעו כי למרות קביעתם, כי מסגד עומר, הוא שמו של המסגד הנמצא בסמוך לכנסיית הקבר ברובע הנוצרי בירושלים, ולא על הר הבית. כיפת הסלע על הר הבית אינה מסגד. הקשר בין הח'ליף עומר אבן אלח'טאב למסגד אלאקצא הוא שבהתאם לאחת הגירסאות, היה זה עומר שציווה להחליף את מבנה העץ בו שכן למבנה הולם יותר ובהתאם לגרסה אחרת הוא זה שבנה את בנין המסגד (במאה השביעית), אך אין כל קשר בין עומר לבין כיפת הסלע.

אותם פוליטיקאים שהונהגו בידי משה דיין שהיה שר הביטחון במלחמת ששת הימים ואחריה, ויתרו, משיקולים שלהם, על זכותו של העם היהודי להתפלל בהר הבית, וכתוצאה מכך למעשה גם על זכויות של מדינת ישראל בהר הבית. דיין פירסם את רעיונותיו ועקרונותיו בשם המדינה וויתר, למעשה ולהלכה, בשם העם היהודי, "ויתור אדיר מימדים, קולוסאלי, כמעט בלתי נתפש: מדינת היהודים הפקידה את המקום הקדוש ביותר בעבורה בידיה של דת מתחרה – הדת המוסלמית, שעבורה המקום הוא השלישי בקדושתו בלבד, וויתרה על מימוש זכות התפילה". (ר' נ' שרגאי, "הסטטוס קוו בהר הבית", המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, 9.11.2004). וכפי שכותב שרגאי "דיין סבר, ולאחר שנים אף העלה מחשבות אלה על הכתב, כי הואיל ועבור המוסלמים הר הבית הינו 'מסגד תפילה מוסלמי', בעוד שלגבי היהודים אין הוא אלא 'אתר היסטורי של זכר העבר', אין להפריע לערבים לנהוג בו כפי שהוא עתה ויש להכיר בזכותם של המוסלמים לשלוט במקום" (שם).

לאחר שמונה דיין לשר ביטחון ערב מלחמת ששה הימים, הוא הפך להיות בפועל שליטה של המדינה. ראש הממשלה דאז, לוי אשכול, "הודח" למעשה ממעמדו, ודיין נתן לכך אף ביטוי בזאת שמנע ממנו את הכניסה לירושלים מיד לאחר שחרורה. בריאותו של אשכול התרופפה, והילת הניצחון במלחמה, שלמעשה תוכננה במטכ"ל כשלוי אשכול היה עדיין שר הביטחון, עוד לפני כניסתו של דיין לתפקידו, עיטרה את ראשו של דיין. ספק אם מסמך זה נעשה על דעתו של ראש הממשלה אשכול או קיבל את ברכתו המלאה. כשהוגשו עתירות לבג"ץ נגד האיסור על יהודים להתפלל בהר הבית או רק לעלות אליו, השיל בית המשפט העליון את גלימת השופט, עטה במקומה את גלימת הפוליטיקאי, דחה את העתירות והסתמך בהחלטותיו על "מסמך דיין", כאילו היה חוק כנסת מחייב, ואף נתן נימוקים פוליטיים מתאימים לחיזוק אותו מסמך. חשוב לציין כי מסמך זה אינו מתייחס לביקורים בהר הבית שאותם אינו אוסר או מגביל, אלא רק לתפילה בהר הבית. אך הבחנה זו אינה מובהרת בפסקי הדין ובהחלטות הממשלה.

הכרסום הדוהר

מאז חתימת אותו המסמך של דיין הידוע היום בכינויו המוזר "סטטוס קוו", החל כרסום, ולא רק זוחל, באותו "סטטוס קוו" ובמעמדה ושליטתה למעשה של ממשלת ישראל בהר הבית, אף בסתירה בולטת לכתוב בו. הממשלה, בתמיכת בית המשפט, "הרחיבה" את האיסורים על יהודים לגבי הר הבית, ולעתים אף אסרה או הגבילה עלייה של יהודים להר הבית לשעתיים בלבד ביום ואף זאת רק משער אחד בלבד. התורים לבידוק בשביל העלייה להר הבית ארוכים מאוד, מה שגורם לכך שכמעט לא נותר זמן לסייר בו. זאת בנוסף לאווירה העויינת, בלשון ההמעטה, שלה אחראים המוסלמים השולטים למעשה בהר עצמו.

רוחו של חאג' אמין אלחוסייני עדיין שולטת שם. כל מה שהם מכנים "פגיעה" במעמדו של הר הבית, לרבות עלייה אליו, ולאו דווקא לצרכי תפילה, משמש תירוץ לרצח יהודים. עלייתו של אריק שרון להר הבית הייתה תירוץ לתחילת האינתיפאדה שכבר תוכננה זמן רב לפני עלייתו להר, ללא קשר אליה. פתיחת מנהרות-הכותל בהוראת בנימין נתניהו הייתה תירוץ נוסף שהומצא "מתחת לאדמה" לפרעות נוספות. התסיסה והעויינות ממשיכות גם מחוץ להר הבית וללא קשר אליו. הן מביאות לטבח יהודים בבתי כנסת, בחוצות ירושלים ולמעשה בכל חוצות ישראל.

העולם "הנאור" לעתים מגנה את הטבח והרצח, אך בדרך כלל נמנע מלגנות את הטובחים והרוצחים, לרבות את שולחיהם ומנהיגיהם, כולל ראש "הרשות הפלסטינית" שפוליטיקאים בישראל כה הירבו להלל לפני זמן לא רב, ובכך רומזים להם שדלתם פתוחה וכי למעשה לא יעצרו בעדם. כך, למשל, העיתון הבריטי "גרדיאן" שקיבל את הידיעה מסוכנות "רויטרס" על הטבח בבית הכנסת בירושלים מיד באותו יום 18.11.14, השמיט מהכותרת את העובדה שהטבח בוצע בידי פלסטינים, וכתב: "ארבעה מתפללים נהרגו בהתקפה של בית כנסת בירושלים", ובידיעה עצמה כתב: "שני אנשים חמושים בגרזינים, סכינים ונשק הרגו ארבעה ישראלים ופצעו אחרים בבית כנסת בירושלים". כך גם נשיא ארה"ב אובמה הודיע ש"אין ולא יכולה להיות כל הצדקה להתקפות כאלה על אזרחים תמימים, ואני מגנה את התקפת הטרור על מתפללים בבית כנסת בירושלים". אך בהודעתו אין כל התייחסות לזהותם אל הרוצחים, אלא רק קריאה לכל הצדדים "להפיג את המתיחות".

ל"מסמך דיין" אין תוקף של חוק מחייב, ואף אינו חלק מהסכם שישראל צד לו. הוא הצהרה פוליטית שניתנה בהתאם לנסיבות שנראו אותה עת בעיני שר הביטחון דאז. יתרה מזה, המוסלמים לא קיבלו את האמור בו, ואף יצאו נגדו בצורה בוטה. כאמור, המציאות בארץ מאותו זמן השתנתה לחלוטין.

ה"סטטוס" השתנה. המצב והתנאים שהיו כאשר משה דיין יזם את המסמך המכונה משום מה "סטטוס קוו", השתנו. "סטטוס קוו" משמעותו "המצב כפי שהוא". כל הטוען לשמירה על ה"סטטוס קוו" למעשה אומר שיש לשמור את המצב כפי שהוא היום. האם באמת לכך הם מתכוונים? מה שהיה "סטטוס קוו" בעת מסויימת הופך עם שינוי הנסיבות להיות "סטטוס קוו אנטה" (שמשמעותו "המצב שהיה קודם לכן"). היום אנו ב"סטטוס" חדש, ויש לפעול לפי החוכמה הגלומה בנאמר סעיף 39 ה"מג'לה" (שהייתה חלק מהחוק המחייב בישראל) – " אין לכחד, שעם שינויי העתים משתנים גם הדינים עמהם".

יש אפוא להבהיר ולהסביר לכל העולם, ובראש וראשונה לעצמנו, כי המציאות הנוצרת כיום מחזירה אותנו לתקופת הפרעות והפוגרומים שלפני קום המדינה ולאיומים ורצח יהודים שהיו מנת חלקה של ישראל לפני מלחמת ששת הימים, ואלה מחייבים את שינוי המדיניות. חובה להבהיר כי המוסלמים מונעים למעשה תפילת יהודים במתחם המקודש ביותר ליהודים, שגם לפי מסורת האיסלאם אינו במסלול המסע המקודש של מוחמד אלא מצפון לו. יש לעשות זאת בצורה ברורה וחד-משמעית ולא בלשון רפה או הססנית, ואף לא בלשון של הצטדקות ושימוש בביטויים כמו "סטטוס קוו".

כשחתמה ממשלת ירדן על הסכם שביתת הנשק עם ישראל בשנת 1949, היא הכירה בעקרון שליהודים חייבת להיות גישה חופשית אל המקומות הקדושים (סעיף 8 להסכם) גם מעבר לקווי שביתת-הנשק של אז הידועים בכינויים הצבעוני "הקו הירוק". אומנם הוועדה המיוחדת הדו-לאומית שהייתה אמורה לנסח את התוכניות וההסדרים בנושאים שונים, כולל הגישה החופשית למקומות הקדושים "שעליהם כבר הושגה הסכמה עקרונית" כמוצהר בהסכם, לא נתכנסה מעולם. אך אין בכך כדי לגרוע מן הזכות העקרונית של מתן גישה חופשית למקומות הקדושים. גם בהסכם השלום עם ירדן אין התחייבות לעמוד בפרטיו של "מסמך דיין". בסעיף 9 להסכם השלום עם ירדן נקבע בנושא זה רק כי: "ישראל מכבדת את תפקידה המיוחד הקיים של הממלכה ההאשמית של ירדן במקומות קדושים מוסלמיים בירושלים. בשעה שייערך המו”מ על מעמד הקבע, תעניק ישראל עדיפות גבוהה לתפקיד הירדני ההיסטורי במקומות קדושים אלה. הצדדים יפעלו יחד לקדם יחסים בין-דתיים בין שלוש הדתות המונותאיסטיות במטרה לפעול למען הבנה דתית, מחויבות מוסרית, חירות הפולחן הדתי, וסובלנות ושלום". (ההדגשה אינה במקור).

למנהיגים של ימינו, כמו למנהיגים בעבר, אין זכות לוותר בשם העם היהודי, שהעם היושב בישראל הוא רק חלק ממנו, על זכויותיו ההיסטוריות, הלאומיות והדתיות. נתפלל ל"סטטוס" שמתאר הנביא יואל: "וִיהוּדָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וִירוּשָׁלִַם לְדוֹר וָדוֹר" (יואל ד, כ). אוי לנו אם נתדרדר למצב שבו ניאלץ להודות ששכחנו את ימיננו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה