תצווה – על הדיבור

ותחזינה || גליון 198 | ט' באדר תשע“ה | פרשת תצוה - זכור

מאת: יובל קופרמן

״בגדי כהונה מכפרין״

בפרשה הקודמת דיברנו על בניין המשכן, מידותיו, יסודות, ממה הוא עשוי, איך לבנות אותו. הפרשה אנו עוברים לעסוק בדברים שבתוכו, או ליתר דיוק- בבגדים של המשרתים בקודש. החומרים, המינונים, דרך התפירה והאריגה. כשם שאמרנו בפרשה הקודמת כי החומרים והכלים הינם קריאות דרך וכיוון לבניין הפנימי, הרי שגם בבגדים נכון הדבר. בגדי הכהונה נוגעים בצורה ישירה לעולם המידות, בגוף ובנפש, ומנחים אותנו כיצד להלביש את נשמתנו ואת אורח חיינו.

פתח להתבוננות כזו בבגדי הכהונה פותחים לנו חז״ל במסכת זבחים: ״אמר ר׳ עיניני בר ששון: למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה? לומר לך- מה קורבנות מכפרין, אף בגדי כהונה מכפרין״ (פח ע״ב). משם עוברת הגמרא לדבר על כל בגדי הכהונה, משייכת לכל אחד מהם פגם מסויים ומסבירה מדוע דווקא אותו בגד נוגע אליו. מבין שלל הבגדים אני רוצה לבחור השבוע לעסוק במעיל ובמידה הקשורה אליו. ניזכר לרגע בצורתו של המעיל ובדרך לבישתו: המעיל עשוי כולו מתכלת והוא נלבש מעל הכותונת. על המעיל הולבש האפוד, שעליו היה מונח החושן. בשולי המעיל היו תפורים פעמונים ורימוני בד. ומהי המידה אותה מייחסים אליו חז״ל? ״מעיל מכפר על לשון הרע. מנין? אמר ר׳ חנינא: יבוא דבר שבקול (פעמוני המעיל) ויכפר על קול הרע״ (שם).

״מעיל מכפר על לשון הרע״

בקריאה ראשונה דרשתו של ר׳ חנינא נראית אסוציאטיבית ומנותקת מפשוטו של מקרא, אך אם נתבונן בפסוקים נגלה שעינו החדה של ר׳ חנינא הבחינה בדברים נסתרים בין המילים: ״ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת. והיה פי ראשו בתוכה, שפה יהיה לפיו סביב- מעשה אורג, כפי תחרא יהיה לו- לא יקרע. ועשית את שוליו רימוני תכלת וארגמן ותולעת שני, על שוליו סביב, ופעמוני זהב בתוכם סביב. והיה על אהרן לשרת, ונשמע קולו בבואו אל הקודש לפני ה׳.״ (שמות, כח לא-לו)

שמתם לב שהתורה בוחרת להשתמש במילה ״פה״ במקום ״פתח״ או "קצה"? ולא רק פעם אחת אלא שלוש פעמים! נוסיף גם את שמיעת קול הפעמונים ואת השפה הנזכרים בקטע הקצר והנה לנו שדה סמנטי שלם הקשור בדיבור. אם לא די בכך אני רוצה להוסיף דרשה של חז״ל, גם היא ממסכת זבחים, העוסקת בדרך העשייה של הרימונים: ״מביא תכלת וארגמן ותולעת שני שזורין, ועושה אותן כמין רימונים שלא פתחו פיהן״ (שם). אם כן, ר׳ חנינא קרא את הפרשיה לעומק והבחין בשפה ה״תת-קרקעית״ בה מדברת התורה. מכאן אני רוצה לבחון את המידה והעבודה שפרשת המעיל מכוונת אותנו לעשות.

״שיהיה לאדם פה קדוש״

אני חושב שלשון הרע איננה נגמרת בהלכות שמירת הלשון של החפץ חיים ובזהירות מדיבור בגנות חבריי. לשון הרע נוגעת בכל ענייני הדיבור והשיחה שבין אדם לחבריו, ובכלל- בכל אמצעי התקשורת וההתקשרות העומדים לרשות האדם. בהקשר הזה אני רוצה להביא מעט מדברים שכתב ר׳ אברהם יהושע העשיל מאפטא, המוכנה (על שם ספרו) ה״אוהב ישראל״. הרבי מאפטא היה זקן חסידי פולין ואחד מתלמידיו הגדולים של ר׳ אלימלך מליז׳נסק.

״וזהו ״והיה פי ראשו בתוכו״- רוצה לומר שיהיה לאדם פה קדוש, דבר בהשכל וחכמה שבראשו. וזהו ״ראשו בתוכו״- רוצה לומר להשים ראשו ושכלו לשקול את כל דבריו, שיהיו דבריו במישור וצדק. וזהו גם כן ״שפה יהיה לפיו סביב״- שישמור את כל דיבוריו לעשות להם גדר ושפה״. שימו לב, ה״אוהב ישראל״ לא מדבר רק על לשון הרע, ליצנות או ניבול פה, אלא על מצב בו ״האדם שומר פיו ולשונו ושוקל את כל דיבוריו על ידי מאזני שכלו״, על מצב בו יש לאדם "פה קדוש".

דיבור של התגלות

כדי לחדד את הדברים אני רוצה להביא מדבריו של הרב יאיר דרייפוס בספרו ״חתונה של אבודים״ המפרש בעמקות דעת את ״מעשה משבעה קבצנים״ של ר׳ נחמן מברסלב. הרב דרייפוס נוגע שוב ושוב בדיבור, במקום שהוא תופס בעולמו ובתיקון שלו, וכך גם כאן, בקיצור: ״אנחנו מוקפים במלל, בפטפוט בלתי פוסק, דיבורים ריקים החוזרים על עצמם שוב ושוב. הדיבורים בתכניות הרדיו, מהדורות החדשות, התקשורת... אלו יכולים אפילו להיות דברי תורה. לפעמים אתה שומע מישהו אומר דבר תורה, וכשאתה מטה אוזן אתה שומע שאלו דיבורים חלולים לגמרי. במקום שבו אמורים להיות דברי א-להים חיים אתה שומע מילים ריקות, חזרה מייגעת על דברים שאבדו את טעמם...

לעומת זאת, דיבור אמיתי הוא התגלות. הוא הופעה של משהו חדש, אירוע מכונן. כדי לאפשר דיבור כזה חייבים להתנתק מהפטפטת, מהשחיקה של המלל השגור... לפעמים זה קורה לנו בתפילה, כשפתאום המילים פוגעות, יוצרות זעזוע פנימי, ואז יודעים מה זה לדבר באמת. במקום לרחף כמו מלל ריק המילה הופכת לאור, לאנרגיה, לדיבור בורא.״

אני מרגיש שרק נגענו בנושא, ושיש עוד רשות לדבר על הדיבור, על הפיכתו למכוון ומדויק, אמיתי ופנימי. ובכל זאת, אעצור כאן ואחזור למעיל ולפרשת השבוע.

לשדר דיבור של אמת

מדוע דווקא המעיל מכפר על לשון הרע ומכוון לדיבור מתוקן? אני חושב שהדבר נוגע בכך שהמעיל הוא הלבוש החיצוני ביותר, הבגד הכי עליון (לבד מהאפוד, שהיה לבוש רק על חלק מהגוף). המעיל הוא החזות שלי, מה שאני משדר. הדיבור, כמו המעיל, הוא מה שאני משדר ומראה לסביבה. לכן דווקא הוא מכוון אותנו לשמירה על הנקודה הזו, המחצינה והמשדרת. צבע התכלת הבולט שלו גם הוא מכוון אותנו אל הנקודה הזו, מקום הדממה הדקה: ״וכשמניח הטלית יראה את התכלת (נוסח אחר: התכלית), פירוש- שתיפול עליו יראה״ (צוואת הריב״ש, כא) התכלת, צבע השמיים והים האינסופיים, מעמיד אותנו כה קטנים וסופיים אל מול התכלית והכיליון. עמידה זו מביאה לדממת יראה וקטנות, שקט של ענווה. פתאום האדם שם לב והופך את המילים היוצאות מפיו ליותר מאוויר המתפוגג בחלל. הוא חוצב מילים שהם עולם, מילים שהן מהות. פתאום מתגלה שאפשר לדבר אחד עם השני גם בשתיקה, מעל המילים.

״ונשמע קולו בבואו אל הקודש״

והקול העדין של פעמוני הזהב בשולי המעיל, על הקצה של אותה אימה ואותה דממה מחושבת ושקולה, פותח לנו פתח להשמיע קול בבואנו אל הקודש- ״ונשמע קולו בבואו לדבר דיבוריו אל הקודש, לדבר דיבורים קדושים וטהורים תמיד... וגם ״ונשמע קולו״ היינו שמשתוקק בכלות ונפשו לו אוותה לשמוע מחדש ולהכיר א-להות רוממותו יתברך יותר ויותר, אז ״ונשמע פתגם המלך״ (אוהב ישראל, שם) ובעת שמירת דיבורינו נוכל לבוא אל קודש ולשמוע את קולו של מלכו של עולם, הלוחש ומבקש, ״קול דודי דופק: פתחי לי אחותי, רעייתי, יונתי, תמתי!״ (שיר השירים, ה)