על השחיטה

הקרבת הקרבנות || חזרה ליהדות המקורית

בואו לא נהיה סטריליים ועדיני נפש יותר ממה שחייבים * קרבן הפסח הוא חוויה יהודית מכוננת ולא כדאי למהר ולפסוח מעליו ומעל מעמדות המתקיימים בדמותו

↓ מאת: ארנון סגל

אחד הגילויים המפעימים שמספק תירגול קרבן הפסח המתקיים בשנים האחרונות מדי שנה בירושלים, הוא עוצמתו הסוחפת של המעמד. אין הבדל באיזה קהל מדובר – יהיה זה דתי לאומי, חרדי או אפילו עדת צלמי עיתונות גלויי ראש. גם ציבור נורמטיבי לחלוטין משנה את טעמו מרגע שמונפת סכין השחיטה. משהו במעשה הזה נוגע בנקודות העמוקות והראשוניות בנפש האדם, וזה כנראה חלק מתכלית הקרבן.

הדם הוא הנפש. איננו רגילים בכך בעולמנו המודרני. ולא שכולנו צמחונים, אבל הבה נודה שביום-יום נוח לנו להדחיק את העובדה ששניצלים לא היו ארוזים מאז ומעולם בין עטיפות ניילון על מדפי המקפיא. העובדה שאנו חיים בסביבה כה נקיה עשויה להיות נוחה בדרך כלל. נוח לנו שלא לעבור דרך שוק קצבים בדרך הביתה, אבל האמת היא שיש לכך גם חסרונות.

מפני שהאירוע היהודי הראשוני הזה – תירגול קרבן הפסח – מעורר תחושה שהיהדות היא הוויה הרבה יותר חיונית ומשוחררת מזו שאנו רגילים בה. ככלות הכל, בואו נזכור שהתורה מעולם לא ציוותה עלינו להיות רוחניים. בשום מקום בתנ"ך לא צווינו 'להחזיק ראש' בלימוד או בתפילה, למשל. כל מהותה של התורה היא מעשים.

מעבר לכך: השבת, הכשרות וטהרת המשפחה – יסודות היהדות כפי שאנו מכירים אותה, תופסים רק פלח קטן מפסוקי המקרא. שלא לדבר על לולב, שופר, ציצית ומזוזה. לעומת זאת, חלקים רבים ומשמעותיים מאוד בו עוסקים בקרבנות. אותו חלק בתרבותנו המחייבת שאנחנו מעדיפים בדרך כלל להפוך לדרשה, למטאפורה: חלב, דם, יותרת הכבד. בזמננו כל זה נותר במסגרת העיסוק האינטלקטואלי בלבד. 'דרוש וקבל שכר'.

וזה חבל, כי מרוב סטריליות, היהדות איבדה מעוצמתה. לא פעם, מרוב מאמץ להוכיח לעצמנו ולאחרים את יופיה של היהדות ועד כמה היא עכשווית ומתקדמת, מבוייתת ונוחה לשיווק, אנו מנטרלים אותה עד שהיא כבר לא אומרת לנו הרבה ולא באמת נוגעת. טעם של פלסטיק. נכון, היא כה מודרנית ונאורה, אבל מה הקשר למצוות שהקדוש ברוך הוא ציווה בסיני?

בעצם, אם מותר להפליג מעט, זה קשור גם לתופעת חיבוב החומרות הנפוצה בייחוד בחג הפסח. יש סביבנו רבים כל כך כאלו: שומרי איסור ה'שרויה' ואלו שאינם אוכלים בחג המצות מאכלים שיש בהם חומץ או עגבניות, אלו האוכלים מצה רק מתוך שקית ולעומתם אלו העוטפים את כל היקום בנייר כסף ומנהלים מרדף אכזרי אחרי פירורים זעירים. אלו המקפידים על מצה שמורה למהדרין, שמורה משעת בריאת העולם. אלו הבודקים ששקיות הזבל כשרות לפסח.

ובכן, החומרות בפסח הם תוצאה ישירה של העדר מילוי החובות. זהו ניפוח מלאכותי של היהדות בדברים שהשם לא ציווה עליהם ולא חפץ בהם, מתוך ייסורי מצפון על זניחת החובה האמיתית. כמו הורים שמפנקים את הילדים לדעת מרוב ייסורי מצפון, כמו נערה בדיכאון שמפטמת את עצמה בשטויות במקום לאכול מה שצריך, יהודים מחמירים חומרות מטורפות כי הם צריכים לתרץ לעצמם מדוע אינם מקפידים על מה שבאמת צריך להקפיד עליו.

שתי מצוות יש ביהדות שעונש ביטולן הוא כרת – קרבן פסח וברית מילה. על האחרונה מקפידים גם החילונים האדוקים ביותר בישראל 2015, על הראשונה איש איננו מדבר. לולא היינו עסוקים כל כך בהתנצלות על התורה שקיבלנו, מנסים במאמץ נואש, אבוד, להוכיח שהיא נחמדה וקלילה, אולי היינו מצליחים לשמוע את קולה מזמינה אותנו לצלול אל תוכה בחוויה חושית מטלטלת.